משחקי הרעב 70-הצד של אנני

הראיון של טרבינה- הבחורה ממחוז אחת מתחיל. היא נותנת תחושה קרה ועונה לשאלות באדישות מוחלטת. אחריה עולה גסטן שלא מפסיק לספר כמה הוא טוב בזה ובזה וכמה הוא חיכה לרגע הזה... כשהוא יורד מהבמה הוא מחייך אלי ואני מנסה בכוח לחייך אליו בחזרה. אחריו עולים המיועדים ממחוז שתיים ושלוש ואז מגיע תורי. אני עולה לבמה ומתיישבת מול סיזר "ואו, אנני" הוא אומר לי "אני חייב להודות שאת נראת מדהים. לא, מדהים זה לא מספיק... זה יותר....קסומה" הוא מוסיף אחרי חשיבה ואני מחייכת "קסומה? לא קצת הגזמת?" אני מוסיפה איזה ציחקוק של מבוכה ואני גאה בעצמי כשזה נשמע אמיתי. "ממש לא הגזמתי. נכון?" הוא שואל את הקהל והם מריעים בהסכמה. אני מחייכת אל הקהל בתודה ואז אני רואה את סופי שמסמנת לי בידה נשיקה באוויר. ואני מבינה ומפריחה נשיקות לקהל. צריך ממש להגזים כשזה מגיע לאנשי הקפיטול. סיזר שואל אותי עוד כמה שאלות על איך פה בקפיטול ואיך היה במחוז ארבע והזמן שלי נגמר. אני קמה וקדה לסיזר כמו שמרניס לימדה אותי ומפריחה נשיקה על הקהל שמתלהב ומריע בהתלהבות. כל כך קל לספק אותם. טום עולה לבמה ושובר את כולם עם הבכי שלו על חברו שנשארה בבית. למרות שאני יודעת שהוא מנפח את הדברים זה צובט לי בלב והבכי הקורע לב של מרי חוזר להדהד בראשי. הבטחה זאת הבטחה. ובמחוז ארבע מקימים הבטחות- לא משנה מה קורה בדרך.

הראיונות נגמרו. הראש שלי לא היה שם שהמיועדים האחרים דיברו. חשבתי על מרי, ועל ההבטחה שהבטחתי לה. מה היה קורה עם לא הייתימבטיחה. האם באמת היה סיכוי שאני אנצח. לא. לא. לא. אין שום סיכוי בעולם ואני סתם משלה את עצמי. אני פה כדי לשמור על טום. וזהו. מספיק עם כל הרגשות אשמה האלה. אני מתנערת בדיוק להמנון. אחרי שחזרנו לקומה שלנו אנחנו מתישבים לאכול. אני, טום, מרניס,טורוק, סופיה, אדי ושלינדר- הסטילסטית של טום. אנחנו שותקים כל הארוחה מלבד מרניס וסופיה שמנסות להתחיל שיחה פה ושם ולא ממש הולך להם. באיזה שהוא שלב אדי קם " אני חייב לישון טוב לקראת מחר. ואני חושב שגם אתם אדונים צעירים" הוא קד קידה ויוצא מהחדר.שלינדר נפרדת ממנו גם היא ויוצאת אחריו במהירות. נשארנו רק חמשיתנו. אף אחד לא רוצה לצאת כי הוא פוחד שלעולם לא יראה יותר את היושבים בשולחן. אני יודעת שטורוק, סופיה ומרניס לא יוכלו להיפרד ממנו למחרת ואני לא אראה אותם יותר לעולם. הם יראו אותי אך רק במסכים. ומה שמפתיע אותי שזה באמת מעציב אותי. טורוק השקט עם החוכמה שלו סופיה הנלהבת והמעודדת תמיד ומרניס. שלפעמיים קצת מעצבנת אבל תמיד מוסיפה חן לכל מצב. מי היה מאמין שבאמת אני יקשר לאנשים המוחצנים האלה. דמעות עולות בעייניה של סופיה. משלושתם אותה אני הכי אוהבת. באמת הרגשתי שהיא כמו אחותי הגדולה. אני קמה אליה והיא מחבקת אותי ואני לא רוצה להפות לעולם. "גם לי מגיע חיבוק" מרניס שולפת אותי מסופיה ולי בא להרביץ לה אבל אני מחבקת אותה. באמת אכפת לה ממני. נראה לי. בסוף אני מחייכת לטורוק והוא מחייך אלי בחזרה "המון בהצלחה ילדונת" וגם הוא מחבק אותי. סופיה מלווה אותי לחדרי ונותנת לי חיבוק אחרון "פשוט תהיי את, ככה כולם יאהבו אותך. אני בטוחה." היא נותנת לי נשיקה על המצח והולכת במהירות. שלא אראה את דמעותייה שמאימות שוב לעלות.

בחצי שעה שאני נרדמת אני מספיקה לחלום עליו. זה מחזיר אותי בבת אחת לחדר שבהכל הצדק לפני כל הבלאגן. בחלום הוא מגיע לבקר אותי פה- בקפיטול. הוא מחייך אלי ושותק זמן רב עד שהוא אומר "אל תשכחי שאני מחכה" ומנשק אותי "אל תאכזבי אותי". 
אני מתעוררת בבהלה, מנסה להבין עם זה היה סיוט או חלום טוב. הנשיקה הזאת לא הרגישה אמיתית אבל גם בנשיקה הקודמת הרגשתי כמו בחלום. ככל שאני ממשיכה לחשוב על פיניק אני מבינה שזה היה רע. רע שחלמתי עליו, רע שאני ממשיכה לחשוב עליו ורע שבלילה שלפני המשחקים מה שמהדהד לי בראש זה שפיניק מחכה לי ולא מרי לטום. אני מנסה בכוח לעצור את המחשבות אבל זה לא ממש הולך לי. המחשבות ממשיכות לזרום. אני מתחילה לחשוב מה יקרה עם אני אחזור הביתה. הוא ישים עלי או שיתעלם כאילו כלום לא קרה. האם הנשיקה לפני היציאה לקפיטול הייתה באמת או רק לשעשע את פיניק על חשבון ילדה מסכנה? בסוף הלילה הארוך הזה אני מגיעה לשתי מסקנות: האחת- אני מרגישה משהו לפיניק אודייר, לא משנה כמה אני אנסה להתחמק מהרגשות שלי. והשנייה- למרות הכל אין לי ברירה. אני פה בשביל טום. לא בשביל פיניק.

הפרק הקודם		הפרק הבא