הרמיוני משגעת את כולם

"כל החדשים לכאן!" קרא האגריד בקולו העמוק, מרעיד את הרמיוני. היא נזכרה בנוסטלגיה כיצד הגיעה להוגוורטס לראשונה, סקרנית ומעצבנת מתמיד וחמושה בחוש סטייל מזעזע וילדותי שכלל שיער נפוח וסנדלים עם גרביים. טוב, אז לא שמעו על המושג 'גיק שיק'.

"'כן, הזמנים הטובים." היא נאנחה.

"קדימה, רון!" היא זרזה אותו במרפק מדויק לצלעות, "אנחנו אמורים ללוות את התלמידים אל הכרכרות!"

רון, רוטן וממלמל קללות חרישיות, נגרר אחריה.

"היי!" הוא קרא, עיניו מתרחבות בפליאה, "מה הקטע של היצורים המכוערים שגוררים את הכרכרות? זה סידור חדש או משהו?"

"מה? גם אתה רואה אותם?" חקר הארי, מציץ יחד עם ג'יני משומקום, שפתותיהם נפוחות ושערם סתור באופן מעורר חשד, "אני התחלתי לראות אותם כמה זמן אחרי מותו של סדריק. הם נראים רק לאלו שראו אדם מת מול עיניהם." עיניו נדלקו, "מה קורה, רון? מה לא סיפרת לנו? וולדרמורט הרג מישהו מול עינך? הצטרפת לצד האפל?"

"וואו, הארי, תירגע. הכי קרוב שהייתי למוות היה בקיץ הקודם, שדודה מיוריאל שתתה שיקוי של פרד וג'ורג'."

"ואיך היא עכשיו?" התעניינה הרמיוני, מנומסת כתמיד.

"אממ." הוא גמגם, נבוך, "אני לא חושב שמישהו ממש התעניין. כלומר, למיטב הבנתי, היא לא יצרה איתנו קשר אחרי הקיץ שעבר... ו... מצבה נותר כתעלומה, אני מניח."

"כלומר, אממ, אתה מניח, שלמיטב הבנתך," חיקתה אותו הרמיוני, זועפת, "דודה מיוריאל יכולה להיות זו שמתה מול עינייך."

"רגע," אמר רון, מבולבל, "אז איך לא ראיתי את היצורים בנסיעה להוגוורטס שנה שעברה, ישר אחרי הקיץ, או בנסיעה מהוגוורטס הביתה?"

"תראה," אמרה הרמיוני, בקול נוטף מקונגליות, "סופרים נוטים להגמיש את חוקי העולם שאותו הם יצרו, כדי לקדם עלילה, או סתם להוסיף דמויות או עניין. זה מאוד לא מקצועי, אם תשאלו אותי."

כל עניין ההגמשה הזה נשמע להם מוכר באופן מדאיג.

****************************************************************************

הנסיעה עברה במהרה. כך עמדו להם רון, הרמיוני והארי מול הכניסה אל האולם הגדול, בפעם השביעית בחייהם." ולחשוב שהם מעולם לא יחזרו לסעודת תחילת שנה שוב..."

הארי התייפח חרישית, מוחא דמעה שהתגלגלה על לחיו.

"הארי!" פנתה אליו הרמיוני "בוא הנה, חמוד. לא צריך לבכות..."

היא חיבקה אותו וליטפה את ראשו במחווה אימהית. מאחורי הארי נעצה בה ג'יני מבטים רושפים.

"וואו, היא נהיית הרבה יותר מדי רגישה בנוגע להארי. זה רק חיבוק קטן ואפלטוני... רוגע..."

אבל מתברר שהמסר הטלפתי מהרמיוני לא נקלט בהצלחה אצל ג'יני, כי האש ממש ניצתה בעיניה, והיא נראתה הרבה יותר מפחידה ממה שהייתם מצפים מילדונת ג'ינג'ית בת 16. כלומר, היא דמתה באופן מטריד לגברת וויזלי.

רון, אידיוט כתמיד אך חד הבחנה להפליא, קרא:

"היי! את וג'יני עושות קרב מבטים או משהו? כי אני ממש טוב בזה!"

ואז הוא פער את עיניו וניסה לא למצמץ.

****************************************************************************

לפרק הזה לקח שנים להגיע אלייכם. מצטערת.
הכל קרה בגלל עירוב קטלני של מחשבות על נטישה, מוזה שנאבדה לה (יחד עם חוש ההומור) ומבחנים בצרפתית, מתמטיקה ואנגלית.
אבל הצלכתי להתגבר על כל זה בשבילכם!
הו, הגבורה ;)
ואני מזכירה - בלי תגובות אין עוד פרק...

33333333> מאיה גריינג'ר

הפרק הקודם