אני שונא אותו.

אנשיפ, 

פרק אחרון. 

לא אגמור את הפאנפיק עדיין כי יש לי רעיון ממש חביב 

אבל יכול להיות שבסוף לא ארצה לבצע את הרעיון הזה 

אז זה אולי הפרק האחרון. 

אבל אתם תהיו בסדר.

דראקו לא זכר מתי הייתה הפעם האחרונה שאכל. 

דראקו לא זכר מתי הייתה הפעם האחרונה שיצא החוצה. 

דראקו לא זכר מתי הייתה הפעם האחרונה שחייך. באמת. לא באילוץ אל פנסי. הוא לא זכר מתי הייתה הפעם האחרונה שחייך פשוט בגלל שרצה לחייך, בגלל שהיה שמח. 

דראקו זכר במדויק מתי הייתה הפעם האחרונה שדיבר. לפני שנישק את הארי. הוא דיבר איתו. 

עם הארי. הוא דיבר עם הארי. 

הארי לא עשה לו טוב. 

דראקו ידע את זה. 

פשוט לא היה לו אכפת כל כך. 

דראקו הביט בעצמו, דבר שנמנע מלעשות בימים האחרונים. 

היו לו שקעים שחורים -עמוקים מאוד- מתחת לעיניים. 

השיער שלו איבד כל חיוניות שאולי אי פעם הייתה בו, וצנח חסר חן ושמנוני על פניו, ארוך מכפי שדראקו אי פעם זכר שהיה. הוא רזה. ממש ממש רזה. הוא נהיה חיוור יותר, תוצאה של חוסר בוויטמין D. 

דראקו ציפה שהמראה יבהיל אותו ויגרום לו לעשות משהו בשביל לשפר את מצבו. 

המראה באמת הבהיל אותו. 

אבל הוא לא רצה לעשות כלום. 

הוא לא רצה לעשות כלום ולא היה אף אחד שיעזור לו. 

לא היה לו אף אחד. 

דראקו בילה את רוב חופשת הפסחא במיטתו, בז לעצמו שהתאהב בהארי פוטר. 

'הארי פוטר הגיבור' 

'הילד שנשאר בחיים' 

'הנבחר'. 

הוא לא היה יותר מכל ילדה מתלהבת בת שתיים- עשרה שמתאהבת בהארי פוטר המפורסם והאמיץ. 

דראקו התחיל ממש לשנוא את עצמו. 

הוא היה פתטי ומעצבן ופחדן וגאוותן ואנוכי ומכוער. 

הוא התאהב  בהארי פוטר, ובגלל שהיה גם ממש מטומטם איכשהו קיווה שהארי אוהב אותו בחזרה. 

זה היה ממש ברור שהארי לא אוהב אותו בחזרה.  זה היה ממש ברור לאורך כל כך הרבה זמן אבל דראקו היה חייב ללכת ולנשק אותו ולראות את הבעת הגועל על הפרצוף שלו אחרי שנישק אותו. 

ועכשיו דראקו הגיע למצב שהוא לא זוכר מתי אכל - כשהוא יודע שהוא חייב לאכול, כי אוכל הוא צורך קיום בסיסי- וזאת לגמרי אשמתו. 

אז דראקו שכב במיטה שלו ושנא את עצמו. 

הוא שנא את עצמו ואת ההורים שלו ואת הארי. 

אני שונא אותו, דראקו החליט. 

אני שונא אותו כי אני אוהב אותו. 

אני שונא אותו כי הוא לא אוהב אותי בחזרה.

הפרק הקודם		הפרק הבא