המכשפה האלפית

אלי עמדה מול האנשים בגלימות. הכל תלוי בה.

סופי והחברים המעצבנים שלה היו מאחוריה, מעולפים.

דם ניתז על הרצפה.

ועוד דם. אלי צרחה והתעוררה שטופת זיעה.

''ששש, זה רק סיוט'' אמרה ג'יני ברוך וחיבקה את אלי.

אלי הנידה בראשה. ''זה לא רק סיוט'' היא לחשה.

שני ההורים החליפו בניהם מבטים דואגים.

''ברגע שהתעתקנו את התעלפת'' אמר הארי וחיבק גם הוא את בתו.

אלי נאחזה חזק בחיבוק של שני הוריה. 

''איפה אנחנו?'' שאלה אלי והביטה מסביבה.

''חדר הנחיצות'' השיב הארי.

''מה קרה ביומיים האחרונים, אלי?'' הוא שאל בדאגה.

אלי נשמה נשימה עמוקה וסיפרה להם מההתחלה ועד הסוף מה קרה ביומיים האחרונים.

ואז היא לא התאפקה ופרצה בבכי.

אבל דבר אחד היא לא סיפרה- על החיזיונות שלה.

היה להורים שלה מספיק דאגות גם ככה. 

''אלי'' ג'יני לחשה וניגבה את דמעותיה של אלי. ''את צריכה ללכת''.

'''מה?'' אמרה אלי. ''למה?''

''המקום שלך הוא לא כאן, בהוגוורטס, וכל עוד תיהי פה את תרגישי לא שייכת.

המקום שלך הוא במקום עם אנשים מיוחדים, כמוך. אני רוצה שתיהיי מאושרת ותוכלי להיות כזאת רק במקום שתריגשי שייכת אליו.

הייתי צריכה לדעת שאת סובלת. אני מצטערת''.

''לא!'' צעקה אלי. ''אני לא רוצה לעזוב אתכם'' את המילים האחרונות אמרה בלחישה.

''את חייבת'' אמר הארי. ''אחנו נתגעגע אלייך''.

''אתם לא'' אמרה אלי, רועדת, כי אתם לא תזכרו אותי''.

--------

אוקי יצא קצר מהמתוכנן.

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא