חייהם של השוכנים בצללים

נוויל שנא ללכת לקדוש מנגו לבקר את הוריו, המפגש הזה היה קשה לאורך כול השנים של ילדותו. לאורך כול השנים עד אתמול.

המלחמה הגדולה בהוגוורטס נגמרה לפני שבוע, במשך חמישה ימים נוויל השתתף בהלוויות וטקסים רבים, בזמנו הפנוי הוא עזר להקים את טירת הוגוורטס מחדש או לנחם משפחות שכולות. הוא העסיק את עצמו במרץ ולא שעה לבקשותיה שלסבתו לבקר את הוריו, נוויל לא ראה בכך טעם.

ביום השישי אחרי הקרב סבתו הגיע לטירת הוגוורטס וגררה אותו יחד איתה לקדוש מנגו, הוא לא ניסה להתנגד, עמוק בתוכו נוויל רצה לראות את ההורים שלו, רק שהמפגש הזה היה כואב כול כך בכול פעם שהוא נרתע אפילו מהמחשבה.

הם נכנסו בלי לחכות בתור של האנשים מול הדלפק, כולם הכירו אותם בקדוש מנגו, ולא הייתה להם שום בעיה להיכנס, נוויל עלה יחד עם סבתו לקומה החמישית וניגש למטות הוריו, הוא נשק על לחייהם הקרירות בעדינות והתיישב בכבדות על כיסה המיועד לאורחים לצד מיטתה של אימו. נוויל נטל את ידה ולחץ עליהם חלושות "אמא, מה שלומך?" הוא שאל מיתוך הרגל ולא ציפה שתענה לו.

"זה אתה אבא?" אמרה אליס לונגבוטם.

נוויל נשך את לסתו הפנימים, הוא רצה לצעוק עליה שזה לא אביה אלה הבן שלה, אבל ידע שזה כלל לא יעזור, אז הוא הכריח את עצמו להירגע ולדבר בקול שקול, את המשפט שיצא מפיו הוא לא אמר כבר זמן רב, "אמא זה הבן שלך, נוויל."

עיניה של האם נפתחו וננעצו בפניו, נוויל חש התכווצות בבטנו, כבר הרבה זמן מבטה לא היה כול כך ממוקד.

"נוויל? יש לי בן שקוראים לו נוויל, אבל הוא רק ילד קטן. ואתה גדול." אליס אמרה ברטט, עיניה נשארו על פניו.

זה הפתיע את נוויל, כבר זמן רב שאימו לא הבחינה באיש שניצב לצידה, רק בכאב שלה, "אמא זה באמת אני, גדלתי," הוא אמר מיתוך תיקווה, אולי הם יכלו להמשיך את השיחה הזו, אימו נראתה מודעת לעצמה ולסביבתה.

אליס נענעה בראשה, "הילד שלי קטן," התעקשה.

אוגוסטה לונגבוטם  נכנסה לחדר, היא ראתה את המבט הישיר על פניה של אליס ועיניה נפקחו ברגע של זיהוי, היא ניגשה אל נוויל במהירות ככול שאפשרו לה רגליה, היא שמטה את מקל ההליכה שלה לצד והתיישבה במהירות על כיסה ליד נוויל, "אליס יקרתי את מזהה אותי?"

אליס הנידה בראשה לאט, אך עיניה לא הרפו מפניו של נוויל, היא בכלל לא התבוננה בסבתו.

"באמת אתה הבן שלי?" היא מלמלה לעברו ואז עיניה התגלגלו לצד השני של החדר והיא התחילה לדבר עם אדם לא קיים.

נוויל חש איך ליבו מתכווץ, בפעם הראשונה בחייו אימו הייתה מודעת אליו והרגע הזה נגמר, הלב שהפסיק לפעום בזמן השיחה עם האם חזר לפעום במרץ מוכפל.

ואז הוא שמע את שמו, שמו שנלחש משפתיה של אימו, הוא ניסתה להבין מה היא אומרת במלמוליה, בעבר הוא היה מבין בערך ארבע מילים מיתוך עשרה אך לפתע הוא גילה שזה ברור לו לגמרי.

"אנסטסיה הפרחים האלה יפים, ותוסיפי לי גם וורדים טוב? אז את שומעת, אתמול פגשתי את הבן שלי... כן ממש את הבן שלי...מה זאת אומרת איך אני יודעת שזה הבן שלי, אין אמא שלא תזהה את ילדה לא....נכון...הוא היה גדול אנסטסיה,  כשעזבתי אותו שלשום הוא היה רק תינוק, פתאום הוא נהיה גדול....כן אני בטוחה שזה הוא, הייתי כול כך מאושרת, אה תוסיפי לי גם וורדים סגולים וחרציות, משום מה הם משתלבות נהדר על הזר הזה."

דמעה ניתקה מעינו של נוויל ללחיו ומשם צנחה על גלימתו לפני שהבין בכלל שהוא בוכה.

אמא שלו הייתה מודעת, היא זוכרת. הוא הפנה את ראשו לכיסה שבה ישבה סבתו אבל היא לא הייתה שם, אוגוסטה לונגבוטם דיברה אם האחות הראשית במחלקה, על פניה נראתה תיקווה ונוויל הרגיש שהתקווה מופיע גם בפניו, עכשיו אחרי שבלטריקס מתה אולי ההורים שלו יוכלו לחזור לעצמם, אולי.

~_~

אליס לונגבוטם נכנסה לתוך הבית בפעם הראשונה מזה שמונה עשרה שנה, בעלה היה עדיין בבית החולים, חלה השתפרות ניכרת במצבו אבל הוא עדיין היה תלוי במידה רבה במרפאים ושחרורו לא נראה קרוב, אבל אליס יכלה לחזור הביתה, היא עלתה במדרגות הכניסה שבנה אחז במרפקה כול הדרך והם עלו בזהירות.

"הכול כול כך מוכר," היא נשנקה.

נוויל חשב שחיוכו לא יכול היה להיות גדול יותר.

אליס הסתובבה אליו, "אני לא מאמינה שהפסדתי שמונה עשרה שנה מחייך."

"אמא זה בסדר, העיקר שאת כאן עכשיו, כבר מזמן..." הוא לא היה מסוגל לסיים את המשפט.

לאיס חיכה אליו, "אתה יודע, המילה הזו, אמא. היא מה שעזר לי הכי הרבה, זה הדבר הראשון שאני זוכרת מאז הכאב, יש במילה הזו כול כך הרבה קסם."

הם נכנסו באיטיות לבית אליס נשנקה, "לא שיניתם כלום?"

"שינינו, אבל סבתא החזירה את זה, היא חשבה שכך יהיה לך קל יותר."

אליס סקרה את החדר במבטה ועיניה פגשו את עיני בנה, "אני צריכה להמשך לחיות את חיי לא נוויל? הייתה להם הפסקה ארוכה, אבל זו רק הפסקה."

"אני תמיד כאן כדי לעזור לך."

"אני שמחה."

הפרק הקודם		הפרק הבא