Rabbit Heart

פרק 9

בריכה של דמעות

"... אבל למרות זאת היא המשיכה, מזילה גלונים של דמעות, עד שנוצרה סביבה בריכה גדולה..." 

(לואיס קרול, "אליס בארץ הפלאות").

-

השעות שהגיעו אחרי שיצאה מהמשרד של לסטריינג' התמתחו והתעוותו עד שהיא כבר לא ידעה מה השעה או איפה היא בכלל. היא לא זכרה את הדרך שעשתה אל חדר המועדון, רק את ים המחשבות שהטביע אותה בעודה שוכבת במיטה.

שעות אל תוך הלילה התחילה לבכות בלי שליטה, כל צרותיה ופחדיה עומדים בתור לקבל פורקן. היא ניסתה לומר לעצמה שהיא צריכה לחוש הקלה על שהצליחה להתחמק, אך האירוע גרם לה להבין כמה היא חלשה וחסרת אונים לנוכח כל מה שקורה סביבה. שהיא לא יכולה להגן על עצמה, אחרי הכל.

היא בילתה זמן ארוך בממלכה שבין ערות לשינה. מחשבות על לסטריינג' ואוכלי המוות התערבבו בזיכרונות ילדות רעים ובמחשבות מערערות על חדר הסודות. מאז שניצלה מציפורניו של טום רידל נשבעה לעצמה שלעולם לא תזדקק לאביר על סוס לבן שיציל אותה שוב, אבל עכשיו הגעגוע אל הארי הפך לבלתי נסבל בפתטיות שלו.

היא לא יכולה הייתה להפסיק לדמיין את ידיו של לסטריינג' נוגעות בה, את לשונו החלקלקה טועמת אותה, את הברק המרושע בעניו בעודה מצמידה את השרביט לראשו, ובחילה געתה בתוכה עד שלבסוף לא יכולה הייתה לעצור זאת יותר ורצה לחדר הרחצה כדי להקיא כל דבר שבטנה הריקה יכולה הייתה להפיק אחרי צום של כמעט עשרים וארבע שעות.  

כשכשלה בחזרה לחדר, מטושטשת ושטופת דמעות, אחד מהבנים ישב במיטתו והביט בה. היא התמוטטה במיטתה והרגישה אותו רוכן מעליה.

"את בסדר, ג'ין?" זה היה שיימוס, שנשמע דאוג מאד. דין מלמל משהו מהמיטה הקרובה.

היא הנהנה בחשכה, אבל לא ידעה האם הוא רואה זאת. דמעות המשיכו להתגלגל בחופשיות מעיניה.

"מה קרה לה?"

"אני חושב שהיא חולה. אולי נקרא למקגונגל?"

"מה את מרגישה?" היא הבינה במעורפל שדין פונה אליה, אבל מליחות הדמעות כאילו שיתקה את לשונה. מה היא מרגישה?... מה היא מרגישה, באמת?...

"היא נראית לא כל כך טוב," הצריד קול שלישי, נוויל. "אני אלך להזעיק את מקגונגל-"

"חכה- איך תצא? המסדרונות שורצים אוכלי מוות..."

מאותו הרגע ואילך זכרה רק הבזקי סיוטים עמומים וקולות מציאותיים, ותחושה שהיא נישאת מחוץ למיטתה בזרועותיו של מישהו.

כשחזרה להבדיל בין מציאות לחלום, היא שכבה במיטה זרה בחדר בעל ריח סטרילי ונעים. היה לה חם מאד. היא דחפה את השמיכות מעל גופה המיוזע בחוסר תשומת לב ושכבה זמן ארוך בעניים עצומות, ערה למחצה, עד שהצליחה להיזכר איך קוראים לה.

ביחד עם שמה, הכו בה אישיותה וכל זיכרונותיה בבת אחת, מאלצים אותה לפקוח את ענייה כדי לברוח משאריות הסיוטים שחוותה.

לרגע חשה סחרחורת בהיחשפות אל מקום זר לחלוטין, אך במהרה הבינה שהיא נמצאת במרפאה, שוכבת במיטה לבנה עם מצעים נקיים וריחניים, ושגבוה בקירות סביבה החלונות מפיצים אור קריר מלווה בטיפות גשם קלילות.

גופה היה חלש מאד וראשה מבולבל. היא הרגישה כאילו חיים שלמים חלפו מאז הפעם האחרונה בה הייתה ערה.

היא חשה מעט סחרחורת כשהתיישבה. על השולחן שלצד מיטתה נח זר של וורדים צהובים אשר כמה עלי כותרת נשרו ממנו על המפה, בובה פרוותית של חד קרן כחול, וצנצנת עגולה וגדולה מלאה מים צלולים, בתחתיתה גדלו פרחים וורודים וכחולים שזהרו באור צבעוני ורך.

הוורדים היו מסלגהורן, שצירף ברכה צבעונית קנויה המאחלת לה רפואה שלמה מקושטת בסרטים שצבעם מתחלף. בתחתית הברכה הוסיף בכתב ידו שישמח להזמין אותה לתה במשרדו אחרי שתחלים. הבובה הייתה משיימוס, דין, ונוויל, אך כתב היד המבולגן בו נכתבה ברכת ההחלמה המהירה שהוצמדה אליה וההומור המפוקפק שאפיין אותה העידו על כך ששיימוס כתב אותה. אחרונה חביבה, צנצנת הפרחים הייתה מלונה, שכתבה לה שלנרקיסי המעמקים יש סגולות המשרות שלווה על העצבים, ושהיא מטפלת בשבילה בארנולד עד שתחלים.

בנוסף למתנות האלה, נחה על השולחן מעטפה נוספת. היא הייתה פשוטה מאד, ולא היה כתוב עליה דבר. ג'יני פתחה אותה בסקרנות ומצאה בפנים פיסת קלף בודדה, נקייה לחלוטין להוציא מתאריך אחד, שנכתב באותיות פצפונות בפינה העליונה; ה-8 למאי, 1997.

התאריך הזה לא אמר לה כלום. אך יותר משסקרן אותה למה שמישהו ישלח לה פתק עם התאריך הזה, סקרן אותה מי זה היה. האם זהו תכסיס של לסטריינג'? או אולי רמז סמוי ממישהו שחשש לפנות אליה בפומבי? אבל זה יכול היה להיות כל אחד!

איפה היא הייתה בשמיני למאי באותה שנה? בבית הספר, מן הסתם. זה היה בערך חודש לפני המוות של דמבלדור- החיים אז היו כל כך חסרי דאגות. הדברים היחידים שהטרידו אותה היו הבגרויות, ועקב כך, המחסור בזמן עם הארי...

עד מהרה המחשבה שלה נדדה לכיוון השאלה מה היה התאריך באותו היום, והיא הבינה שאין לה מושג בכלל. היא קמה מהמיטה, מניחה את רגליה היחפות על הרצפה הקרה, וניסתה לקום, מרגישה כאילו כפות רגליה וברכיה עשויות מנייר. היא יצאה בין הפרגודים ונגשה אל המשרד של מדאם פומפרי, זו יצאה ממנו בדיוק כשעמדה להקיש על הדלת.

"התעוררת, העלמה וויזלי! תנעלי מייד נעלי בית, הרצפה קפואה!" קראה המרפאה וזימנה זוג נעלי בית חסרות צבע מאחד הארונות. "ובכן, איך את מרגישה היום?" היא שאלה אותה בעודה נועלת אותן.

"בסדר, אני מניחה," אמרה ג'יני, שכאב ראש עמום פעם בצד האחורי של ראשה. "כמה זמן ישנתי?"

"ישנת? היית מחוסרת הכרה, יקירה. נראה שהיית חלשה מאד עקב חוסר שינה ומזון. בוא נראה... את שוכבת כאן כמעט שלושה ימים, עכשיו."

ענייה של ג'יני נפערו ללא שליטה, והיא חשה איימה קרה שוטפת אותה. "זאת אומרת שהיום יום-"

"שבת, נכון."

ג'יני חשה שרגליה חלשות מכדי לשאת אותה. מדאם פומפרי הבחינה בכך וסייעה לה לחזור למיטה שלה. היא החלה לבדוק אותה, אך כל מה שג'יני יכולה הייתה לחשוב עליו היו ילדי המוגלגים, שלא יודעים שבעוד יומיים יגיעו עובדי משרד הקסמים לקחת אותם למקום ממנו הם עשויים לא לחזור.

"אני חושבת שמוטב שתישארי כאן גם הלילה," אמרה פומפרי כשסיימה את הבדיקות. "את עדיין חלשה-"

"לא!" קראה ג'יני, שהייתה חייבת להזהיר את כל מי שהיא יכולה הייתה. "כלומר... אני מרגישה טוב. אני לא יכולה לחזור למעונות?"

"לא."

"אבל אני צריכה להשלים את הלימודים שהפסדתי. את יודעת ש-"

"פרופסור מקגונגל דיברה עם סנייפ בשבילך," אמרה המרפאה, וג'יני לא פספסה שמץ של בוז בקולה. "בסוף היא הצליחה להסביר לו שאי אפשר לשטוף מוח של תלמידה כשהיא מחוסרת הכרה..."

ג'יני נשכה את שפתה בהתלבטות. אם היא לא יכולה הייתה לעשות כלום בעצמה, היא הייתה חייבת לספר למקגונגל. היא קיללה את עצמה על שלא טרחה לספר לה לפני שכל זה קרה- מה אם כבר מאוחר מידי בשביל להציל אותם?

"את משוכנעת לחלוטין שזה מה ששמעת?" ווידאה מקגונגל לאחר ששמעה את מה שיש לג'יני להגיד, יושבת בגו זקוף בכיסא שלצד מיטתה.

"אני יודעת מה שמעתי, פרופסור," התעקשה ג'יני.

מקגונגל לא התווכחה יותר. היא נאנחה והסירה את משקפיה כדי לשפשף את רקותיה, כמנסה להרחיק כאב ראש. ג'יני מעולם לא ראתה אותה בלי המשקפיים שלה, והיא התפלאה לגלות שראש הבית שלה נראית צעירה ופגיעה בלעדיהן.

"אני אעביר הודעה לשאר המורים, ואנחנו נראה מה נוכל לעשות," היא אמרה, מחזירה את משקפיה- את ההגנה שלה- למקומן. "אבל הכף לא נוטה לטובתנו, את זה אני יכולה להגיד לך כבר עכשיו."

שוב התבוסתנות הזו. ג'יני הייתה צריכה להחזיק את עצמה על מנת שלא תתרגז. היא ניסתה להציץ מעבר למחיצה כדי לגלות אם יש מישהו נוסף בחדר.

"אנחנו לבד כאן, העלמה וויזלי. את יכולה לדבר בחופשיות," הבטיחה לה מקגונגל.

"אין דרך ליצור קשר עם המסדר? שום דרך?"

"ישנה דרך," אמרה מקגונגל בקודרות. "אדרבא, הם יודעים מזמן על המצב כאן. אך אני לא יודעת מה הם יוכלו לעשות כדי לעזור. המסדר מלא חברים מוכשרים, אבל לא מספיק על מנת לפרוץ את כל ההגנות שסוורוס הציב פה וגם לצאת בליווי עשרות תלמידים, בלי פגע."

"אז אולי מישהו יצטרך להיפגע," פלטה ג'יני, אגרופה נסגר בזעם עצור על המצעים.

מקגונגל נאנחה בכבדות. "קל לומר זאת, אך קשה לבצע. אי אפשר לאלץ אדם לסכן את חיו בשביל מישהו אחר, במיוחד אם הוא לא מעוניין בכך."

ג'יני ידעה שהיא צודקת. היא תהתה האם אולי הקשתה יותר מידי על דין, אך החליטה שזה כבר לא משנה.

מספר מבקרים נוספים הגיעו באותו הערב, אחרי שמקגונגל עזבה, וסייעו להסיח את דעתה למשך זמן קצר. טרי בוט וחנה אבוט קפצו לביקור נימוסים קצר, אך חברי צ"ד מגריפינדור נותרו זמן ארוך במיוחד ביחד עם לונה; שיימוס הבריח עוגיות מהמטבח והם אכלו אותן בהנאה עד שמדאם פומפרי ראתה אותם ונזפה בהם על הפירורים.

ג'יני שמה לב שדין עושה מאמץ להתנהג בנעימות ולא להזכיר לה את הריב שלהם, והיא העריכה זאת, למרות ששמה לב לקרירות מרוחקת מאחורי כל מילה ומבט. נוויל ישב בשתקנות מוזרה, מבוישת, ודיבר רק כשפנו אליו.

יותר מכל, ג'יני רצתה לדעת האם דין סיפר למישהו על המידע שהעבירה אליו ביום ההוא. אך הוא הסיט את עניו כל פעם שניסתה לתפוס את מבטו, והיא לא העזה להעלות את הנושא בקול רם, כי קולין ודניס הצטרפו כדי לשעשע אותה בתעלולי קסם של מוגלגים, והיא לא רצתה להחמיץ את שמחת החיים המקסימה של זוג האחים.

כאשר שעת כיבוי האורות החלה מתקרבת מבקריה החלו להתפזר. לבסוף רק לונה נשארה, מחזיקה את ידה שעל המצעים בחולמנות, הפרחים שבצנצנת מאירים באור נוגה בחלל שהוחשך.

"תרצי לדבר על זה?" היא שאלה לאחר זמן מה של שתיקה נעימה.

"על מה?"

"על העונש. כולנו כבר יודעים," היא הוסיפה כשראתה את הרתיעה על פניה של ג'יני. "קולין סיפר. אני מניחה שהשאר מפחדים מהתגובה שלך, אז הם לא העזו להעלות את זה. אז את רוצה לדבר על זה?"

"אין על מה לדבר," טענה ג'יני בכבדות, והיא ידעה שלונה לא משכנעת.

"זה בסדר," היא הבטיחה לה במתיקות. "אני מבינה. אני חושבת שיש לך עוד אורחת. אני אבוא לבקר אותך מחר."

לונה חיבקה אותה בעדינות ויצאה, מחייכת אל מישהו שעמד בחוץ, מחוץ למעגל האור של הפרחים. לאחר רגע בטי אוגדן נכנסה, מחייכת במבוכה.

"הי," פלטה ג'יני בהפתעה.

"הי," היא השיבה חלושות והתיישבה בזהירות בכיסא שלונה עזבה, מחזיקה את תיק הספרים שלה קרוב אליה כאילו חששה שיילקח ממנה. באור הרך היה ברור מתמיד כמה היא יפה, עם עור פניה הצח והחלק, השיער המבריק הניגר כמו דבש על כתפיה, השפתיים המלאות, הוורודות, האף הקטן, והעניים הכהות והגדולות, שהיו חסרות ניצוץ ומתות לאחרונה. "איך- איך את מרגישה?"

הן ניהלו שיחה קצרה וחסרת טעם על מצבה הבריאותי של ג'יני. לאחר שנושא זה מוצה, שתיהן השתתקו. פעם הן היו חברות קרובות, החברות הטובות ביותר, אך הן לא דיברו כבר במשך יותר מחצי שנה. ג'יני לא ידעה להגדיר בדיוק את הרגע בזמן בו הקשר ביניהן ניתק, מכיוון שהייתה כל כך שקועה בהארי ובחברים מצ"ד שלא עקבה אחרי ההתדרדרות של מערכת היחסים. כל מה שידעה עכשיו היה שלא היה לה שום דבר במשותף עם בטי אוגדן.

בעצם, עכשיו אולי היה לה אחד.

"אני לא ממש יודעת למה באתי," הודתה בטי לבסוף במבט מושפל. "פשוט שמעתי שהיה לך עונש... אצלו. ו..." היא חיככה בגרונה. "ל-לא משנה. רק רציתי לראות מה שלומך. להתראות-" היא קמה במהירות.

"אני יודעת למה באת," פלטה ג'יני חלושות מאחורי גבה המתרחק של בטי. היא נעצרה, וג'יני חשה גוש בלתי רצוי בגרונה. "אני יודעת מה הוא עשה לך..."

דמעות עלו בענייה מהר משהיא יכולה הייתה לצפות. תחושת הגועל המכריעה חזרה להציק לה, אבל עכשיו החלה מקבלת פורקן איטי דרך סדקים בלתי נראים שנפערו בגופה.

בטי נשארה במקומה, נוגעת בפניה בזהירות, כאילו פחדה שישברו.

"גם- גם לך?" הקול שלה היה קטוע ושברירי, כמו עלה כותרת של וורד הנושר בין הקוצים.

"כמעט," הצרידה ג'יני. "הצלחתי להרחיק אותו, אבל... זה לא הסוף." היא הרגישה שאם תנסה להסביר יותר מכך, תתמוטט לעוד שלושה ימים.

בטי כיסתה את פיה כשהחלה לבכות ללא שליטה. ג'יני מצאה את עצמה קמה וניגשת אליה, מחבקת אותה. היא חיבקה אותה בחזרה בכוח, כאילו הייתה הדבר היחיד היציב בעולמה.

"את כל כך חזקה, ג'יני. תמיד היית," היא לחשה כנגד דמעותיה, וג'יני חשה דמעות על אפה ועל שפתיה, מלוחות, נספגות בשיערה של בטי. היא יכולה הייתה לראות את מה שקרה כאילו הייתה נוכחת שם באותו הזמן- את כל מה שלסטריינג' עשה לה- ולא חשה חזקה בכלל.

"היה לי מזל." המילים גוועו בחלל האוויר. ג'יני לא הייתה בטוחה האם אמרה אותן או דמיינה את עצמה אומרת אותן. "אני אגרום לו לשלם," היא הוסיפה. "את... לא היחידה."

"אני לא?..."

ג'יני ידעה שלא. "לא."

"אני כל כך מרחמת עליהן." בטי התנתקה ממנה, מנגבת דמעות ואיפור מפנייה. היא נראה כמו בובת חרסינה זנוחה של ילדה קטנה. "לא סיפרתי לאף אחד... לא יכולתי. התביישתי."

ג'יני הבינה אותה לחלוטין. היא ידעה שגם היא לא תחלוק את הסוד הזה עם מישהו מלבד בטי.

הן שהו עוד זמן ארוך בשתיקה של הבנה. לבסוף מדאם פומפרי נכנסה לבדוק את ג'יני והודיעה לבטי בהפתעה ששעת כיבוי האורות כמעט הגיעה, ושעליה למהר לחדר המועדון שלה.

היא נפרדה מג'יני בחיבוק. לפני שהלכה, אמרה לה, "אולי תחזרי לחדר שלנו?"

חושבת על דין המנוכר ונוויל השתקן, ג'יני יותר משמחה להבטיח שכך תעשה.

לאחר זמן קצר הלכה לישון. היא הרגישה שהסדקים שבגופה מתאחים אחרי שניקזו החוצה את הרעל, והיא שכבה ברוגע, חשה שלווה כמוה לא חשה זמן ארוך, והרשתה לעצמה להגיד לעצמה לרגע שמה שיהיה יהיה- ברגע זה ממש, הכל בסדר.

הפרק הקודם		הפרק הבא