אילו לא הייתי קוסם 2

נקודת מבט דראקו:

אני פשוט בהלם.

זהו, אין מילה אחרת לתאר את זה.

בחיים לא הייתי חושב שהארי יאמין לסיפור כזה, ועוד שמישהי שהוא לא מכיר כמעט תספר לו.

רק לפני כמה דקות, כשעוד עמדתי ליד דלת הכינסה ובהיתי במקום בו נעלם הארי, קיבלתי הודעה מקראב:

"מה שלום ה"חבר שלך"?"

זה היה ברור מידי שזה הם תיככנו את זה, כנקמה על מה שקרה אז במגרש. בתור בן אדם חכם, הארי היה אמור להבין את זה מייד.

אבל לא. הוא לא ניסה להבין בכלל. רק קיבל את מה שסיפרו לו ועזב.

כנראה מלכתחילה הוא לא אהב אותי, והסיפור הזה רק היה סיבה מוצדקת לעזוב. הגיוני מאוד שהוא באמת בגד בי כל הזמן הזה.

אני כל כך דפוק ותמים.

אני שונא אותו! עכשיו באמת מגיע לו שאבגוד בו.

יש ל גם תוכנית איך לעשות את זה. כדי שהוא יראה, ויבין כמה הוא באמת צריך אותי.

אני כן מאמין שיש לו רגש כלפי. יכול מאוד להיות שהוא בגד בי, אבל אם הוא לא היה אוהב אותי בכלל הוא לא היה טורח אפילו להישאר. והוא נשאר.

הו! אני הולך להעיר לו את המצפון חזק כל כך!

עם חיוך קטן בזוית הפה ניגשתי אל חדרי, זרקתי על עצמי ז'קט. לקחתי רב קו, מעט כסף ויצאתי לכיון הפנמיה שבה הארי לומד.

נקודת מבט הארי:

עליתי באטיות במדרגות ונכנסתי לחדרי.

הוא היה ריק. כולם היו מכונסים עכשיו באולם, בתוכנית גיבוש מיוחדת.

הורדתי את נעלי העבודה וקרסתי על המיטה, קובר את ראשי בכרית.

לא יכולתי להתכחש לכך שהתגעגעתי אליו. הדבר היחיד שבאמת יכול היה לנחם אותי זה נשיקה שלו וקולו שלוחש לי באוזן.

הרגשתי מעט חרטה. אולי הייתי פזיז מידי. אולי הייתי צריך לשמוע את דעתו לפני שעזבתי, הרי.... היה לו מה לומר.

אבל.. מצד שני, מה יש להסביר בכך שהתנשקת עם בחור אחר???

לעזעזל! אני מבולבל.

התהפכתי עם פני לתיקרה ובהיתי במנורה הכבויה.

עכשיו הכל יחזור להיות כמו קודם. אני אשוב להיות סתם ילד מסכן עם בעיות. בלי אהבה. בלי רצון לחיות בשביל מישהו. בלי מישהו שיחבק אותי בלילה או יזכיר לי כמה ולמה הוא אוהב אותי.

מחר מתחילים הלימודים ואז אצטרך לפגוש את דראקו. לכולם יהיו בטוח מליון שאלות אלינו.

והמורים...

שיט! שיעורי הבית!

יש לי כל כך הרבה מהם ועוד לא התחלתי!

קפצתי במהירות מהמיטה וכיווצתי את מצחי בנסיון להיזכר איפה השארתי את ספר כימיה. המורה סניפ, לכימיה, הוא אחד המורים או בכללי הבן אדם אחד המפחידים שפגשתי.

זה לא יהיה נעים במיוחד לבוא ללא שיעורי הבית על היום הראשון.

הו כן! השארתי אותם בכיתת הלימוד בבנין השני. זה היה כשחיפשתי לי מקום שקט להתרכז בו, והשארתי אותו שם כשירדתי לשחק כדורגל במקום ללמוד.

יצאתי מהחדר והתחלתי ללכת לכיון הבנין השני, של כיתות הלימוד, דרך החצר הגדולה.

אין מה לומר, התגעגתי למקום הזה.

ואז הרגשתי איך כל האויר נעתק מראותי, ורגלי הפכו להיות כמו ג'לי.

בקצה החצר, צמוד אל הקיר, ואליו צמוד בחור אחר, זהיתי בקלות את שערו הבלונדיני-בהיר במיוחד של דראקו.

הוא עמד שם, מצמיד בחור אחר שזיהיתי כתלמיד מהפנמיה, אך לא זכרתי מי זה בדיוק ,אל הקיר, ושפתיו צמודות בנשיקה לוהטת אל של הבחור השני.

רציתי לצרוח. לקרוע את שניהם האחד מהשני. לעצור את הנשיקה הזאת. רציתי להרוג את הבחור ההוא, שהעיז להניח את שפתיו המקוללות על פיו של דראקו.

שום קול לא יצא ממני.

השנים לא שמו לב אלי. נשיקתם הפכה לוהטת יותר ויותר. דראקו שלח זרוע, עטף בה את צוורו של השני ונצמד אליו יותר בגופו.

זה לא קורה לי!

אהההה אני לא מאמינה שעשיתי את זה! 

הפרק הקודם		הפרק הבא