הכתם האנושי

תודה רבה לכל המגיבים המשקיענים ^^ שמתי לב שבעבר (אפשר לחשוב שזה היה כל כך מזמן) עדכנתי את הפאנפיק לעיתים קרובות קצת יותר, אז אני מצטערת מראש עם בעתיד יהיו עיקובים קלים - סמסטר ב' וכאלה.

זה פרק שאני אוהבת במיוחד. מקווה שתהנו לקרוא אותו לא פחות משנהניתי לכתוב אותו ^^

9

בלטריקס

חיי הנישואים היו משעממים, בדיוק כפי שבלה ציפתה.

הימים באחוזת לסטריינג' התמתחו כמו טופי דביק. בעוד רודלפוס עסוק באופן קבוע בענייני ההון המשפחתי, בלה נדרשה לשעשע את עצמה בחברתם של אחיו ואימו הטרחנית. זה לא מצא חן בעיניה רוב הזמן, אך עד מהרה היא גילתה שהאפשרויות האחרות לא מזהירות יותר; אימה ואחותה הגיעו לתה פעם בשבוע, רק על מנת להלאות אותה בסיפורים מייגעים על ההכנות לחתונה של נרקיסה בנובמבר. סמטת דיאגון איבדה את קסמה אחרי מספר ביקורים בשבוע, וכך גם סמטת נוקטרון, אחרי שבזבזה מאות אוניות על דברים שלא באמת הייתה צריכה.

אבל היו גם רגעים של הנאה בסדר היום המשמים של אחוזת לסטריינג'. מריבת הבוקר הקבועה של בלה עם חמותה הצליחה לרגש אותה לשעה או שעתיים כל בוקר; מלבד זאת, למרבה הפליאה, אחיו בן ה-16 של בעלה התברר כחברה לא רעה בכלל. היה להם הרבה במשותף, בין השאר הנטייה להשתעמם מהחיים באחוזה, ואהבה גדולה להשתעשעות במוגלגים.

"תבואי להשבעה שלנו בשבוע הבא?" הוא שאל אותה יום אחד, כחודש לאחר החתונה. זה היה יום מעונן, והשניים התחרו ביניהם מי יכשיל באופן המוצלח ביותר את המוגלגים שחלפו מעבר לגדר, לא מודעים לקיומה של אחוזת לסטריינג'. מלבד איסור להשתמש בקללת נעילת רגליים, לא היו למשחק חוקים.

"אל תהיה מגוחך, רבסטן. נדמה לך שאני לא אגיע להשבעה שלי?"

"ממתי זאת ההשבעה שלך?"

"מהרגע בו החלטתי שזו תהיה." היא כישפה מוגל אחד שיכה מוגל אחר עד שהוא ייפול.

"יצירתי," שיבח אותה רבסטן. "אבל מה אם אדון האופל יסרב להשביע גם אותך? את צריכה להוכיח את עצמך לפני שהוא מקבל אותך למעגל – "

"להוכיח את עצמי? לא זכור לי שאתה ורודלפוס עשיתם משהו חוץ מאשר להיוולד מהזרע הנכון."

"הי, אני – "

"להסתובב עם החברים שלך מסלית'רין בהוגסמיד נגד חוקי בית הספר ולרסס כתובות זה לא נחשב. כולנו עשינו את זה."

"שיהיה." הוא גרם לשלושה מוגלגים שהלכו אחד אחרי השני ליפול כמו דומינו. "הי, רוצה לראות משהו נחמד?"

אחרי מספר דקות הם כבר הלכו להם ברחוב המוגלגי, מפטפטים בעליזות ולועגים לאופנות ולהמצאות המשונות של המוגלגים. המוגלגים בעצמם בהו בהם כשעברו על פניהם, השמלה והגלימה נראים משונים בעיניהם לא פחות מאשר שנעלי הספורט והג'ינס נראו מוזרים בעיני הקוסם והמכשפה. הם הצביעו עליהם והפנו את תשומת הלב של חבריהם, סקרנים ונלהבים כחבורה של קופים. היה על בלה להשתמש בקסם רק פעם אחת, כשמוגל בתוך קופסת מתכת גדולה כמעט פגע בה, ואם זה לא מספיק גרוע, התחיל להשמיע קולות צפירה מרגיזים ולצעוק לה לפנות את הדרך.

בלה ורבסטן טיילו במשך זמן מה, חולפים על פני חלונות ראווה שהציגו בגדים משונים ואביזרים מגוחכים. חלון הראווה היחיד שלא עורר בהם גיחוך היה של חנות שמכרה מגוון מסכות צבעוניות מעשה ידי אומן. הייתה שם מסכה אחת שמשכה את תשומת ליבה של בלה במיוחד; היא הייתה עטופה משי שחור מנוקד כוכבי כסף, כמו שמי הלילה, עם סהרון ירח בודד עשוי פנינה. היא השתוקקה להיכנס ולקחת אותה לעצמה, אך רבסטן משך אותה משם, בטענה שהם יפספסו את המופע לשמו באו.

"נחמד" לא הייתה הגדרה מתאימה למופע הזה; "מצחיק עד דמעות" הייתה הגדרה טובה יותר. יושבת לצד רבסטן על חומת ארמון בקינגהם, כשהם בלתי נראים לעיניהם של המוגלגים, היא התפקעה מצחוק למראה המוגלגים בחליפות האדומות עם הכובעים הצמריריים הענקיים, שקראו לעצמם משמר המלכות, מבצעים גינונים טקסיים מטופשים. ההתפעלות והסקרנות של המוגלגים שהתאספו מסביב על מנת לראות את הטקס המגוחך רק הוסיפו ללעג של הקוסם והמכשפה לנוכח ההצגה.

הם חזרו לאחוזה בערב במצב רוח מרומם. אך העילוי שלהם לא נמשך זמן רב; גברת לסטריינג' הזקנה חיכתה להם בכניסה לבית, לצידה גמדונת בית עלובה שלא ידעה האם לחוש גאווה עצמית או אשמה.

רודלפוס התעקש לקחת על עצמו על משימת ההענשה, כמקובל. בלה חשה סיפוק עצמי לנוכח חוסר ההסכמה של חמותה; שתיהן ידעו שגברת לסטריינג' הצעירה תצא מהמצב ללא פגע.

וכך היה. היא עמדה לצידו של בעלה בזמן שנזף באחיו הצעיר, שישב על כיסא במרכז חדר העבודה הישן של אביהם. היא התאמצה מאד שלא לצחוק, ונראה שמאמציה מדביקים את רבסטן.

"זה היה מעשה ילדותי ומטופש," נזף רודלפוס בחומרה. "בנוסף לכך שזו הייתה עבירה על החוק. יש לך מזל גדול שאף קוסם לא ראה אותך, אחרת היית מקבל קנס כבד, או אפילו נישלח לאזקבן. ואני לא הייתי מבזבז גוז אחד על העור שלך. זה מצחיק אותך?"

"לא," שיקר רבסטן, בולע גיחוך.

"אז תמחק את החיוך הזה מהפרצוף שלך. אני מתחיל להצטער שלקחתי אותך תחת חסותי מול אדון האופל כשביקשתי להישבע לו. בעוד שבוע אתה תהפוך לחבר בליגה הגבוהה והמכובדת ביותר בבריטניה, ואתה עדיין לא מסוגל להתנהג כמו אדם בוגר."

"אבל זה בדיוק מה שאוכלי המוות עושים," התעקש רבסטן. "הם לא מפחדים מהמוגלגים – הם גאים במה שהם!"

"אף אוכל מוות שמכבד את עצמו לא היה מציג את עצמו לראווה ככה," אמר רודלפוס. "היחידים שמתפרעים בחברתם של מוגלגים הם נערים משועממים ששואפים להיות בעלי חשיבות, מסוג הנערים איתם אתה היית מסתובב עד היום. הגיע הזמן שתתבגר ותבין שאוכל מוות הוא קוסם מכובד ובעל ערכים, אשר שואף לכוח ולידע, ולא לשעשועים מטופשים. אתה רשאי ללכת לחדרך עכשיו. אני מצפה שתחשוב על מה שאמרתי לך."

הוא יצא וסגר את הדלת אחריו, אך בלה עדיין הצליחה לשמוע את הגיחוך שמצא את דרכו מחוץ לפיו.

"טיפלת בעניין הזה באופן מוצלח," קבעה גברת לסטריינג' הזקנה, שישבה בכיסא שמאחורי שולחן העבודה. "עכשיו עלינו לעבור לעניין השני, והוא אשתך."

"אני ובלטריקס נפטור את העניינים בינינו מייד," אמר רודלפוס, מבין שאם לא יפריד בין השתיים, מריבה תתחיל מייד. "ברשותך, אימא."

גברת לסטריינג' סימנה להם לעזוב בחוסר שביעות רצון. 

"זה היה מעשה מטופש מאד, בלה," אמר רודלפוס בזמן שהתכוננו לשינה.

"אתה לא באמת יכול להאשים אותי," התחנחנה בלה בעודה לובשת כותונת לילה. "אתה עסוק כל היום, ולי משעמם."

"את יכולה לעזור לאימא שלי לנהל את ענייני הבית."

"אל תהיה מגוחך, רודלפוס – משעמם לי, אני לא מחפשת עינוי. חוץ מזה שאתה יודע שהיא נכנסת להתקף בכל פעם שהיא מדמיינת שאני מנסה לתפוס את המקום שלה." היא נכנסה למיטה לצד רודלפוס, שהמתין לה. "ואם כבר מדברים על אימא שלך – שמת לב שהיא שלחה גמדון בית לרגל אחרי?"

"עכשיו את מגוחכת, בלה. למה שהיא תרצה לרגל אחריך?"

"אני יכולה להעלות תריסר תשובות בלי להתאמץ בכלל."

"את פרנואידית."

"אנחנו עוד נראה." היא התקרבה אליו מתחת לשמיכות ונישקה אותו. "אל תכעס על רבסטן. הוא רק נער – מגיע לו ליהנות מהחיים."

"לא. הוא כמעט קוסם בוגר. הוא צריך ללמוד מה היא אחריות."

בלה לא התעקשה – אחרי הכל, זה לא היה ממש משנה. לא נראה שהוא עומד להמשיך לנזוף בה, אז בכך העניין הסתיים.

שבוע לאחר מכן הם נסעו לאחוזת מאלפוי, שם אדון האופל התארח לרגל ההשבעה של האחים לסטריינג' ושל לוציוס מאלפוי. לדבריה של נרקיסה, זה היה הדבר היחיד שארוסה דיבר עליו בימים האלה – אדון האופל פה, אדון האופל שם...

בעוד בלה פוסעת לתוך טרקלין האירוח על זרועו של בעלה, היא תיארה לעצמה שבמקומו לא הייתה נוהגת אחרת. היא לא הייתה בטוחה שהייתה מצליחה לכלוא את התרגשותה אם אדון האופל היה מכבד אותה ואת בעלה בשהות בביתם.

לא נראה שנערכו בחדר שינויים לקראת ההשבעה. כל הווילונות היו מוסטים על החלונות הגבוהים על מנת לחסום את דרכה של אור השמש המעריבה, והאור היחיד בחדר סופק על ידי האש שדלקה באח הגדולה, למרות שזה היה ערב חמים.

בלה הרגישה שהיא מתחילה להזיע במלבושיה החגיגיים בעוד היא כורעת בין רודלפוס לרבסטן על השטיח, לצידו של לוציוס מאלפוי, מול הכורסא שאכלסה את אדון האופל. התומכים, לבושים בברדסים השחורים והמסכות הטקסיות שלהם, הקיפו אותו בחצי גורן על פי מעמדם, כשהמקורבים ביותר עומדים קרוב והנחותים רחוק יותר. בלה חשה תריסר עניים נעוצות בה מאחורי המסכות, אך אותה עניין רק אדון האופל.

עניו התמקדו בכל אחד משלושת הגברים שבקרוב יהפכו לנתיניו. היא חשה צורך בוער שהוא יביט בה, ידבר אליה, אך הוא התייחס אליה כאילו הייתה כדור אבק על השטיח – דבר מה זעיר וחסר חשיבות.

"בבית מאלפוי לא מכניסים חיות מחמד לטרקלין," אמר מאלפוי לרודלפוס בלעג.

"שקט," אמר אדון האופל לפני שבלה הספיקה להכיש בחזרה; אפילו אז, הוא לא בירך אותה אפילו במבט. הוא קם מכיסאו בחינניות של נחש והתקרב אל האח, מותיר את הארבעה לכרוע.

"לפני שנים, בתחילת דרכי, פיתחתי את המנהג לאסוף את נתיני לאורה של אש חיה בלבד," הוא סיפר. בחדר שלטה דממה להוציא את פצפוץ הגחלים באח, כאילו כל האנשים שהיו שם היו רק צללים, ואדון האופל היה האדם הממשי היחידי. "אש שכזו מטילה צללים כבדים. רק היא ממחישה לנו את המאבק התמידי בין אור לחושך; שהרי, בלי האור, גם החושך לא היה מתקיים. האור והחושך הם שני צדדים של אותו המטבע; ישנם יצורים אשר לא מסוגלים לסבול את האור, בעוד אחרים מפחדים מהחושך. כאלה הם גם בני האדם, אני נוטה להאמין. לא מדובר בתוצאה של תכונה אקראית או חינוך מסוים, אלא טבענו מלידה, אשר גורם לאנשים כמונו להימשך אל הצד האפל של הירח. ואם למישהו מכם היה ספק – אין בכך דבר רע.

"זו היא עצתי לכם היום, לפני שתיקחו על עצמכם את האות האפל; לעולם אל תפקפקו בהחלטותיכם ובחירותיכם. אתם האלוהים בעולם שלכם, בו אתם מחליטים מה טוב ומה רע. זה הוא החופש שהמוח האנושי מאפשר לנו, אשר נשמר ומתממש בזכות יכולותינו ומעמדנו כקוסמים."

דממה השתררה לאחר דבריו. נדמה היה לבלה שהיא רואה דמעה בזווית עינו של אחד מאוכלי המוות, מאחורי המסכה. היא בעצמה הייתה נפעמת, מרותקת; היא בהתה בדמות הכהה שמול הלהבות למרות שאורן צרב את ענייה. דבריו היו נכונים ויפים כל כך – איך מישהו יכול היה לפקפק ברטוריקה משובחת והיגיון צרוף שכאלה?

"זו היא ההזדמנות שלכם לפנות לאחור," אמר אדון האופל, מפנה את גבו אל הלהבות. "לא תהיה הזדמנות נוספת. מרגע שתיקחו על עצמכם את האות, חייכם יהיו השירות, והשירות חייכם."

השלושה לא זעו, כצפוי.

"אם כך, נתחיל," אמר אדון האופל, משיב את מבטו ללהבות, ולרגע נדמה היה לבלה שהוא מחייך – או שמא היה זה תכסיס של אור האש על פניו? "אבקש מכל מי שאינו לוקח חלק בטקס לעזוב את החדר."

בלה חשה שכולם מביטים בה. היא קמה על רגליה.

"אני דורשת לקחת חלק בטקס," היא אמרה בקול רם. "אני דורשת להפוך לאוכלת מוות."

הדממה נשברה על ידי מספר גיחוכים לועגים. מאלפוי הסתיר את פיו.

בהתחלה היא חשבה שאדון האופל לא שמע אותה, או שבחר להתעלם. אבל אז הוא הפנה את מבטו מהגחלים והביט הישר בה; בלה חשה צמרמורת של פחד מעורב בסיפוק.

"את דורשת להיהפך לאוכלת מוות?" הוא חזר אחריה באיטיות מסוכנת. משהו בדרך בה הביט בה גרם לה להרגיש כחפץ המוצא לממכר. "מדוע את כל כך רוצה להיות אוכלת מוות, הגברת לסטריינג'?"

מדוע? הוא לא שאל את האחרים מדוע הם רוצים להפוך לאוכלי מוות. אבל התשובה הייתה ברורה, לא? היא מעולם לא הייתה אדם של גינוני שווא ואמירות יפות, אלא אדם של כנות וישירות, והיא לא התכוונה לחדול מההרגל הזה עכשיו. בנוסף לכך שהייתה לה תחושה מבוססת שאדון האופל יודע מתי משקרים לו.

"אני חפצה לשרת..." היא התפלאה לגלות כמה קשה לה לשמור על קול יציב מולו. "אותך."

הוא עשה צעד אחד לכיוונה, וזה היה כאילו דרך על אחד מעצביה ברגלו. "ולמה את חושבת שמגיע לך הכבוד הזה?"

"אני בלטריקס לסטריינג', נצר טהור לבית בלק האצילי ועתיק היומין," אמרה בלה גאווה. "מכשפה בעלת הכשרה ומעמד. זו סיבה טובה מספיק."

קהל אוכלי המוות העלה כמה קולות – כמה היו של לעג וזלזול, וכמה של מורת רוח. אדון האופל הטה את ראשו, כאילו כדי לבחון אותה מנקודת מבט חדשה. הוא הוציא את שרביטו וסובב אותו בין אצבעותיו הארוכות, ובבלה נוצר הרושם שהוא עומד לקלל אותה. למרות זאת, היא נותרה לעמוד זקופה.

"לא חשבתי שאתקל במכשפה שתענה לי בישירות כזו, אפילו בחוצפה," הוא אמר. "זה מרתיח, ועם זאת, מרשים. יש לך אומץ, נערה – תכונה נדירה בקרב אנשים בעלי שכל ישר. לאור חוסר מורא יוצא דופן שכזה, ומתוך כבוד לשושלת המפוארת שלך, אתן לך הזדמנות להוכיח את עצמך."

"כיצד, אדוני?"

"לא אבזבז את זמני על הרהור בכך. עכשיו הסתלקי, את מתחילה להרגיז אותי."

ומאותו הרגע ואילך, קיומה שב להיות כאין וכאפס בשבילו. כשהיא נותרה לעמוד במקומה, כמה אוכלי מוות ניסו לגרש אותה בכוח. היא ניערה אותם ויצאה בצעד זועם.

איך הוא מעז להתייחס אליה ככה? הוא לא רואה כמה היא מעריצה אותו? כמה היא רוצה אותו? היא מעולם לא נדחתה באופן משפיל כל כך.

בחוץ חיכתה נרקיסה, לחוצה. היא ניסתה להתנחם באחותה, אך בלה התנערה ממנה ועזבה את האחוזה, מלאה שנאה פתאומית לכל דבר חי.

להוכיח את עצמה – איזו בדיחה! הוא לא ידע מי היא? גברים נפלו לרגליה רק בשביל לזכות במבט, והוא מסלק את תחינתה לשרת אותו כאילו הייתה זבוב טורדני!

היא התעתקה בחוסר ריכוז ומצאה את עצמה בשערי אחוזת לסטריינג'. שמיים ריקים ועמוקים של שעת דמדומים מוקדמת נפרשו מעל העיר. היא לא יכולה הייתה לחזור אל הקירות של האחוזה – היא תשתגע אם תשהה שם עוד רגע. היה עליה לפרוק את הכעס שלה. במחשבה זו, היא החלה ללכת אל תוך לונדון המוגלגית.

המוגלגים המטומטמים בהו בה כאילו הייתה חלק ממופע. היא הלכה בצעד תקף, לא יודעת לאן, אגרופיה קמוצים וראשה מורם לנוכח גאוותה הפגועה. היא הייתה יכולה למעוך כל אחד ואחד מהיצורים העלובים האלה, רק על מנת להזכיר לעצמה את כוחה. איך הוא מעז לפקפק בה כך? היא תראה לו – היא תראה לכולם. להוכיח את עצמך, הוא אמר... זיכרון העניים חסרות האהבה שלו הרגיש כמו חומץ על פצע טרי...

מסכה שחורה כשמי הלילה המכוכבים הביטה לכיוונה מתוך חלון ראווה. בלה עצרה והביטה בה לרגע, לפני שנכנסה לחנות והרימה אותה. היא הביטה לתוך העניים הריקות.

"אפשר לעזור לך?" שאלה מוכרת טרחנית.

"אני לוקחת את המסכה הזו."

"זה יהיה מאה וחמישים לירות," היא אמרה בחיוך.

"לא. אני חושבת שאקח אותה בחינם."

"סליחה? זאת פשוט – " ענייה של המוכרת התרוקנו, והחיוך הצבוע התחלף בהבעה ריקה. "כמובן, גברתי. היא שלך."

הכיכר שמול ארמון בקינגהם הייתה מלאה תיירים. קרניה האחרונות של השמש האירו את הארמון, שהתנשא מעל הכיכר המוצלת והקרירה.

בלה עטתה את המסכה. היא הרגישה מוגנת מאחוריה, כאילו עטתה על עצמה גלימה של צל שהפכה אותה לבלתי נראית לעיניהם של המוגלגים. היא התייצבה במרכז הכיכר, בוחנת את העולם מאחורי המסכה.

"השמלה שלך מאד יפה, גברת." ילדה קטנה עם תלתלים זהובים הביטה מעלה אליה. "את נסיכה מהאגדות? ומה זה השרביט הזה? זה שרביט קסמים?..."

העניים הגדולות שיקפו אור ירוק. שיערה של הילדה התפזר על אבני הריצוף.

עכשיו האישה בשמלה השחורה והמסכה הייתה מרכז ההתרחשות. היא הרימה את שרביטה, מוכנה להוכיח את עצמה.

הפרק הקודם		הפרק הבא