לחיות בלי תקווה

"בורקג? אני מצטערת תום, מעולם לא שמעתי על דבר כזה." הרמיוני אמרה.

קמתי מהמיטה "שאני אבין, אתם הבאתם אותי לכאן כדי לספר לי על איזה מטורף ששמו תום רידל והייתם אומרים לי מה הכינוי שלו, אבל הג'ינג'י לא מסכים שתגידו אותו, כי הוא מפחד מכינוי?"

הג'ינג'י, שעד עכשיו ישב על כיסא בצד, קם "אני לא הג'ינג'י, יש לי שם, רון. ואם יש לך בעיה איתנו אתה מוזמן ללכת."

"אני לא מבין, אתם קוסמים והלכתם לבית ספר לזה, מסתבר שהכרתם את החברה שלי שנהרגה, אתם מספרים לי על היטלר על אנושי, אומרים שאין לכם תוכנית כרגע, ולא יודעים מה זה בורקג, למרות שהלכתם להוגוורטס? מה אתם בכלל שווים, למה קראתם לי?"

"תום, בבקשה אתה חייב לסמוך עלינו, תהיה לנו תוכנית, קראנו לך כי אנחנו צריכים עזרה מכל מי שיכול לעזור, בבקשה תישאר." הרמיוני התחננה.

הנער שחור השיער התערב. הסתבר שהוא נער פלא, ששורד קסמי מוות, בניגוד לסופייה. "יש לך טעות, אבל אתה יכול ללכת אם אתה רוצה."

כולם פנו להסתכל עליו "מה הטעות?" שאלתי.

"זה שלמדנו בהוגוורטס, ואתה לא ואתה גם לא יודע מה זה בורקג, לא מחייב אותנו לדעת מה זה בורקג, למעשה יכול להיות שזה שם, ולאו דווקא משהו של קסם. מלבד זאת, אנחנו אומנם לא שווים הרבה, אבל כדאי לך לבחון כמה אתה שווה, וההיטלר העל אנושי הרג את הורי וגם את הוריך, למרות שעוד לא הבנת את זה."

דממה השתררה.

טיילתי ביער, מתרחק מהמקום בו הקבר של סופייה. הם אמרו לי שלא תמיד יוכלו לבוא לקחת אותי, לא תמיד אוכל פתאום לקרוא להם ולומר שאני איתם, וזה בהנחה שהם לא ימותו. ויש את ההורקסים שהם מחפשים, ורק אז יוכלו להביס את אדון האופל.
והם נרדפים, הם פושעים נמלטים, ויש קוסמים בכל העולם, והרבה והם מסתתרים מפני חסרי הקסם, המוגלגים. והם אמרו שזה מוזר שלא קיבלתי מעטפה מהוגוורטס, אז אמרתי שאולי פספסו את הבית שלי, או טעו בכתובת או שדוד שלי החרים אותה. אבל הם אמרו שזה בלתי אפשרי ולא פרטו. ואז נמאס לי, הם החזירו אותי ועכשיו אני מטייל וחושב.

אם רק סופייה היתה כאן, הייתי לפחות נעזר בה או מוצא אצלה נחמה.

יש לי שני בתי עץ קרובים, בקרוב אשן הלילה ולמחרת אמשיך ללכת ואתרחק מהמקום הזה. אחפש עבודה או משהו.

כשהגעתי למרחק עשרים מטרים מבית העץ פתאום שמעתי קולות. "לפי דעתי זה ביזבוז זמן. הילג לא יבוא לכאן, גם להרוג ת'חברה שלו היה מטופש".

קול אחר ענה "לי לא 'כפת, העיקר שמשלמים הרבה".  

"מטומטם"אמר הקול הראשון, "ישלמו לנו רק אם נתפוס אותו, וזה בהנחה שהוא יבוא לכאן."

התרחקתי בשקט משם. אין טעם ללכת לבית העץ השני.

טיילתי בעיר מסתכל על חנויות, לא היה לי כסף והייתי רעב. בעודי מחפש מודעות "דרושים עובדים" שמעתי צרחה מהמשך הרחוב.
רצתי עם שאר האנשים ברחוב, לכיוון הצרחה. ובעוד אני רץ, לאט, לאט, הרגשתי תחושה של קור, למרות שעכשיו הראשון לאוגוסט.
וההרגשה, ההרגשה הנוראית כאילו כבר אין תקווה ואין טעם, כאילו העולם כבר קבע מראש את הגורל ולא משנה מה תעשה, הגורל המר לא ישתנה ודברים נוראים יקרו, סופייה היתה רק ההתחלה.
ערפל הקיף את המקום ואז ראיתי אותן, את דמויות הברדס. והן ריחפו וכל אדם שבא לראות מאיפה הגיעה הצרחה התחרט וניסה לברוח.
הבטתי למעלה לשמים וראיתי עוד עשרות, אולי מאות, דמויות עטויות ברדסים. ואז אחת מהקרובות תפסה איש ונישקה אותו, והוא ניסה להתנגד, אבל ברגע שהיא נגעה בו, גורלו נחרץ. וכשהיא סיימה איתה היא עזבה אותו, והוא התמוטט, חסר חיים.

ואז הבנתי שכך יגיע סופי. והדמות בברדס התקדמה והתקדמה ואני לא זזתי והיא הורידה את הברדס. לא היו לה עיניים, אף או פה. במקום העיניים היו רקמות עור, לא היה זכר לאף, והפה היה חריץ מגעיל ומכוער. ואם זה לא היה מספיק עורה היה שחור משחור ולא טבעי.

והבטתי למוות בפרצוף.

הפרק הקודם		הפרק הבא