תבוסת הדרקון

"שתק!” צעק הארי ואוכל המוות הבלונדיני ספג את המכה וצנח מחוסר הכרה על הרצפה.

אוכל המוות השני כיוון את שרביטו לעבר הארי וירה לחש.

לפני שהארי הספיק להגיב מאלפוי קפץ והפיל אותו על הקרקע, סופג את הקללה במקומו. חבלים נכרכו סביב רגליו וידיו של מאלפוי וכבלו אותו.

הארי מיהר לשלוח עוד לחש משתק לעבר האוכל מוות שכבל את מאלפוי אבל הקללה פגעה בקיר וחזרה ופגעה במלצרית שנפלה על הארץ.

"אקספולסו!” שאג האוכל מוות. השולחן שמאחורי הארי ודראקו התפוצץ מעוצמת הפיצוץ השרביט של הארי נפל מידו.

"פריטיפיקוס טוטאלוס,” צעקו רון והרמיוני ממקום בלתי נראה. אוכל המוות נחת על הרצפה כמו פסל.

הרמיוני יצאה מתחת לספסל, רועדת ומנערת רסיסים משערה. רון יצא בעקבותיה סמוק ועם כמה שריטות על פניו.

הארי הרים את שרביטו. “דפינדו,” הוא מלמל וכיוון את שרביטו אל מאלפוי. החבלים הקרועים נשרו ממנו ומאלפוי קם ללא אומר וניער את ידיו על מנת להשיב לעצמו את התחושה בהן.

הארי טיפס על כל ההריסות והגיע אל האוכל המוות הבלונדיני שהיה שרוע שם. "הוא מוכר לי... הוא היה שם, כשדמבלדור מת.”

עיניו של אוכל המוות ריצדו בין ארבעתם אך בעיקר נתקעו על מאלפוי. הארי חש את מאלפוי נסוג אחורנית לידו. מאלפוי בוודאי הכיר את אוכל המוות הזה.

"קוראים לו דולוחוב,” אמר מאלפוי והארי שם לב כיצד הוא מנסה לשמור על קולו יציב. “הייתי צריך לזהות את שניהם. השני הוא ת'ורפים ראול.”

"עזבו את השמות שלהם,” אמרה הרמיוני. “איך הם מצאו אותנו? מה נעשה איתם עכשיו?”

"תהרגו אותם?” שאל מאלפוי והיסוס קל נשזר בקולו. “ז..זה מה שאני הייתה עושה...”

"לא, לא נהרוג אותם,” אמר הארי. “נמחוק את הזיכרונות שלהם.”

"אתה הבוס,” אמר רון בהקלה. “הרמיוני, את היחידה מכולנו שכנראה תוכל להטיל את הלחש הזה.” הוא פנה אליה.

הרמיוני הנהנה בראשה בדממה ואז הטילה את הלחש על שני אוכלי המוות ועל המלצרית.

בזמן שהרמיוני טיפלה באוכלי המוות ובמלצרית הארי, רון ומאלפוי ניקו בחזרה את הבית קפה.

"איך הם מצאו אותנו?” הרמיוני שאלה שוב ברגע שסיימה לטפל בהם.

"אולי עדיין יש עלי עיקוב?” הציע הארי.

"או שאולי...” החל רון לומר ותקע במאלפוי מבט רושף. “ומה איתך? אתה היית דיי בשקט. אני בטוח שזיהית אותם, לא? חברים מבית אבא?”

"היי, הרגע הצעתי שתהרגו אותם, וויזלי,” אמר מאלפוי בכעס. “אני בסכנה בדיוק כמוכם. מהרגע שסירבתי להרוג את דמבלדור, שמו עלי מטרה. אני בטוח שאדון האופל הטיל על בלטריקס להרוג אותי ואני בטוח שהיא מתה כבר לעשות את זה.”

"אדון האופל? אדון האופל?” קרא רון בתרעומת. “אתה יודע מי עוד קרא לו ככה? סנייפ. ואתה יודע מה התברר שהוא... חתיכת בוגד מסריח.”

"רון, היינו יחד עם מאלפוי כל הזמן,” אמר הארי. "אם הוא היה קורא לאוכלי מוות אז הוא היה צריך ללחוץ על האות שלו, על היד. היינו רואים אותו לוחץ עליו.”

"כן, אבל כשהחלפנו בגדים,” אמר רון. “אי אפשר לדעת אם הוא לא לחץ אז על הסימן הארור הזה. אחרי מה שקרה בחתונה קיבלת ברכיים קרות?”

שתיקה השתררה. הארי רון והרמיוני הביטו במלאפוי בדממה. הכעס על פניו התחלף לבהלה והוא עביר את מבטו במהירות בין שלושתם. “א..אני לא, לא עשיתי את זה הארי,” הוא אמר. “לא עשיתי את זה.”

"אהה,” הארי עמד בחוסר אונים. דראקו לא עשה את זה, נכון? אין סיכוי. אבל... אבל... “רון, גם אם הוא הזמין אותם, מה נעשה? אנחנו לא יכולים להשאיר אותו פה. אוכלי המוות יהרגו אותו בין כה וכה.”

"אתה צודק,” אמר רון. “אם נמחק לו את הזיכרון אז הם יהרגו אותו. אם לא נמחק לו אז הוא יגלה להם הכל.”

"הארי, אני לא הזמנתי אותם,” אמר דראקו שוב. “אני לא.”

"הוא ישאר איתנו,” אמר הארי ונמנע מלהביט בדראקו. “כך נוכל לפקוח עליו עיניים. אני לא אעזוב אותו לרגע.”

רו הביט במאלפוי בשאת נפש ופלט נחרת בוז שהתפרשה כהסכמה.

"אנחנו עדיין צריכים לחשוב על מקום בטוח להיות בו,” אמרה הרמיוני בשקט.

"יש לי אחד כזה,” אמר הארי. “כיכר גרימלוד.”

"אתה נורמלי?” אמר רון והביט בו בחוסר אמון. “סנייפ יכול להיכנס לשם.”

"ורק סנייפ,” השלים אותו הארי. “תאמין לי, אני ממש אשמח לפגוש אותו ולהילחם איתו פנים מול פנים. יש לי כמה דברים לומר לו.”

"הארי צודק,” אמרה הרמיוני וניכר היה שקשה לה להסכים עם זה. “עין זעם מודי הקים שם קללות נגד סנייפ. כרגע זאת האופציה הכי טובה שיש לנו.”

הרמיוני נטלה את ידם של הארי ורון. הארי מיהר לאחוז בידו של מאלפוי והם נשאבו אל תוך הריק.

כשהראות של הארי התרחבו בחזרה הם עמדו מול חזית של בית המוכר.

המקום נראה מבפנים בדיוק כפי שהארי זכר אותו. אך מעמד המטריות העשוי מרגל של טרול היה מוטל על צידו.

"אני חושבת שמישהו היה כאן לפנינו,” לחשה הרמיוני.

"סוורוס סנייפ?” קולו של עין זעם מודי התגלגל אליהם ממעמקי המסדרון והקפיץ את ארבעתם.

"אנחנו לא סנייפ,” גמגם הארי רגע לפני שלשונו התגלגלה כלפי פנים. אך לפני שהספיק לעשות משהו היא השתחררה.

אחרי שהתאוששו מקללת קשירת הלשון דמות עלתה מתוך השטיח, דמות רפאים עשויה מאבק. היא התקרבה אליהם במהירות. שערותיה וזקנה זורמים מאחוריה כמו גלימה.

"לא,” צעק הארי. “לא אנחנו הרגנו אותך.”

ברגע שהוא אמר את המילה 'הרגנו' הדמות התפוצצה בעננת אבק.

לאחר שהם עברו את מחסום הקללות הרמיוני בדקה באמצעות לחש אם יש עוד מישהו נוסף בבית מלבדם. “אין פה אף אחד חוץ מאיתנו,” היא הודיעה.

הם החליטו ללכת לישון סוף כל סוף. רון והרמיוני אמרו שהם ישנו על הספות בסלון בעוד הארי ודראקו ישנו באחד החדרים בקומות העליונות.

הארי בחר לבסוף בחדר השינה שבקצה הקומה השלישית מכיוון שהיה נראה שהוא לא היה שייך לאף אחד מהדיירים הקודמים של הבית.

"טוב, אז כאן אנחנו ישנים,” אמר הארי. הוא חלץ את נעליו וצנח על המיטה. “אני גמור.”

דראקו נשכב לידו ללא אומר באיטיות.

הם שכבו זה לצד זה בדממה, בוהים בתקרה המתקלפת.

"תודה על היום,” אמר הארי לבסוף.

"על מה?” שאל דראקו. “אתה מתכוון לזה שהזמנתי את אחי היקרים, אוכלי המוות?”

"אתה יודע למה אני מתכוון,” אמר הארי. “היום, בבית קפה, כשקפצת לפני וקיבלת את הקללה...”

"טוב, אל תתרגל זה פוטר,” אמר מאלפוי. “אחרי הכל אני יכול לקרוא בכל רגע לאוכלי המוות שיבואו וקרקפו את כולנו.”

הארי חש צביטה קטנה בליבו שהוא לא הבין את פשרה. “דראקו,” הוא אמר והסתובב על צידו. עיניו האפורות של דראקו בהקו אליו בחשכה. “אני יודע שאתה לא הזמנת אותם.”

דראקו הביט בו למשך כמה רגעים. “באמת?” הוא אמר לבסוף.

"כן,” ענה הארי בפשטות. “אני מאמין לך דראקו.”

"אתה מאמין לי?” שאל דראקו שוב.

"כן,” ענה הארי ונשכב על גבו בחזרה. “אני מאמין לך.”

שתיקה השתררה ביניהם. הארי הרים טיפונת את ראשו. ידו של דראקו נחה על המזרן סנטימטרים ספורים מידו שלו. רק עוד קצת...

אבל אז דראקו הסב את גבו להארי. “לילה טוב,” הוא אמר.

"לילה טוב דראקו,” אמר הארי ועצם את עיניו.

הפרק הקודם		הפרק הבא