לאהוב זה לא לבקש סליחה - לעולם

פרק 8 – ריסים שנושרים ופגישה מחודשת

הוא נאנח והסתכל על השעון המוגלגי. השעה שלוש בצהריים. עוד מעט הרמיוני חוזרת הביתה. הזקנה מהבית ממול הציצה שוב מהחלון ודראקו חייך לעברה, מרים גבה ונשען על המעקה הלבן של המרפסת של הבית הקטן. הוילון הלבן עם ציורי פרחים הפסיק לזוז ברגע שהזקנה הסתירה את עצמה. דראקו נענע בראשו, שואל את עצמו בשקט כמה גברים כבר ראתה אותה זקנה, שמחכים ליד ביתה של הרמיוני...הוא קיווה שהוא היחיד.

סנייפ צדק. הוא צריך לדבר איתה. הוא צריך להבהיר כמה דברים...למענו, למענה, למען שרה...

בשם כל הקוסמים והמכשפות, יש לו בת...יש לו בת...

(פלאשבאק)

הוא נכנס אל משרדו של סוורוס כמו שתמיד עשה; הוא לא היה רק המנהל של הוגוורטס, אלא גם הסנדק שלו, חברו ואיש סודו. הוא מצא אותו יושב מאחורי שולחן העבודה שלו עובר על מסמכים מסוימים. הוא בקושי הרים את ראשו כדי לראות את בן הסנדקות שלו מתיישב מולו בנינוחות באחת הכורסאות משלב את רגליו ואת ידיו, עם מבט רציני ומצח מקומט.

"מה?" שאל הקוסם המבוגר יותר, מרים את גבתו ומישיר מבט אל דראקו.

"מה?!" שאל דראקו. "מותר לי לדעת למה לא אמרת לי ששרה היא הבת שלי?" הוא שאל אותו. "אני חושב שהייתה לי הזכות לדעת על כך."

"זה לא היה מתפקידי להגיד לך, דראקו, ואתה יודע את זה." ענה לו סוורוס. "ואם אכן הייתי אומר - היית מאמין לי?" הוא הרים את הגבה השנייה, והקמטים במצחו של דראקו העמיקו ביודעו שהוא לא היה מאמין לו, לפחות לא מייד.

"זו לא סיבה מספיק טובה כדי להסתיר זאת ממני." הוא אמר ברצינות.

"ואני כן חושב שזו סיבה טובה ביותר. חוץ מזה, לא הסתרתי את זה ממך, רק לא אמרתי לך." דראקו הביט בו. "מה?"

"עכשיו אני שם לב שהרמיוני צדקה." הוא חייך מעט.

"במה צדקה העלמה גריינג'ר?"

"כשהיא אמרה שכשאתה לא רוצה לענות על שאלה, אתה מסובב את המילים כך שאתה עונה באופן שהכי כדאי בשבילך..." הוא קימט את מצחו. "...וזה משהו שגם אני עושה."

סוורוס חייך בכנות.

"אני רואה שההשפעה שלי עזרה במשהו..."

דראקו נעץ בו מבט.

"היא תמיד עזרה, סנדק. אתה יודע שאם זה לא היה בזכותך, לא הייתי שורד כשהייתי בן שבע..." הוא ענה בטון איטי ועייף.

סוורוס צמצם את עיניו.

"אתה הולך לפגוש אותה, נכון?"

דראקו הנהן.

"ואתה יודע מה תגיד לה?"

"זו היא שצריכה לדבר איתי...היא הסתירה ממני את העובדה שיש לי בת, אם לא שמת לב." פניו של סוורוס הרצינו.

"אתה התחתנת עם ג'יזל, דראקו. היא הייתה מאוד כאובה."

"אתה יודע יותר מכולם למה התחתנתי עם ג'יזל, סוורוס, ואתה גם יודע מה הייתי צריך לעשות אחר כך, אז אל תנסה להוכיח אותי, בסדר? אני כבר לא ילד."

סוורוס נאנח.

"אז אל תתנהג כמו ילד. לך לדבר איתה, אבל אל תצעק עליה. תקשיב לה ותגיע איתה להסדר כלשהו..." הוא הציע.

"למה שאני אעשה את זה? היא לא סיפרה לי שיש לה בת." התעקש הבלונדיני, והקמטים במצחו העמיקו.

"אתה תעשה את זה כי אתה רוצה ללמוד להכיר את הבת שלך, וגם כי אתה עדין אוהב אותה." הוא ענה לו מבלי להראות על פניו רגש כלשהו, אך עיניו השחורות נצצו בשעשוע. "קדימה, לך כבר. פוטר ידאג לכיתה שלך."

"הארי הוא אסון כשזה מגיע לשיקויים." אמר דראקו וגלגל את עיניו.

סוורוס נאנח.

"עכשיו אתה תשקר לי ותאמר לי שלא באת לכאן לפני שאתה נוסע ללונדון המוגלגית כדי לבקש ממני שפוטר יימלא את מקומך בשיקויים?" דראקו פתח את פיו, אבל סגר אותו כמעט מייד. "פוטר יעשה את זה, לך."

"אל תיתן לי פקודות," התמרמר דראקו, אך ציית בכל זאת ופנה אל הדלת. "אני שונא כשאתה נותן לי פקודות. "

סוורוס רק חייך והחזיר את מבטו אל גיליונות הקלף שהיו לפניו. הוא שמע את הדלת נפתחת ונסגרת בעוד דראקו יוצא כשהוא ממשיך למלמל. הוא ידע שהבחור שנא שפוקדים עליו. אבל זה היה משעשע לגרום לו להתעצבן...רק קצת.

(סוף פלאשבאק)

קול העקבים החלש בשביל גרם לו להסב את ראשו. הוא לא היה מוכן כדי לראות את הרמיוני כל כך...בוגרת, יפה, מושלמת....

זה היה כאילו הזמן מעולם לא עבר...כאילו שתיים עשרה השנים האחרונות נעלמו כהרף עין. הוא נתן לעצמו להתבונן בה בנחת, בלי למהר...טועם במבטו את מה שפעם יכל לטעום בידיו ובפיו...היא הייתה יפהפייה. לא הייתה מילה אחרת לתאר אותה, ואילו הייתה, היא לא הייתה מצדיקה את עצמה. היא נעלה נעליים נוחות; דראקו חייך. אותן נעליים בעלות העקב הנמוך שהיא כל כך התעקשה לקנות לפני זמן רב, כי הן היו נוחות והתאימו לכל. דראקו מעולם לא התחרט על כך שקנה לה אותן. גזרתה הדקה הייתה עטופה במכנסי הג'ינס הישנות של הרמיוני, בצבע כחול משופשף שהתהדקו סביב מותניה כאילו היו שכבת עור נוספת, מעוטרות על מותניה במטפחת ורודה כחגורה. חולצה לבנה פתוחה עם שרוולים הראתה תחתיה גופיה ורודה, צמודה על חזה המושלם ועל בטנה השטוחה, נותנות לה הילה של ביטחון, מראה של אישה, של הנערה ששיגעה את דראקו. ושיערה...היה אסוף בסרט משוחרר מעט, ומוחזק בעזרת סיכה בצבעים סגולים וורודים, וכמה תלתלים פה ושם...

צעדיה היו בטוחים, ישירים, משוכנעים בכיוון אליו הם הולכים. דראקו חייך למראה. ביד אחת היא אחזה כוס פלסטיק עם סמל של אחת ממכונות הקפה, ובזוג אצבעות אחזה את תיקה השחור הישן והמלא במסמכים. ביד השנייה היא אחזה קלסרים צבעוניים, היא עיינה בתוכן של אחד מהם, לא מודעת למבט האפור שעקב אחריה.

השמש זרחה על שיערה, גורמת לו לזהור בגווני אדום, עיניו נצצו למראה צבע הדבש בעיניה; פנים מושלמות, נקיות, למעט הצללית על עפעפיה והגלוס על השפתיים. התליון בצורת צלב שהיה על צווארה זהר כשהשמש פגעה בו. דראקו חייך; הוא היה בטוח שגם לוּ היה יורד גשם זלעפות, הרמיוני הייתה קורנת בדיוק כמו ברגעים אלה.

הוא לא יכל לומר דבר. הוא לא רצה לומר כלום. הוא לא העז להוציא הגה...רק מילה אחת ברחה משפתיו.

"הרמיוני..."

והיא הסתכלה עליו. והזמן נעצר בשביל שניהם כשעיניהם נפגשו בפעם הראשונה מזה למעלה מאחת עשרה שנים. כאילו הזמן לא עבר...בשביל דראקו הוא מעולם לא עבר. הוא המשיך לאהוב אותה כמו ביום הראשון.

OpOpOpOpOpOpOpOPOpO

"תורך להזיז," אמר הארי.

שרה קמטה את מצחה ואצבעותיה רפרפו מעל אחד הכלים, כשלבסוף החליטה להזיז את זה שלצידו. האיש חייך וקידם את הפרש שלו. שרה קימטה את מצחה והזיזה את צריחה בהססנות. הארי מצמץ מספר פעמים, למה שרה עשתה את המהלך הזה? הוא הביט בה. היא הייתה מרוכזת במשחק. הארי הזיז את מלכתו וכשזו תפסה את מקומו של הצריח הוא קלט את הטעות שעשה, והמלך נותר חשוף. אחד הפרשים של שרה התקדם ושלף את חרבו, והמלך השחור של הארי נפל על לוח המשחק. שרה חייכה.

"שח-מט, דוד הארי." היא אמרה בחיוך רחב.

הארי הביט בה, אחר כך על לוח השחמט ושוב על הילדה. הוא צמצם את עיניו.

"את מתאמנת עם רון, נכון?"

סומק כיסה את לחייה של הילדה.

"רק קצת," היא הודתה. הארי צחק קלות. "אתה לא כועס?"

"למה שאכעס? את ניצחת אותי ביושר. למען האמת אני לא ממש טוב בשחמט..." הוא הרהר מעט. "...וגם לא בשיקויים." הוא הודה.

שרה חייכה בלגלוג.

"מעניין...אמא שלי די טובה בשחמט, ופרופסור מאלפוי...טוב, הוא המורה לשיקויים. מה עוד אפשר להגיד?"

"את דיברת איתו?" שאל הארי כבדרך אגב.

שרה הסתכלה עליו. היא ידעה. היא ידעה שהסיבה שדוד הארי הזמין אותה לשחק שחמט כשהוא עצמו לא אוהב כל-כך את המשחק, הייתה בעלת כוונות נסתרות, כגון לענות על שאלות מהסוג הזה. היא נאנחה. לא היה לה מוצא.

"לא. הוא רוצה לדבר עם אמא שלי קודם..." היא נאנחה שוב. "דוד הארי...אתה חושב שהוא ישנא אותי?"

"בוודאי שלא!" ענה האיש, מופתע מעצם השאלה. "דראקו הוא אולי לא האיש הכי נעים בעולם, אבל אני מבטיח לך שהוא לא ישנא אותך...אי אפשר לשנוא אותך, יפה שלי. למה את שואלת?"

"בגלל האופן בו הוא הסתכל עלי," היא קמטה את מצחה. "כאילו ש...כאילו הוא לא הבין מה אני עושה פה בכלל..."

"כאן בהוגוורטס?" שאל הארי, מפחד שזו לא תהיה התשובה לשאלה.

"לא, לא." הילדה נענעה בראשה במרץ. "כאן, בעולם הזה..." היא קמטה את מצחה כמו הרמיוני כשניסתה להסביר משהו ולא מצאה את המילים המתאימות. "כאילו אני לא אמורה להיות קיימת...או שמעולם לא הייתי אמורה לחיות..."

הארי עצר אותה.

"הוא בטח היה מבולבל, קטנה. הוא לא שונא אותך. הוא לא יכול לשנוא מישהו שהוא הרגע הכיר, וכל שכן מישהו שמהווה חלק ממנו, בצורה זו או אחרת."

"אבל הוא...כולם אומרים שהוא רע..." היא אמרה.

הארי הביט בה בשעשוע.

"את חושבת שהייתי מדבר עם דראקו אילו לא היה בן-אדם טוב?" הוא שאל אותה. "או את חושבת שאמא שלך הייתה מתאהבת בו אילו היה איש רע כמו שאת אומרת?" הוא נאנח כשראה שהילדה הייתה מעט עקשנית מכדי לקבל את העובדה שדראקו לא היה אדם רע כמו שהאיש רצה שיחשבו, וכמו שהאחרים האמינו.

"תקשיבי לי, שרה. אם זה לא היה בזכות דראקו, אני..." הוא נאנח במרירות. "אני בטח הייתי מת. אני אספר לך משהו שרק אבא שלך ואני יודעים, בסדר?" הילדה הנהנה ועשתה פרצוף כשהארי התייחס אל דראקו כאביה.

(פלאשבאק)

הוא היה עייף. עייף מלחיות, עייף מלהילחם, עייף מכדי להמשיך הלאה. הוא היה צריך לסגור את עיניו כדי לא לראות את הגופות הדוממות שנחו מסביב, מכריח את עצמו לצעוד קדימה, אל המקום בו היה אמור להיות וולדמורט.

הוא נעצר לרגע, רק לשנייה, מספיק זמן כדי להסתכל אחורה אל חייו...חיים מלאים בקסם ובדידות, עצבות....האם זה היה שווה את זה? כל אותם חיים שאבדו, המלחמה שעדיין לחמו, את כל האנשים שהשאיר מאחור והשגיחו עליו על מנת שיוכל להגיע אל המקום שבו הוא נמצא כעת...האם באמת כל זה היה כדאי?

לא. הוא לא היה שווה הרבה. חבל על כל הנשים, גברים, בעלים, בנים, נכדים, אחיינים, אחים, אחיות, חברים וחברות....הוא לא היה שווה כל כך כדי שכל כך הרבה אנשים ילחמו בדו-קרב עד המוות נגד אוכלי-המוות. הוא לא שווה דבר. זה היה משהו שהוא למד אצל הדראסלים...וזה בטח היה הדבר היחיד שהוא למד מהם.

הוא הביט בשרביטו ונאנח. ידיו היו מלאות בדם. אבל השרביט היה נקי ללא רבב, מלכותי, גאה...יוצא כנגד כל מי שיעמוד בדרכו. הוא הביט בו בשקט, מרגיש משיכה אליו. ואם הכל יגמר? לא עוד צער, לא כאב, לא דמעות...לא עוד לראות את האהובים עליך נופלים, לא עוד להתעורר באמצע הלילה מסיוטים...שום דבר...לא עוד מכל אותם דברים שרדפו אחריו כל חייו...כלום...כלום....

הוא כיוון את שרביטו באיטיות אל צווארו ונאנח, נועץ את קצהו בגרונו וחש אותו. אנחה. הוא ידע שהיה לו האומץ לעשות את זה; זה יהיה רק לרגע...רק רגע אחד...והכל יגמר...

"אל תעשה את זה, פוטר."

הוא נבהל והרחיק את השרביט מצווארו.

"מה אכפת לך, מאלפוי? תמיד רצית לראות אותי מת....מה אכפת לך אם אני אמות?"

"למען האמת, לא אכפת לי." הארי הביט בו. איך לעזאזל הצליח הבלונדיני בעינה של מלחמה לשמור על שיער מסודר באופן מושלם וגלימה נקייה, כשרק השוליים מלוכלכים מהבוץ? "אבל להרמיוני כן אכפת, והבטחתי לה שאשמור עליך."

"אתה אוהב אותה עד כדי כך שאתה מוכן למנוע ממני להתאבד?" הוא שאל בלגלוג.

"כן."

הרצינות בדבריו של הבלונדיני גרמו להארי להביט בו עמוקות.

"זה לא שווה את זה. אני לא שווה את זה..."

"אני לא יכול לתת לך לעשות את זה, פוטר." התעקש הבלונדיני. "אני אוהב את הרמיוני יותר מכל דבר אחר בעולם, ולמענה אני מוכן לעזוב הכל. אני לא עומד לתת לה לסבול רק כי האומץ הגריפינדורי המטופש שלך הוא רק בשביל הפוזה, וכי אתה רוצה לברוח כמו הפחדן שאתה."

"זו הדרך היחידה..." מלמל הארי. "אני עייף, דראקו..." הוא אמר, פונה אליו בשמו מבלי לשים לב. "אני עייף מלחכות לאושר...אני רק רוצה - אני רק רוצה קצת שלווה, קצת שקט...זה הכל..."

"הדברים שאתה מבקש מוצדקים," ענה לו דראקו. "אבל זו לא הדרך להשיג אותם. אתה מדבר על אושר שלך, אבל מה עם שאר האנשים שיישארו כאן לאחר שתמות?" הוא שאל. "חשבת עליהם?"

"אני לא..."

"אני יודע שאתה עייף, הארי...אתה חושב שאני לא מותש?" הוא שאל בחצי חיוך. "אבל אני לא יכול לתת לך לעשות את זה. אם הרמיוני תדע שלא עשיתי דבר כדי למנוע ממך להתאבד, היא תהרוג אותי." הוא אמר וגלגל את עיניו, גורם לנער לחייך. "קדימה הארי...נעשה את זה ביחד."

"ביחד? רק אני יכול..."

"אני יודע, אבל אף אחד לא אמר שאתה צריך להגיע עד לשם לבד, נכון?" הוא הושיט לו את ידו והנער כהה העור הסתכל עליה ואחר על עיניו. הוא דיבר ברצינות. "נו, אז מה אתה אומר? כך כשהכל יגמר תוכל להישען על מישהו כשתחזור..."

"אתה אומר את זה כאילו אתה בטוח שאני אנצח," ענה לו הארי.

"זה בדיוק מה שאני חושב." הוא הסתכל עליו. "אם אתה עקשן כמו שהרמיוני מספרת עליך, אתה תצליח. אז..."

הארי חייך מעט ותפס בידו של הבלונדיני.

"נצא לדרך," אמר דראקו והתחיל ללכת. הארי עצר אותו כשאחז בזרועו והבלונדיני הסתובב. "מה?"

"תודה." הוא אמר בפשטות. דראקו חייך.

(סוף פלאשבאק)

שרה לא אמרה דבר.

"הוא לא כזה רע כמו שאת חושבת, שרה. את רק צריכה לתת לו הזדמנות, וגם הוא צריך לתת לך הזדמנות." הבטיח לה המורה להתגוננות. "הגיע הזמן לאכול, כדאי שתלכי לפני שיגמרו את הצלי, הפירה והקישואים." יעץ לה וקרץ בעינו.

שרה ידעה שהשיחה הסתיימה, והיא לא יכלה להאשים אותו בכך. אחרי הכל, גם היא הייתה רוצה להיות לבד אילו הייתה מעלה את הזיכרונות שדוד הארי העלה כעת. ובתחושת הצורך לעשות זאת כשם שרצתה לקבל בחזרה, היא נרכנה אליו וחיבקה אותו, מוקפת מיד בזרועותיו של סנדקה.

"תודה...הייתי זקוק לזה..." אמר לה המורה.

"גם אני..." היא ענתה כשהוא נישק את שיערה. "להתראות, דוד הארי."

הארי התחיל לאסוף את חלקי השחמט בעודו נאנח בתוך תוכו...הוא צריך לקנות שחמט רגיל אם הוא רצה שכלי השחמט לא יתעצבנו עליו (כמו עכשיו) על שהוא מפסיד שוב, ושוב, ושוב, ושוב...

"דוד הארי," הוא הרים את ראשו וראה אותה נעצרת ליד הדלת. הילדה חייכה אליו ברכּות ובמתיקות, כמו הרמיוני כשהייתה מגלה משהו שתמיד רצתה לדעת. "אני חושבת שאתה צודק. אני אתן לו הזדמנות. אולי הוא לא כל כך רע אחרי הכל..."

הארי חייך. לא, הוא לא היה כזה.

OpOpOpOpOpOpOpOPOpO

"הרמיוני..."  

היא קפאה על מקומה. השם שלה...היה רק אדם אחד בכל העולם כולו שיכל להגיד את שמה בכזו עדינות וייחודיות, כמי שמפחד שהיא תעלם ברגע אמירת שמה.

והיה רק אדם אחד שהצליח לגרום לה להצטמרר רק מלהגיד את שמה. היא בקושי הייתה מודעת לרגע שהכוס בידה נפלה לרצפה, או לכך שידה השנייה אחזה בחוזקה את המסמכים והקלסרים שהיא קראה.

עיניה ננעצו בעיניו וזה היה כאילו הזמן עמד מלכת. ללא ספק, תיאורה של דנה בקשר לדראקו היה ממש מתומצת.

היא תמיד אהבה איך דראקו נראה בבגדים מוגלגים; מושך, בעל עצמה, מושלם. כמו תמיד. כמו שהיה בימים ההם. שעוּן על המעקה הלבן של המרפסת, גופו מוּטה מעט קדימה, זרועותיו שלובות על חזהו. זוג מכנסיים כהים וחולצת כפתורים אפורה ממשי הדגישה את מבטו. קר, אדיש, ישר, בטוח...מבט שהסתתר מאחורי כמה קווצות שיער בלונדיניות שנפלו על פניו באי-סדר.

היא חייכה מבלי משים.  אותו מבט...אותו המבט שהיה לו באותם אחר-צהריים, בפעם הראשונה שהבינה שהיא הייתה מאוהבת...

(פלאשבאק)

המים היו נעימים. רצועת החוף של האגם, אותה בחרה כדי לברוח אליה בשעות האלה של הלילה, הייתה מושלמת. החוף היה רגוע, נקי מחיוֹת ואצות, שליו...חמים...מושלם...

היא התמתחה מעל מי האגם, נותנת למים לנדנד אותה בנחת, נהנית מהבדידות הרגעית. זה היה הזמן שלה. לפני מספר שבועות היא גלתה את המקום השליו הזה. בכל לילה שהייתה צריכה להישאר לסיור לילי, היא הייתה מנצלת כמה דקות כדי לצאת מחומות הטירה ולהירגע. זה היה הזמן היחיד שיכלה להיות עצמה. לא הרמיוני החכמה, החברה המושלמת והאחראית, התלמידה למופת...רק הרמיוני.

"יהיו לך קמטים אם תישארי שם זמן רב."

הקול הבהיל אותה. השלווה הופרה וההפרעה גרמה לה לשקוע מעט במים. היא שמעה את קול צחוקו של דראקו כששוב חזרה למעלה. היא הסתובבה לעברו.

הוא היה שם, גאה כתמיד. גלימה שחורה מעל תלבושת בית הספר, השיער הבלונדיני מעל עיניו ומבטו האפור ננעץ בה. היא הרגישה צמרמורת והיא ידעה שזה לא בגלל המים, כי באביב המים היו מושלמים. היה זה הוא שגרם לה להרגיש את אותן צמרמורות.

"אפשר לדעת מה אתה עושה כאן?" לחשה הנערה.

"רציתי לדעת מה את עושה אחרי הסיור בלילה." הוא הרים את כתפיו. "את תחטפי דלקת ריאות, את יודעת?"

"המים נעימים." ענתה הנערה.

דראקו הרים גבה.

"אין לי ספק בכך, אבל למקרה שלא שמת לב, ערפל מתחיל להתקרב לאזור, " הוא הצביע כדי שהיא תסתכל על השמים, שם בברור אפשר היה לראות עננים רבים שכיסו את הכוכבים ואיימו להוריד גשם. "ואם יתחיל לרדת גשם כשאת עדין תהיי בתוך האגם...אני לא חושב שזה יהיה שילוב מוצלח."

הרמיוני מלמלה בכעס שהוא צודק והתחילה לשחות אל עבר החוף, שם השאירה את בגדיה והמגבת הלבנה. דראקו התבונן בה. היא הבחינה בכך. ומסיבה כלשהי, היא הרגישה צורך להיות נועזת, נשית וגם...סקסית.

דראקו עצר את נשימתו. החתירות שלה היו מושלמות, רגליה נעו בחושניות במים, ראשה תחת המים יצא מפעם לפעם כדי לנשום, והמים נפתחו לפניה בעוד היא חותרת...מושלמת...הוא הרים את המגבת שהייתה מונחת ליד הבגדים וחיכה לה בסבלנות.

כשראה שהיא יוצאת מהאגם, הזמן עמד מלכת. מושלמת...כמה פעמים הוא כבר השתמש בתואר הזה כדי לתאר אותה? אבל במוחו לא עלה תואר אחר שיתאים להרמיוני גריינג'ר באותם רגעים, בעודה מהלכת לעברו, סוחטת את שיערה בצד אחד, צעדיה קצרים וחינניים, על קצות האצבעות כדי למנוע מרגליה להתלכלך מהחול שבחוף האגם. מותניה נעות בתוך בגד הים בעל שני החלקים, בצבע מהגוני, שנעשה במיוחד כדי לגרום לו סבל.

כשהיא הגיעה אליו, הכל קרה מהר; הוא פתח את המגבת, התקרב אליה ועטף אותה בעדינות, בנחת, מניח את ידיו סביב גופה ומהדק את המגבת על חזה של הנערה, למרות שהיא כבר החזיקה בה.

הרמיוני הסתכלה עליו באותם רגעים. היא ראתה את מבטו הרך, המתוק, הכֵּן...נבוך, מבולבל...יתכן והמבט היה אבוד...אבל מלא רגש.

היא חייכה; נהנית מהקרבה של גופם. באותם רגעים, ממש באותה שנייה ידעה שלא היו ספקות, לא הערות פוגעניות או סערת רגשות...היא ידעה שהיא התאהבה ביריב שלה...היא התאהבה בדראקו מאלפוי.

"תודה..." היא לחשה לו.

"אין בעד מה...אם תחלי אני אצטרך לפטרל במסדרונות לבד."

הרמיוני חייכה. מסיבה כלשהי, אותה הערה נשמעה לה מלאת מתיקות והיא אהבה אותה.

(סוף פלאשבאק)

היא מחקה את החיוך משפתיה וצעדה לעברו, מנסה לשלוט ברעד שבברכיה.

"אנחנו צריכים לדבר..." הוא אמר ברכות. הרמיוני לא יכלה לענות, לכן היא רק הנהנה.

זו תהיה שיחה מוזרה.

OpOpOpOpOpOpOpOpOpOpOpOpO

"אסור לך להגיד לאיש," אמרה שוב שרה.

אלכס גלגלה את עיניה בעודה גומרת לקלוע את צמתה.

"לא אגיד לאף אחד, שרה. מה קרה?"

"את זוכרת את הפרויקט של המוגלגים?" שאלה. הגריפינדורית הצעירה הנהנה. "זה שעושים על המשפחה, הענפים מצד האמא ומצד האבא ו..."

"כן, כן, אני יודעת...גם אני באותה כיתה, זוכרת?" היא קמטה את מצחה. "מה את מנסה להגיד לי? אמרת לי שלא תוכלי לעשות את העבודה כי את לא יודעת מי האבא שלך."

"עכשיו אני יודעת." ענתה שרה, אצבעותיה משחקות בעצבנות על ברכיה.

אלכס הביטה בה. מאז שהיא הכירה את שרה, היא אף פעם לא ראתה אותה כל כך עצבנית וחסרת מנוחה.

"את יודעת מי אבא שלך?" שאלה. שרה הנהנה בשקט ואלכס חייכה לפני שחיבקה בחזקה את חברתה. "זה נהדר!" שרה לא אמרה מילה והחזירה את החיבוק בהרבה פחות רגש. אלכס כווצה את גבותיה והתרחקה ממנה. "זה לא נהדר?"

"זה כן, אבל זה לא יהיה ברגע שאגיד לך מי זה." היא ענתה בהסתייגות. הקמטים במצחה של אלכס העמיקו.

"מי זה, שרה?"

"את מכירה אותו." ענתה הנערה. "הוא מורה שלנו."

"פרופסור פוטר?" שאלה אלכס.

שרה מצמצה מספר פעמים, מעכלת את המידע שהתקבל ואז פרצה בצחוק. דבריה של אלכס היו בשבילה כל כך לא סבירים, עד שהאבסורדיות יחד עם העצבנות שהייתה לה יצרו צחוק היסטרי שהשתלט עליה. הדוד הארי? בלתי אפשרי. אמה והדוד הארי היו כמו אחים...זה כמעט היה גילוי עריות. היא אהבה את האופן בו שניהם התנהגו אחד עם השני כשהיו ביחד, אבל המבטים שהחליפו ביניהם לא היו של אהבה, אלא חיבה, מתיקות, רגש מגונן מאחרים ומסכנות...עצם המחשבה שהרמיוני גריינג'ר והארי פוטר היו אי פעם מאוהבים היה מגוחך, ושתהיה להם ילדה משותפת – מגוחך עוד יותר.

היא הביטה באלכס שהייתה עדין עם אותה הבעה רצינית על פניה, כנראה שוקלת האם לקחת את חברתה למרפאה בגין התקף שיגעון זמני, או לכעוס עליה על האופן בו היא צוחקת על דבריה.

שרה הזדרזה להתנצל.

"סליחה, אלכס...זה רק...רק דמיינתי את אמא ואת הדוד הארי ביחד ו...ובכן..." היא צחקקה. "...אני לא חושבת שאי פעם קרה משהו ביניהם..." היא המשיכה לצחוק.

"טוב, אז תגידי לי מי אבא שלך, שרה."

צחוקה של שרה נדם מיד.

"אבאשליהואפרופסורמאלפוי." היא אמרה במהירות, כמעט בלי לנשום בעודה עוצמת את עיניה.

"מה?" שאלה אלכס בבלבול. "תוכלי לחזור על זה שוב כדי שאבין, בבקשה?" שאלה הילדה.

שרה נאנחה והישירה אליה מבט.

"אבא שלי הוא פרופסור מאלפוי," היא אמרה לאט יותר ובקול רם יותר. אלכס מצמצה, ושרה הרגישה שמביטים בה בעיניים בוחנות. "מה?"

אלכס חייכה.

"הייתי צריכה להניח שזה כך, יש לכם את אותו זוג עיניים."

"זה לא נכון!" התגוננה שרה ושלבה את זרועותיה בעלבון.

"והתנוחה הזאת גם כן דומה לזו של פרופסור מאלפוי." ציינה אלכס.

"גם זה לא נכון!" היא אמרה בהבעה נזעמת.

"באמת?" שאלה אלכס והרימה גבה מאחורי משקפיה.

שרה נאנחה. כמובן שזה היה נכון...התנוחה, האופן בו היא עונה, מבטה הקר והאדיש לאלו שגורמים לה צרות וצבע עיניה...כל זה היא ירשה מאביה.

"את צודקת." היא הסכימה. "מאושרת?"

אלכס הסתכלה עליה וסימנה בראשה לעברה.

"ואת?" היא שאלה בחיוך. "עכשיו שאת יודעת מי אבא שלך...את מאושרת?"

שרה שקלה את הדבר במשך כמה שניות...מאושרת...יש לה אבא. היא ידעה מי אבא שלה. לאמתו של דבר, היא מעולם לא עצרה לחשוב על כך ברצינות...מאושרת? היא חייכה מעט.

"כן...אני חושבת שאפשר לומר כך."

"טוב" הסכימה אלכס והנהנה. "עכשיו הכל יהיה טוב יותר," היא הבטיחה לה.

"איך את יודעת?"

הגריפינדורית חייכה.

"הוא אבא שלך, שרה. לא משנה מה יקרה מרגע זה ואילך...את יודעת מי הוא...ולמרות שבהתחלה יהיה לך קשה, את יודעת שהוא תמיד יהיה כשתצטרכי להישען על מישהו."

"אני לא כל כך בטוחה...אני אפילו לא יודעת למה הוא הלך מלכתחילה..."

אלכס חייכה ברוך.

"אז תשאלי אותו.

"את נורמלית?" שאלה שרה. "אני לא יכולה ללכת ולשאול אותו: 'למה עזבת את אמא ואותי?'"

אלכס הרימה את כתפיה.

"העבודה בחקר המוגלגים לא עוסקת רק בלענות על השאלות בקשר לעץ המשפחה שלך מצד האבא, שרה, אלא גם בלהכיר זה את זה טוב יותר. אישית אני חושבת שזו תהיה שאלה מצוינת."

שרה צמצמה את עיניה ואז היא נשענה לאחור והניחה את גבה על קיר האבן.

"כנראה שאת צודקת..." היא הסכימה.

זהו. היא החליטה. היא תשאל את אבא שלה...היא הביטה בחברתה.

"מה עוד אני יכולה לשאול אותו?"

אלכס חייכה והוציאה גליון-קלף ודיו מהתיק.

"אני לא יודעת...אנחנו כבר נחשוב על משהו." היא אמרה, בעודה משרבטת משהו בראש הגיליון. שרה הציצה כדי לראות מה היא כותבת והיא לא יכלה שלא לחייך כשראתה את הכותרת. הייתה לה חברה נהדרת.

"אבא שלי הוא..." היה כתוב בראש הדף בכתב יד מעודן. היא חייכה. העבודה הזאת תהיה מעניינת.

OpOpOpOpOpOpOpOpOpOpOpOpO

ספל הקפה עמד על השולחן כנשכח. דראקו ישב באותה תנוחה במשך חצי השעה האחרונה; רגליו משוכלות באלגנטיות, זרועותיו על  חזהו ומבטו נעוץ בה.

הרמיוני ידעה שהיא צריכה להגיד משהו, אך לא ידעה מה היא כבר יכלה להגיד לו. היא נאנחה והיא התכנסה בתוך עצמה עוד יותר על הספה מול דראקו, רגליה היחפות אסופות תחתיה מעל הספה.

"למה לא אמרת לי?"

זו הייתה שאלה שעדין לא הייתה לה תשובה על אף שעברו שנים רבות, והיא עדין לא הייתה מוכנה לקראתה. ספל התה רעד בידיה והיא רכנה קדימה כדי להניחו על השולחן.

"מה רצית שאגיד לך, דראקו?"

"שיש לי בת, הרמיוני."

"דראקו...אתה נעלמת עוד לפני שהספקתי לומר לך שאני בהריון. הידיעה הייתה אמורה להיות מתנת חג המולד ממני...אחר כך...כשחזרת אחרי חודשים רבים כל כך...חזרת נשוי," היא חייכה בציניות. "אתה באמת מאמין שהייתי אומרת לך שנולדה לי בת? שנולדה לנו בת?" היא הדגישה.

"שיקרת לי, הרמיוני!" הוא צעק אליה. "את הסתרת ממני את העובדה שיש לי בת, לכל הרוחות!" הוא צעק שוב. "אין לזה שום קשר לכך שהתחתנתי עם ג'יזל!"

"אז אני חושבת שיש לזה קשר ועוד איך!" היא צעקה אליו בחזרה.

"באמת?" עיניו האפורות ברקו בכעס. "אז תסבירי לי, בשם מרלין, מה הקשר כי אני לא מבין אותו!"

היא הביטה בו, וקולה נשמע שליו באופן מסוכן, עם שמץ של סרקסטיות, אירוניות וזעם. עיניים בצבע דבש. דראקו שלח אליה מבט מסוכן. את המבט הזה הוא אהב יותר מכל, כשאש הייתה נדלקת בתוכה.

"אתה באמת חושב שהייתי קושרת אותך אלי כשאתה לא רצית אותי?" היא שאלה - כמעט בצעקה. היא שמעה את דראקו נושם עמוקות כדי להירגע לפני שיתחיל לדבר. הפעם, בלי לצעוק...והיא לא הייתה מוכנה כדי לשמוע את מה שהוא עמד לומר לה.

"מעולם לא הפסקתי לאהוב אותך, הרמיוני..."

"ולהתחתן עם מישהי אחרת זו הדרך המושלמת להראות לי את זה."

דראקו הביט בה.

"את מעולם לא נתת לי להסביר לך, הרמיוני. אם תאפשרי לי..."

"לא." היא בקשה. "אני לא רוצה לשמוע את הסיבות לכך שהפסקת לאהוב אותי, ואני גם לא רוצה לשמוע למה התחתנת איתה...בבקשה, דראקו..."

הבלונדיני הסתכל עליה. הוא הכיר אותה מספיק טוב כדי לדעת למה היא התכוונה כשהיא דברה..."בבקשה אל תגרום לי לבכות עוד", "בבקשה, תשאיר את העבר במקומו". הוא נאנח. לא. היא לא רצתה לשמוע אותו, היא לא רצתה אז והיא לא רוצה גם עכשיו. טוב, הוא מעולם לא הצליח לסרב לבקשותיה של הרמיוני, ולמרות הקושי שבדבר, עד היום הוא לא הצליח לסרב לדבָר.

"בסדר. כרצונך...אבל יום אחד תצטרכי לשמוע אותי, הרמיוני."

הרמיוני חייכה בהקלה ובכניעה.

"אבל לא היום, בבקשה..." היא שוב בקשה ממנו. דראקו הנהן.

"נתת לה את השם שבחרנו." הוא אמר.

הרמיוני חייכה.

"כן...תמיד אהבתי את השם הזה..." היא חייכה מעט. "...וקניתי לה את דרקון הצעצוע שבחדר שלה. "דראקו חייך. גם הוא זכר את אותה שיחה. הוא זכר את כל השיחות שהיו לו איתה לאורך כל ימי חייו. "דראקו, מה...מה תעשה עכשיו?"

הוא הסתכל עליה.

"עד כדי כך את לא מכירה אותי? מה גורם לך לחשוב שאני אנסה לקחת אותה ממך?" הוא שאל בגבה מורמת.

היא חייכה. לא בגלל הדברים שאמר, אלא בגלל הבעת פניו. היא כל כך אהבת את ההבעה הזאת וזה היה מדהים עד כמה הדמיון שלה זכר אותה עד הפרט האחרון...

"לא, אני יודעת שאתה לעולם לא תעשה משהו שיפגע בי. בקשתי ממך להתרחק מחיי וכך עשית...אני יודעת שלא תזיק לי, לפחות לא דרך שרה."

"ולא בשום דרך אחרת, קטנה שלי," הוא אמר לה, קורה לה בשם החיבה שהשתמש כשהם עוד היו ביחד. "רק...אני רק רוצה להכיר אותה...לבלות איתה. אני לא צריך את הרשות שלך, אבל חשבתי שזה הטוב ביותר."

"אני לא יכולה למנוע ממך להיות עם הבת שלך, דראקו."

"מנעת זאת ממני במשך אחת-עשרה שנים." סתר דראקו את דבריה בכעס. היא הביטה בו. "אני מתנצל.לא מדברים על העבר. שכחתי." הוא אמר בקול, כאילו רצה להזכיר זאת לעצמו. "כבר מאוחר, יש לי שיעורים להכין."

הרמיוני קמה כשהוא התרומם מכיסאו ופנתה אל עבר הדלת בלי לומר מילה, מודעת לכך שהוא הולך אחריה; מודעת לכך שהוא הסתכל עליה, ולמרות שבסופו של דבר היא הגיעה ליעדה, הדרך מהסלון אל דלת הכניסה מעולם לא הייתה כה ארוכה ונצחית.

"ובכן...אני מניח שזה הכל..." הוא אמר, נעצר במקומו.

"כן, אני מניחה שכן..."

עיניו בחנו בקפידה את פניה והצטמצמו מעט לפני שעשה צעד אחד קדימה לעברה ושלח את ידו לעברה. הרמיוני עצמה את עיניה אוטומטית. ברגע שידו של דראקו ליטפה את לחייה, היא הרגישה שבטנה מתהפכת ותחושת חמימות ורוגע הציפה אותה...בטחון...דראקו תמיד הצליח לשדר לה תחושת בטחון, דבר שלפעמים היא לא חשה בו, אך הוא יכל להעניק לה אותה כאילו נבעה מגופו ממש. אלו היו ממש שניות ספורות, היא הייתה בטוחה שכך היה, אבל בשבילה...היה זה כאילו עבר נצח בצפייה לאותה לטיפה, נצח כשידו של דראקו נגעה בעורה. ברגע שהיא שמה לב שהוא התרחק שוב, היא הרשתה לעצמה לשחרר את הנשימה שעצרה באופן בלתי מודע, ולהסתכל עליו. הוא חייך.

"היה לך ריס, יפהפייה שלי..."הוא לחש בחצי חיוך. "הם עדין נופלים לך..." הוא חייך.

"תמיד אהבת להוציא לי אותם כשהם נפלו," היא ענתה, עדין מעט נבוכה ממגע ידו על לחיה, ומהאופן בו הוא קרא לה.

"ואני עדין אוהב." הוא ענה לה כשהגיע עד הדלת. הוא הסס כמה שניות לפני שהסתובב אליה שוב והביט בה. "בשבת יש משחק קווידיץ' ושרה משחקת בתפקיד המחפשת, אני בטוח שהיא הייתה רוצה שתראי אותה."

הרמיוני חייכה.

"גם אתה היית רוצה?" היא שאלה. דראקו לא ענה לה מייד והיא נצלה זאת כדי להוסיף דבר נוסף. "אני מצטערת...יש לי תכניות לשבת הזאת...אבל תאחל לשרה בהצלחה ממני, בבקשה."

"אל תדאגי, אמסור לה."

הוא התפתה לרכון לעברה ולנשק אותה על לחיה...מרלין...לפחות ללטף אותה בלחי...עורה היה רך וקטיפתי כמו עלי כותרת של שושנה...הוא אהב אותה. הוא עדיין אהב אותה. הוא לעולם יאהב אותה.

הוא דחה ממוחו את הרעיון הטיפשי של לנשק אותה או ללטף אותה, ורק הרכין את ראשו במחווה של פרדה. היא ענתה לו בחיוך עייף ונכנע, בלי לדעת שכשהרמיוני סגרה את הדלת, היא נאנחה, נשמה עמוקות והרימה את ידה אל לחיה, למקום בו הוא נגע בה לפני שניות מעטות...

במשך כמה רגעים היא שכחה מכל מה שקרה.רק כמה רגעים...והיא זכרה למה היא אהבה את דראקו אז – ולמה היא תאהב אותו תמיד.

OpOpOpOpOpOpOpOpOpOpOpOpOpOpO

מי אמר שנטשתי?? 

חוצפה.

סתם...אני מתנצלת.

ואני מקווה שתאהבו ^_^

הפרק הקודם		הפרק הבא