אי אפשר לעצור לב אחרי שהוא נכנס לפעולה

היי,

פרק נוסף לכבוד שבת.

קבלו במחיאות כפיים סוערות *תופים רועמים* את טום!

שבת שלום וקריאה מהנה!

פרק 9: דרקו חלק ב'

הרמיוני נעצה מבט בדלת. אחרי שהבחין שהיא עוקבת אחריו, לוציוס, שכבר לא היה מושפע משיקוי הפולימיצי, הסתובב לאחור והטיל עליה קללת קרושיאטוס. הכאב היה חזק מדי בשביל שתוכל לצאת מגופה, לכן היא קיבלה את הכאב בשתיקה כמעט מוחלטת, כשהיא צועקת רק בתחילת הדקה השנייה. לאחר מכן, לוציוס הרחיף אותה לחדרה ונעל אותה בפנים בלחשי קסם. לאחר שהתאוששה, היא פשוט ישבה ונעצה את מבטה בדלת.

בטנה קרקרה כהודעה על שעת ארוחת הערב והיא נאנחה. לפתע בערה אש ירוקה באח שלה, וזנב-תולע הופיע מתוכה. הוא החזיק בידיו שמלת סאטן ירוקה שהזכירה להרמיוני שמלה של נסיכה מהאגדות. מעל השמלה נחו שני נעלי עקב גבוהות בצבע ירוק כהה, וענק ירוק. "האדון שלי אומר שעלייך להופיע במסיבה שתיערך בארוחת הערב." הוא אמר בעצבנות, מבטו נודד אל שרביטה. "לוציוס יסיר את הלחשים מהדלת שלך. סנייפ ולוציוס ילוו אותך." 'ישמרו עליי, אתה מתכוון.' היא חשבה לעצמה בזמן שהאיש המפוחד והקירח יצא מהחדר.

הרמיוני תלתה את השמלה בארון הבגדים, שם היא האפילה אפילו על השמלה המוגלגית שהיא אהבה, והלכה להתקלח. בזמן שהתרחצה, תהתה הרמיוני מדוע מכול הזמנים, היא זקוקה לשמירה דווקא עכשיו. היא עדיין לא ניסתה לברוח. היא לא הגיעה כל כך רחוק בתוכנית שלה. כשלוציוס וסנייפ באו לקחת אותה היא לבשה את גלימתה האדומה כשהברדס מכסה את ראשה. אם שני הגברים חשבו משהו על זה, הם לא אמרו דבר בנושא.

זו הייתה הליכה קצרה עד לחדר האוכל, והיא נעצרה מחוץ לדלת. למרות אפלוליות החדר, היא הצליחה להבחין בכמות של כעשרים איש נוכחים, אך לא יכלה לדעת אם וולדמורט נמצא במקומו. ככול הנראה גם האחרים לא יכלו לדעת אם הוא נמצא, אך סנייפ צעד לפנים ודיבר, "השבויה, מיס הרמיוני גריינג'ר, כפי שנתבקשה על ידי אדון האופל." לוציוס ממש דחף אותה פנימה ושני נרות נדלקו, אחד מכול צד שלה.

הרמיוני משכה לאחור את ברדסה, וחשפה את פניה. פניה היו מאופרות באיפור טבעי קליל, את שיערה הרימה בקליפס כשתלתליה תלויים מעליו, בעוד תלתל אחד ממסגר את פניה. היא הסירה את שארית הגלימה, ועמדה בשמלת הסטרפלס שלה עם הענק הנח על צווארה. היא הוסיפה זוג עגילים בצורת אריות כדי לשבור מעט את הסלית'ריניות שבהופעתה. הרמיוני הסמיקה למשמע הנהמה שבאה מלוציוס או מסנייפ,  ואז הבחינה שגם שאר אוכלי המוות נועצים בה את מבטם. בלטריקס לייסטריינג' נראתה כאילו היא רוצה להטיל קללה על הרמיוני כשהיא הובלה אל מקומה מימין לסנייפ ומשמאל לאייברי. אייברי הנהן קלות וצלו של חיוך עלה על שפתיה.

שאר הנרות התעוררו לחיים וחשפו גבר צעיר, באמצע שנות העשרים לחייו, יושב בכיסאו של אדון האופל. הוא ניער את שיערו השחור מעיניו האדומות, ומצמץ לכיוונם. הוא לבש גלימת טקס בצבעי ירוק רך וכסף וחייך. מחצית מאוכלי המוות והרמיוני הביטו בו בהלם, חלקם כועסים על שתפס את מקומו של אדון האופל. המחצית השנייה, שכללה בין היתר את סנייפ, מאלפוי ולייסטריינג', קמו מכיסאותיהם, וקדו לפניו בעודם ממלמלים "אדון." השאר חיקו אותם, עדיין בהלם. "לעזאזל!" לחשה הרמיוני כשהביטה בוולדמורט החדש. לא פלא שג'יני חשבה שהוא מהמם.

הוא הביט בה, וליקק את שפתיו, גורם לה להסמיק. "בואו נתחיל," הרמז הקל ללחשוש בקולו גרם לו להישמע הרבה יותר טוב. היא ניסתה להתרכז באכילה או במה שדיברו האחרים, אך מבטה כל הזמן נדד חזרה אל וולדמורט שהיה בדיון עמוק עם מאלפוי וסנייפ. הוא תפס אותה מביטה בכיוונו וחייך, חיוכו העביר צמרמורות במורד עמוד השדרה שלה. בדרך כלשהי, חלפה הארוחה במהירות ומוחה של הרמיוני המשיך לנדוד.

היא הופתעה לשמוע את קולו של וולדמורט באוזנה, "ארוחת הערב נגמרה, מיס גריינג'ר." הרמיוני הרימה את מבטה אל פניו היפיפיות, היא לא יכלה לעצור את ידה מלהסיט את השיער מעיניו. הוא שאף אוויר בחדות, והרמיוני משכה את ידה חזרה במהירות, עיניה פעורות לרווחה. "את מפחדת ממני?" הוא שאל ברכות. "לא," הרמיוני הנידה ראשה בשלילה. "ממה את מפחדת?" היא נעמדה אך עיניה היו בגובה שפתיו ולא יותר מזה. "להיות לבד, כפי שפרופסור סנייפ כבר אמר לך." טום רידל צפה בשבויה שלו כשהיא מפנה לו את גבה ויוצאת מהחדר. הוא שקע חזרה בכיסאו, עיניו לא ממצמצות אפילו שנגיני החלה להיכרך סביב כיסאו ובמעלה גופו. "האם את מריחה פחד מהקטנה יקירתי?" הוא לחשש בלחששנית. "כבר לא אדון," לחששה הנחשית הענקית בתשובה.

צליל 'פופ' פתאומי שנשמע מחוץ לחדרה גרם להרמיוני להרים את מבטה מהמראה בה הביטה והעריצה את השמלה. וולדמורט ואוכלי המוות הלכו לא מזמן למשרד הקסמים והשאירו אותה לבדה. הדלת נפתחה בתנופה, דרקו נכנס אל החדר והרמיוני נפלה לאחור. "גריינג'ר! אין לנו הרבה זמן, בואי נלך," הוא נבח ומשך אותה לעמידה. "דרקו מה אתה עושה פה?" הוא התעלם מדבריה כשהעביר לה את שרביטה, והמשיך להוביל אותה במסדרונות, במעלה המדרגות אל קומה עם חלונות אמיתיים.

בחוץ היה חשוך לגמרי. 'כמובן, הרפתקאות תמיד מתרחשות בלילה.' "מאלפוי! עצור! אני לא יכולה לעזוב."

"הרמיוני, זה בסדר. אני יכול להחזיר אותך לפוטר ולמסדר." הרמיוני עצרה במקומה ומשכה את ידיה מהגבר הצעיר. "אני לא יכולה לבוא איתך. אני מצטערת דרקו, אני פשוט לא יכולה."

הוא נעץ בה מבט. "אז זה נכון." הוא פלט. "מה נכון?"

"סנייפ אמר לנו שאת מתאהבת בו. עכשיו אני רואה שהוא צדק!"

"אני לא מאוהבת בוולדמורט דרקו! אתה נשמע כמו רונלד כשאתה מאשים אותי בדברים כאלה."

"אז למה לא תבואי?"  שלושה דברים קרו במהירות. הרמיוני סגרה את עיניה, דרקו משך בזרועה וניסה להתעתק איתה. הרמיוני פקחה את עיניה והביטה בעיניו חסרות החיים של דרקו מאלפוי. דמעות ירדו על לחייה. "זאת הסיבה."

הרמיוני ניסתה להתעתק בעצמה וכך הפעילה את האזעקה שנועדה רק לה. היא רצה חזרה לחדרה. הרמיוני לקחה את הקלף והחלה לכתוב 'הארי ג'יימס פוטר! אתה אכזרי, שלחת את דרקו לפה בכוונה! הוא מת! דרקו מת! זו הייתה מלכודת, נתת לו למות!' הרמיוני הטילה מספר לחשים על הקלף שלפתע החל לבעור. היא התמוטטה על הרצפה, 'שמלת הנסיכה' שלה נפרשת סביבה, והחלה לבכות. היא שכבה שם לפחות שעה לפני ששמעה את הדלת נפתחת ונסגרת, היא לא יכלה לראות דבר מבעד לדמעותיה. "מיס גריינג'ר, התואילי להסביר, מדוע וויזלי ופוטר נמצאים בקדוש מנגו לטיפול כתגובה למספר לחשים חמורים שיצאו מפיסת קלף?" קול הלימוד של סנייפ שאל מעליה. "עין- הזעם החליט לשרוף את זה לפני שמישהו יקרא את הכתוב."

הרמיוני התיישבה באיטיות ושאלה, "הארי לא ראה את זה? אמרתי לו שזו אשמתו. זו הייתה מלכודת והוא שלח את דרקו ישירות לתוכה." פניו של סנייפ התעוותו, "היכן הוא?"הרמיוני הרימה את מבטה אליו. "הוא- הוא ניסה להתעתק איתי... והקללה... זה הרג אותו. דרקו מת." היא חשה את סנייפ קופא לצדה והוא הלך מבלי לומר מילה. דמעות עלו שוב בעיניה והיא ניגשה אל הדלתות הצבועות והחלה להכות בהן. "וולדמורט! פתח את הדלת הזו מיד!" צעקותיה הפכו להתייפחויות חנוקות.

"טום תפתח את הדלת חתיכת ממזר מזוין!" וולדמורט הרים את מבטו מהספר כשהצרחות החלו וניגש לדלת. הוא פתח את הדלת כשהיא קראה בשמו, בשמו האמיתי והיא נפלה אל זרועותיו. הרמיוני המשיכה להתייפח אפילו כשניסתה לפגוע בו, כשהיא מכה בחזהו עם אגרופיה. וולדמורט הביט מטה אל היצור המתייפח בזרועותיו. האינסטינקט הראשוני שלו היה להירתע בגועל מרגשות כה חלשים. במקום זה, הוא הידק את זרועותיו סביבה.

הוא נדנד אותה באיטיות כדי להרגיע אותה עד שלבסוף פסק בכייה בבת אחת. היא לא הרימה את מבטה אליו עד שהוא הניח אצבע מתחת לסנטרה. "פנים כאלה יפיפיות." הוא לחש ורכן לעברה, לוכד את שפתיה בשפתיו, תופס בעלות על פיה. וולדמורט חייך, כשהיא נענתה לנשיקתו בתשוקה דומה. הוא הניח לה לשחק בשיערו בעת שפיזר נשיקות לאורך הלסת שלה. "לב כל כך תמים," הוא מלמל. "נשמה כל כך ארורה." היא השיבה. "את מתכוונת לנסות להציל אותי?" הרמיוני חייכה. "לעולם לא."

הפרק הקודם		הפרק הבא