מעלליהם של הדור הצעיר

וולדמורט לבש את גלימתו בתנועה חלקה,וליטף את שרביטו. גשם שוטף התחיל לרדת.

"כמה טוב לחזור......" אמר. אלבוס הסתכל עליו . פניו היו נחשיים, ארסיים,ועיניו אדומות, מחורצות. במקום שבו היה אמור להיות אף,היו שני חורים, שהיו ,כנראה,הנחיריים שלו. הוא ראה את הארי,ואת כל מי שהיה כבול.הוא התקרב אליו, מרחף כרוח רפאים מעל הקרקע. הוא ריחף אל אלבוס.

"הארי פוטר.... הילד שנשאר בחיים...אך האם הוא יישאר בחיים?" שאל וולדמורט. הוא פנה אל האיש, ששמו היה לסטריינג'.

"כמה זמן הייתי מת?" שאל בלחש.

"כ-כמעט עשרים שנה,אדון" אמר לסטריינג', והשתחווה.

"אני רוצה לדעת  בדיוק- לא כמעט!!!" צרח וולדמורט על לסטריינג'.

"ת-תשעה עשרה וחצי שנה בדיוק,אדון." גמגם לסטריינג'.

"טוב מאוד." ענה הקול הארסי של וולדמורט.הוא הפנה את ראשו כלפי אלבוס.

"מה שלומך, פוטר?" שאל בארסיות.אלבוס לא יכל לענות שהוא לא הארי.הוא פחד.

"הייתי בטוח שבקרב ההוא היית יותר מבוגר." אמר וולדמורט בתמיהה.אז מבטו נח על ג'יימס.

"אההה...הנה אתה, פוטר. " אמר,ובהינף שרביט הוסטה קבוצת שיער ממצחו של ג'יימס הצידה." אבל בלי צלקת..... מה חבל. נצטרך להיפטר ממך..." אמר וולדמורט וכיוון את שרביטו אל ג'יימס.ג'יימס רעד,וגם פחד.אז הוא ראה את הארי.הוא ניגש אליו.

"אז סיימנו לשחק מחבואים...."לחש וולדמורט,בעודו מסיט את קבוצת השיער על מצחו של הארי הצידה בעזרת השרביט שלו.

"זה הנכון...האין אני צודק, הארי פוטר?" שאל וולדמורט בלחישה צורמת.

"אני רוצה לעשות דו קרב.אבל אני לא יודע עם מי..." אמר בקול ילדותי.הוא הטה את ראשו הצידה כמו ילד קטן שמבקש ממתק. הוא הביט אל הארי.אז כנראה החליט לוותר עליו, וכעת שרביטו נח על אלבוס,אלין,רוז ומאט.

"אני רוצה את ארבעתכם." אמר בלחישה צורמת, ובהינף שרביט שיחרר אותם.אלבוס נפל על הדשא,מאזן את עצמו על כפות ידיו.

"לא אותם!!! קח אותי!!! רידל!!!" צרח הארי, נאבק להישתחרר מכבליו.

"שקט!!!" צרח וולדמורט, והשתיק את הארי.

"עכשיו קומו ארבעתכם!!!" צרח וולדמורט. אלבוס קם,,הוא אסף את השרביט שלו מהדשא, והחזיק אותו חזק.כעת נראה לו שהשרביט שלו הוא סתם חתיכת עץ דקיקה,שתישבר במגע הראשון.הוא קם,ועזר לאלין לקום.

"עזוב אותה, אני בטוח שהיא תצליח לקום לבד!" אמר וולדמורט בלעג.

אלין קמה בקושי, ואלבוס הפנה את מבטו אל וולדמורט. פתאום,משום-מה,הוא ידע את שמו המלא, ואת כל ההיסטורייה של וולדמורט. הוא אזר אומץ , ופנה אל וולדמורט.

"אני לא אעזוב אותה." אמר אלבוס." כי אני,בניגוד אלייך,מאמין באהבה..." אמר אלבוס. אלין חייכה אליו, ורוז ומאט עמדו ביחד, כאילו סוף העולם הגיע.

"קונפריגו!" צעק אלבוס, והלחש התעופף בכל רחבי בית הקברות, פוגע בכל דבר מוצק,חוץ מבוולדמורט. אבל הקרן פגעה ברגלה הפצועה ממילא של אלין.אלבוס נחפז לעזרתה. וולדמורט חייך חיוך רשע, הפנה את ראשו לאחור וצחק.

"באמת נראה לך, שבעזרת הלחש הפשוט הזה, תצליח להכניע את הלורד וולדמורט הדגול,שמנצח שוב, ושוב, את המוות?"

"כבר מתת פעמיים..." אמר אלבוס בעצבנות, מופתע מכך שוולדמורט לא מנסה להרוג אותו.הוא החזיק את אלין חזק, קירב אותה אליו.

"ועוד מעט גם שלוש..." אמר אלבוס.

"אתה חוצפן, פוטר הצעיר!!!" צרח וולדמורט, שרביטו עדיין מכוון על אלבוס, שעמד כשאלין נשענת עליו.

"אבדה קדברה!!!"

"שתק!!!"

הקרן האדומה והקרן הירוקה נפגשו באמצע, ויצרו כלוב אור גדול. אלבוס וולדמורט עלו באוויר.אלבוס השתדל מאוד להחזיק את אלין,שלא תיפול מכזה גובה. בינתיים, למטה,אוכלי המוות שיחררו את הארי,ג'יימס, נודל, מליסה,ומוני, והתחילו להילחם בהם. גם רוז ומאט ניסו,אך ללא הצלחה.

אלבוס התאמץ מאוד להחזיק את אלין,חזק ככל האפשר. הוא לא הרפה משרביטו.הוא תהה מה קורה כאן.חרוזי אור התחילו לנוע על הקשר שנוצר, ויד השרביט של אלבוס רעדה. ככל שהחרוז התחיל להתקרב אליו, כך שרביטו ניהיה חם יותר.הוא הסתכל על שרביטו, לא מבין מה קרה איתו. ואז, נוכח לדעת,שזה בכלל לא השרביט שלו, זה היה השרביט של אבא שלו. הוא הביט מטה, וראה את אביו נלחם עם השרביט שלו. האו שמע שאביו צועק לו משהו,שנייה לפני שנהדף אחורה. אלבוס שמע רק את המילה הראשונה- "אל..." הוא לא ידע אם זה השם שלו, או 'אל' במונח של ' אל תרפה' או משהו כזה.גם לא היה לו אכפת.הוא פשוט לא הרפה. רוחות רפאים, שנראו כאילו עשויים אבק, התחילו לצאת משרביטו של וולדמורט. אלבוס לא זיהה אותם.

הוא הסתכל בפנים של אלין, ווולדמורט ניצל את רגע ההסחה של אלבוס, וניתק את הקשר.כלוב האור נשבר, ושנייהם נחתו בחבטה על הרצפה, ממש כשאוכלי המוות הקיפו את כל השאר. אלין נאנקה בכאב. אוכלי המוות התחילו לתקוף שוב, ווולדמורט  רק עמד בצד וצחק. אחד מאוכלי המוות פגעו באלבוס עם קללת הדיפה,והוא נאלץ להרפות מאלין. והיא פגע בסלע שהיה קשור אליו לפני דקות ספורות. הוא קילל את עצמו על כך שהשאיר את אלין מאחור, חשופה, מכיוון שלא יכלה להגיע אל שרביטה, וגם לא יכלה לקום על רגליה ולברוח.אוכל מוות אחד בא אליה, והדף גם אותה. היא נחתה על הגב, לצידו של אלבוס, שעמד על שש, מנסה להתייצב.

"אלבוס, אם אני אמות, תדע שתמיד חיבבתי אותך... היית חבר נאמן, ועזרת תמיד..." לחשה אלין בקול חלש.

" זה לא הזמן לזה, עוד לא נפרדנו, ואני מבטיח שגם לא ניפרד." אמר אלבוס. עוד קללה פגעה בו. נוזל חם כיסה את פניו. הקללה הזאת פגעה גם ברוז ובנודל, שנלחמו בעוז. כל הגלימה של רוז הייתה בכתמים של דם. כך גם  גלימתה של נודל. ג'יימס ניסה לעזור למאט לקום, ומליסה ומוני נלחמו ביחד. הארי תקף כל דבר בכל קללה. הוא לא היה מרוכז.השרביט לא היה שלו. שלו אצל אלבוס,ושל אלבוס אצלו.הוא ניסה בכל כוחו להגן על הילדים, אך הם נלחמו לבד.

" כולם!!! רוצו לכיוון היציאה מפה!!!" צרח הארי בכל מעודו והצביע בשרביטו על פרצה בגדר. כולם רצו לעברה. הארי התעכב, יחד עם אלבוס, ועזר לאלין לקום על הרגליים.כשזו נפלה, הוא הרים אותה על היידיים, והיא התעלפה. כולם רצו לכיוון היציאה. אלבוס ראה שגם ג'יימס מחזיק על ידיו את מאט,פצוע די קצת, אבל הוא התעלף. הוא ראה שמליסה תפסה במוני, שמעדה ונפלה על ברכה,ועזרה לה לרוץ. הוא גם ראה שנודל תפסה את רוז, כי רוז צלעה. פניה שתתו דם. כולם ביחד רצו לכיוון הפירצה. ברגע שיצאו ממנה, הארי תפס בידיהם של כולם, והם התעתקו משם.אלבוס שמע את צעקה של וולדמורט, רגע לפני שנעלם ממקומו.

אלבוס נחת על חלקת הדשא שבחלק האחורי של ביתו.הוא היה בטוח בכך, מכיוון שהרגיש שנחת על הפרחים שאמו, ג'יני, כל-כך טרחה פח אותם. הוא הביט סביבו.כן, ללא ספק.זהו ביתו שלו.

"או, תודה לאל!!!! הארי, איפה היי...." פיה של ג'יני נפער בתדהמה כשראתה את בעלה, את ילדיה ואת חבריהם שרויים בגינה האחורית. היא הרחיפה אותם לעבר הבית, והשכיבה אותם על הספות. לילי הקטנה באה בריצה, ונבהלה מאוד.

"מה קרה, אמא?" שאלה בפחד. אמה לא ענתה.

"בואי מתוקה, תעזרי לי." אמרה ג'יני. בקולה היה שמץ של פאניקה.לילי באה, והגישה לאמה כמה גלילי תחבושות .ג'יני ריפאה בינתיים את פצעיה של אלין ונודל.הארי פקח את עיניו.

"הארי!!! מה קרה?! לאן הגעתם?!" שאלה ג'יני בפאניקה.

"ג'יני, הוא חזר, הוא חזר, הוא חזר!!!" צרח הארי, מכסה את מצחו בכפות ידיו. מפניה של ג'יני אזל מעט הצבע שהיה בהם.

"מה? ההוא.... וולדמורט?" שאלה חרש. היא הבינה שצלקתו של הארי כואבת לו, והבינה שהוא חזר. אלבוס הרגיש איך אמו מרפאת את פניו. הוא פקח עיניים, ומישש את פניו. היו לו הרבה תחבושות על הפנים.

"אלבוס, אלבוס!!! אתה בסדר?" שאלה אימו.

"דיי בסדר. תקשיבי, הוא חזר!" אמר אלבוס ואיבד את הכרתו. 

הפרק הקודם		הפרק הבא