אנדי שוב

בס"ד

סטודנט למדמח. אבל עכשיו בתמורה אתה צריך לספר לי מה אתה עושה בחיים (סתם סתם אתה לא חייב)

דווקא חשבתי על הזמן. התשובה הקצרה היא שאנד"א יכולה לעשות עם הזמן מה שבא לה, בגדול. התשובה הארוכה מחכה לך בסוף הפרק כדי לא להלאות את כולם בפרטים. למען האמת, גם בפרק הזה הם קצת דנים על הזמנים בתוך הסימולציה, אבל כתבתי את זה לפני שהגבת.

השמות של הפרק הם ממש בדיחה דבילית, כן. בעצם, הם איזושהי סימבוליקה: בפרק הקודם הארי סוג של מתחיל מחדש, ולכן במובן מסויים זה היה פרק ראשון. בהתאם, הפרק הנוכחי הוא פרק שני.

למה לבקש לחזור שוב פנימה? צריך לקרוא ולגלות.

אז כן, הפרק הקודם היה גיוון. לראשונה בפאנפיק הזה, פרק שלם שלא מנקודת מבטו של הארי. אל דאגה, בפרק הזה הארי חוזר ובגדול.

"מה זה היה?" שאל דאנקן, "הוא נכנס ויצא ונכנס שוב?"

"אני ראיתי את זה כמוך," רון הוסיף. הייתה לו תחושה שהוא ודאנקן יכולים להיות חברים טובים ביום מן הימים.

"זה נורמלי?" שאלה הרמיוני.

נאדיה הנידה בראשה. "הרבה דברים יכולים לקרות בחצי דקה. במבחן המקורי, שנמשך שלושה ימים, הארי חווה התרחשות שנמשכת חצי שנה."

"אבל זה מוזר שהוא ביקש להיכנס שוב, לא?" שאל דאנקן, "מה קרה שם? יש לנו איך לראות את זה?"

ארני הניד בראשו. "אין מה לעשות חוץ מלהיכנס לשם בעצמנו, וכרגע זה לא מומלץ."

"אז מה נשאר לנו לעשות?" שאל רון, "רק לחכות?"

ארני, נאדיה ודאנקן הנהנו בדממה. "אתם לא חייבים להישאר כאן," דאנקן הוסיף, "אני בטוח ששלושתנו לא נהיה כאן כל הזמן, בהתחשב בכך שאין לנו דרך לדעת מה קורה בפנים, בניגוד למבחן הרגיל. אז אין לנו יותר מדי מה לעשות פה חוץ מאשר לצפות בהם."

"חשוב שמישהו אחד או שניים יישארו להשגיח," נאדיה הוסיפה, "למקרה שמישהו מהם יתעורר."

הרמיוני ורון החליפו מבטים מודאגים. הייתה להם תחושה שהם נסחפים למשהו שיכלה את כל זמנם, אבל מכיוון שזה באמת היה עניין של חיים ומוות, הם הסכימו בשתיקה להצטרף אליהם.

"טוב, נראה לי שנכין רשימת שמירה," סיכם רון בחיוך מריר.

"אבל אני עדיין לא מבין למה שהוא יעשה את זה," התעקש רון. "למה שישר ייכנס שוב בלי לספר לנו מה קרה?"

"כן, כנראה הייתי צריך לבקש ממנו לספר לנו מה ראה לפני שהכנסתי אותו שוב," ארני מלמל. "זה באמת מעניין."

הם ישבו ושתקו לכמה שניות. ואז רון הרים את מבטו. משהו בעיניו נראה מעט מוטרד, והרמיוני לא ידעה אם הוא נרגש או מוטרד, אבל נראה שמשהו בהחלט ישב עליו.

"תגידו," הוא שאל לבסוף, "עכשיו כשאנחנו כולנו כאן, מה בעצם... קרה להארי במבחן?"

נאדיה ודאנקן החליפו מבטים מודאגים. "הוא לא סיפר לכם?" נאדיה שאלה.

"הוא לא היה כל כך תקשורתי מאז שחזר," הסבירה הרמיוני. איך היא לא חשבה לשאול את זה בעצמה? לא משנה, הסקרנות שלה גברה על תחושת ההחמצה.

נאדיה נאנחה. "טוב, אספר לכם. אני מניחה שיש לנו זמן לנצל פה יחד. אז תהיו מרוכזים, זה הולך להיות ארוך..."

מה שהחבורה לא ידעה זה שערב קודם, לאחר שהרמיוני ורון שבו לביתם, ג'יני והארי נותרו לבדם. וכשהגיע הלילה והם פנו לישון, הארי ישב זקוף במיטתו, מביט בג'יני נשכבת לידו.

"איך אתה מרגיש?" ג'יני שאלה אותו, והארי זיהה רעד קל בקולה. נראה שהיא עדיין לא יודעת איך להתמודד איתו, בדיוק כמו שגם הוא לא בטוח כיצד להתנהג בסביבתה. עוד עלו הבזקים במוחו של ג'יני שמגרשת אותו מהבית, חבוקה בזרועותיו של קית' גולבי. נכון, זה לא היה אמיתי, אבל זה הרגיש אמיתי בדיוק כמו מה שהארי חווה בזה הרגע.

ומצד שני, היחסים ביניהם לא ממש היו במיטבם, אם לנסח זאת בעדינות. הארי זקף זאת לחובתו, יחד עם מחשבה קלה על כך שהוא צלול דיו כדי להכיר בכך, בניגוד למה שהתחולל בנפשו עד לפני יומיים. בהנחה שבאמת עברו יומיים מאז, הרי בתוך הסימולציה הזמן זז באופן שונה.

"דאגתי לך מאוד כשנעלמת," ג'יני המשיכה ונשכבה לצידו, ורק אז הארי שם לב שכלל לא ענה לשאלתה.

"אני מרגיש טוב," הוא ענה, "בהנחה שזו המציאות, ואני יותר ויותר בטוח שזו אכן המציאות. אז או שאתם עושים עבודה ממש טובה, או ש..."

ג'יני הביטה בו בעניין, מצפה שימשיך.

"הרי, אם בסופו של דבר אצא מהסימולציה לגמרי, איך אני יכול לדעת שבאמת יצאתי?" הוא שיתף בתהייה שנחתה במוחו בדקות האחרונות. "אני הרי לא באמת יכול לדעת, ככה שלמיטב ידיעתי, אולי באמת יצאתי משם לגמרי!"

"אז אתה מאמין שאתה בחוץ?" ג'יני שאלה אותו.

"ומצד שני, אם אני באמת עדיין בתוך אנד"א, אין לי יותר מדי מה לעשות בעניין," הוא המשיך, "מלבד להיתקל בערפל ביום מן הימים. אבל ערפל קבוע כזה, ממש עננה. לא סתם ערפילי בוקר שנעלמים תוך כמה שעות."

"אוקיי, אז מה המסקנה?" ג'יני ניסתה לדובב אותו, "אתה נשאר?"

הארי בהה באוויר לכמה שניות, ואז הנהן. "נדמה לי שכן," הוא אמר. "ואולי ברגע זה נכנעתי מול הסימולציה – בעצם, מולך, אם אני בתוך הסימולציה עדיין – אבל אני לא יכול להישאר עם הספק לנצח. אז לעת עתה, אני מאמין שזה נגמר."

ג'יני חייכה. "ונראה שהשהות שם, עם כמה שזה נוראי לומר את זה, עשתה לך רק טוב."

הארי הביט בה.

"תראה אותך," היא המשיכה. "אתה מדבר איתי. אתה מתקשר. אתה נוכח בסיטואציה."

הארי הסיט את מבטו מעיניה של ג'יני. פתאום היה לו קשה להביט בהן. ג'יני התפעלה ממעשים שעד לפני כמה שבועות היו מובנים מאליהם. נראה שאנד"א באמת שינתה אותו לרעה.

"אני שמח שבניגוד למה שאנד"א ניסתה להראות לי, את לא באמת ויתרת עלינו," הוא אמר. "בתוך הסימולציה, את זרקת אותי מכל המדרגות."

"ולקחתי את קית' גולבי הזה, כן, שמעתי," ג'יני גיחכה. "אני זוכרת אותו מהסיפורים במכתבים שלך בתקופת ההכשרה."

"אבל כששמעתי שבעצם את כינסת את כולם כדי לנסות למצוא אותי, זה..." הארי חיפש את המילים הנכונות. כשהתייאש, הוא הישיר את מבטו אליה בחזרה ואמר את מה שהרגיש לו טבעי ביותר לומר בשלב הזה, על אף שלא האמין בזה בלב שלם: "אני אוהב אותך, ג'יני."

קול קטן ונבזי בירכתי מוחו תהה מה היה קורה לו גם הפעם היה אומר "וונדי" במקום. הארי שמח שלא ציית לקול הזה.

הוא התקשה לאבחן אם ג'יני אכן התרצתה. זה מה שהיא קיוותה וייחלה שיגיד במשך כל התקופה הזאת. אז למה היא עדיין נראית לא נינוחה?

"ובכל זאת אתה חוזר לשם מחר, הארי," היא אמרה לבסוף.

"טוב, אני יצאתי משם. הם, השבויים, עדיין בפנים. אני לא יכול להמשיך כאילו כלום."

ג'יני הביטה בו בפנים חתומות. "אני יודעת, הארי. אתה צריך להיות הגיבור."

הארי התקומם. "מה? ג'יני, זה לא כזה פשוט –"

"– זה בסדר, הארי. אני מכירה אותך," היא אמרה וחיוך קל התגנב לשפתיה.

"ואני היחיד שיכול לעזור להם, אני הצלחתי לצאת משם לבדי עכשיו. פעמיים התגברתי על אנד"א."

ג'יני הנהנה. "ועדיין, כשאתה לבד, אתה מסתכן. הפעם רון והרמיוני לא יהיו לצידך כדי לעזור."

"אני..." הארי מלמל. "אני מסכן כבר את עצמי, חבל לסכן גם אותם. הם לא יודעים איך זה להיות שם, הם לא באמת חוו על בשרם את היכולות של אנד"א."

הם שבו לשתוק, שקועים כל אחד במחשבותיו. ורגע לפני שהארי נרדם, ג'יני לחשה לו פתאום, "שמור על עצמך."

למחרת, מלא ציפייה, הארי הגיע יחד עם רון והרמיוני למעבדה של אנד"א. ארני, נאדיה ודאנקן כבר חיכו להם שם.

הארי נשכב על המיטה ונתן לארני לעטוף אותו באלקטרודות ושמיכה. השיחה על המגבלות של אנד"א הרגיעה אותו. הפעם הוא לא ייתן לה לשחק לו במוח.

"תראה להם מה זה," רון חייך לעברו. דאנקן זקר אגודלים מאחוריו.

הארי חייך אליהם. "אני מוכן," הוא אמר, וארני ניגש לעניין. הוא מלמל את הלחש, וראייתו של הארי התערפלה. ליבו פעם בקצב, והוא התרגש ממש כאילו הוא שוב עולה על רכבת האקספרס להוגוורטס בפעם הראשונה.

בשלב מסויים, הארי לא ראה דבר מלבד הערפל. ואז הוא הבחין שהוא כבר לא קשור יותר. למעשה, הוא כבר לא היה במצב מאוזן. הוא עמד.

הוא לקח נשימה עמוקה ופסע קדימה. הערפל התפזר במהרה, והארי מצא את עצמו עומד על כר דשא. מעליו התנוססו שמיים תכולים ונקיים מענן, ורוח נעימה ועדינה עד מאוד בידרה בחולשה את שיערו.

הארי נשם לרווחה, ואז מילא את ריאותיו בשנית. ריח פרחים אביבי ומשכר הציף אותו, וציוץ ציפורים עדין נשמע מאי שם.

הוא הביט סביבו. מאחוריו התנוסס סמל השפיות והיציבות. הערפל.

לפניו הוא זיהה את טירת הוגוורטס. נראה שאנד"א הפעם לקחה אותו למדשאות, ועוד ליום אביבי ונעים במיוחד.

מימינו הוא ראה במרחק את הבקתה של האגריד, ועמוד עשן דקיק עלה מן הארובה. האגריד בפנים, חשב הארי בהתרגשות, אחרי זמן רב שלא פגש את חברו הגדול. בעצם זה לא האגריד. הארי הזכיר לעצמו שזו בסך הכל סימולציה, על אף שזה היה כל כך משכנע.

בעצם, אם המטרה היא לשכנע את הארי אז איפה כולם? למה המדשאה ריקה כל כך?

האם הארי צריך להתקדם ולהיכנס להוגוורטס? ואם הארי ירצה לצאת מהוגוורטס החוצה אל העולם, האם הוא יכול לעקוף את הערפל?

נראה שהוא יצטרך לדאוג לגבי זה אחר כך, כי הוא ראה דמות יוצאת מתוך הטירה ומתקרבת אליו. וככל שהיא התקרבה יותר, הארי הבחין ביותר ויותר פרטים מזהים שרק הלכו ונהיו מוכרים יותר. כן, היא לבשה גלימת גריפינדור, היא הייתה נמוכה מהארי במעט, וגם קצת מוצקה יותר.

כדי לפגוש את הדמות, הארי צעד קדימה – ומיד הבחין שהצעד שלו קטן יותר ממה שהיה רגיל. הוא מיד נגע קלות בפניו והרגיש שהן חלקות יותר משזכר. נראה שהוא צעיר יותר פה.

"אה," הוא פלט. כן, הקול שלו היה דק יותר מלפני כן. הוא הימר שהוא בן 13 או 14 או 15, אבל הוא לא היה בטוח.

הדמות התקרבה אליו – הארי כבר ראה שזה בן ולא בת, ושהוא בלונדיני. הארי התקרב אליו גם כן, רק כדי לראות את האף הכפתורי והעיניים השחורות.

אנדי גריי נעמד מולו, ועל פניו עלתה הפתעה טהורה. "הארי?" הוא שאל בחשש מה, "זה באמת אתה?"

אנדי שוב. מי היה מאמין. עם כמה שזה נשמע משונה, הארי באמת התגעגע לילד הזה. אמנם הוא לא היה אמיתי, אבל הוא היה הדבר הכי קרוב לחבר שהיה להארי שם. הלב שלו עדיין הלם במהירות. הוא רצה לומר לאנדי כל כך הרבה דברים. הוא רצה לצעוק עליו, לצחוק לעברו, לדבר ולדבר ולדבר, לחבק אותו. הארי שם לב שהוא מחייך, ומיד מחק את החיוך מפניו.

זה מה שאנד"א רק תרצה שהוא יחשוב. והיא אכן הצליחה ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים. היא הכירה אותו טוב מדי.

"אני... אני חייב לחזור," אנדי מלמל, "חכה כאן."

אנדי הסתובב ורץ הלאה משם, בחזרה לתוך הטירה.

זהו? זה הכל? 'חכה כאן'? לא מנסים לכבול אותו או לשבות אותו? הוא יכול פשוט לחזור אם הוא רוצה?

הוא הסתובב בחזרה לערפל – הארי הבחין שזה היה מעין עמוד עשן הפעם, ולא קיר שלם, והוא יכול היה פשוט לעקוף אותו אם ירצה לצאת מהוגוורטס – ונכנס לתוכו. באופן לא מפתיע, הערפל מיד הרגיש סמיך כמו שמיכה, ותוך כמה שניות הוא התעורר.

הוא בהה בתקרה, מנסה להבין מה עבר זה עתה. הוא פשוט יצא! כאילו כלום!

"ארני?" הוא שאל.

הייתה שתיקה לכמה שניות, ואז הוא שמע את קולה של נאדיה. "הארי? הכל בסדר?"

"נכנסת לשם, הארי?" שאל דאנקן בחשש מה.

"כן," ענה הארי, ושמע אנחת רווחה כללית מכיוון שאר היושבים. אם כולם שם, נראה שלא עבר זמן רב מאז נכנס לסימולציה. "נכנסתי, הייתי בפנים."

טוב, נראה שעליו להיכנס שוב כדי לסיים את המשימה. להתחיל אותה, למעשה. הוא צריך להסתובב שם מעט יותר, לחקור את הסביבה. לראות את אנדי. כלומר, כן, גם את ג'ואן והשאר, אבל אין ספק שאנדי אכן היווה משקל משמעותי לעניין.

"אממ... ארני, אתה יכול להכניס אותי שוב?"

שוב שתיקה קצרה, ואז נשמע קולו של ארני.

"א... אוקיי," הוא אמר, "אוקיי. נכנסת? היית בפנים?"

"כן, אמרתי את זה כבר," ענה הארי בקוצר רוח מסויים. למה הם לא מבינים אותו? "נכנסתי ויצאתי. אתה יכול להכניס אותי שוב?"

הוא ראה את פניו של ארני גוהרות מעליו. "כרצונך," הוא אמר, והטיל שוב את הלחש. ראייתו של הארי שוב התערפלה, וכשהרגיש שהוא עומד, הוא שוב פסע קדימה ומצא עצמו במדשאות.

הפעם לא היה זה אנדי שעמד מולו.

"נו נו, נראה שמר גריי אמר אמת, אבל זה עדיין לא מונע ממך לחמוד לצון ולהיעלם שוב, מה פוטר?" נזף בו קול שהוא לא שמע הרבה מאוד זמן.

הארי נאלץ לשפשף את עיניו כדי להאמין.

מולו עמדה לא אחרת מאשר הפרופסור לשינוי צורה וראש בית גריפינדור, מינרווה מקגונגל.

הערת המחבר: אז כמה זמן הסימולציה לוקחת?

התשובה הארוכה היא הסבר של ההיגיון הפנימי שאני ואיתמר חשבנו עליו כשכתבנו את אנדי הראשון: בסופו של דבר, במהלך המבחן עצמו, הארי הרגיש שעברו כמה חודשים טובים. אפילו חצי שנה. הבוחנים צריכים לבחון כל צעד ושעל של הארי במהלך המבחן. והם לא ישבו שם חצי שנה ברצף. הבחירה ב"שלושה ימים" היא מתוך הנחה סמויה שבכל פעם שמינטאז'נו משהו בפאנפיק (למשל אם נניח שתיארנו בכללי שעבר שבוע, במקום לספר ולפרט כל דקה ודקה בשבוע הזה), אז הבוחנים לא ראו את כל השבוע של הארי לפרטי פרטים, אלא הוא הורץ גם עבורם. במילים אחרות, הזמן שלקח להארי להיבחן דומה הזמן שלוקח לקרוא את כל הפאנפיק (קצת יותר מזה למעשה, כי לקרוא דברים לוקח פחות זמן מאשר לצפות בהם מתרחשים), כך שבחישוב גס כל המבחן נמשך שלושה ימים – בערך יום לכל שלב (שוב, חישוב גס מאוד, כי השלב השני נניח היה ארוך מכולם, והשלב הראשון היה יחסית קצר, אז יום לכל שלב זה סוג של ממוצע).

בפעם השנייה שהוא נכנס, הוא הרגיש שהיה שם יום וחצי. בפועל לוקח לקרוא את הפרקים האלה אולי גג שעה. כאשר הארי נכנס לאנד"א בלי מבחן ובלי תסריט, מי בעצם צופה בו? מי משגיח על הזמן? אף אחד. כלומר, אם הקטעים הממונטאז'ים בפאנפיק הקודם היו ממונטאז'ים גם מבחינת הבוחנים, כאן אין את האינדיקציה הזאת. לכן, הזמן שהארי היה שם הוא בין שעה ליום וחצי. הלכתי על שש שעות.

הפרק הקודם		הפרק הבא