מים אפלים

היה לי פרק מוכן כבר מזמן, אבל הקריסה לא אפשרה לי לעדכן ><" בקרוב יהיו כמה עדכונים סמוכים מאד.

פרק 8

תמימות וגאווה

כשמורגנה התעוררה בבוקר הראשון שלה בווינטרהול, היא נחרדה לגלות שהיא לבדה בחדר. היא התלבשה בזעף, מקללת את נדודי השינה בלילה הקודם, ויצאה לארוחת הבוקר. רק כשהייתה במסדרונות הבינה שהיא לא יודעת היכן נמצא אולם הסעודה.

היא ניסתה לשאול קוסם שחלף על פניה, מעיין במגילת קלף ארוכה, אך הוא התעלם לחלוטין. זועפת עוד יותר, מורגנה החליטה ללכת אל אולם הכינוסים, בתקווה שמשם תוכל למצוא את דרכה. אך מול דלתות הארד המעוטרות לא נמצא שום רמז.

"הלכת לאיבוד?" נשמע קול מאחוריה. מורגנה גילתה את פרופסור אוורה, הקוסם המהודר בעל הזקן המחודד שעמד לצד פרופסור ספקטרום ביום שלפני. היום הוא לבש גלימה כתומה ואוורירית כאש.

"אני מחפשת את אולם הסעודה," השיבה מורגנה מבלי לאבד מכבודה.

"גם אני בדרך לשם, במקרה. הרשי לי ללוות אותך. מסדרונות האקדמיה עשויים להיות סבוכים ביותר." הוא הושיט לה את זרועו. מורגנה אחזה בה מתוך נימוס בלבד. הקרבה אליו לא סיפקה לה עונג.

"איני סבור שראיתי אותך בשיעוריי, העלמה..."

"ליבריס. הגעתי לאקדמיה להיבחן," אמרה מורגנה, שציפתה שיזכור אותה מהאיסוף ביום שלפני.

"אה, עוד כישרון צעיר ומבטיח. אם כך, מוטב שתאכלי ארוחה טובה. מה תחום ההתמחות שלך?"

"שינוי צורה, אדוני."

פרופסור אוורה נראה מרוצה מהאופן בו פנתה אליו. "מסקרן ביותר. מזמן לא ראינו אשף שינוי צורה במבחנים."

"ומה אתה מלמד, פרופסור?"

"הו, קצת מזה וקצת מזה. בעיקר קורסים בנושא מקור הקסם ותורת השרביטים. האם אני טועה להניח שלמדת בהוגוורטס, וסיימת את לימודייך לא מזמן?"

"אתה צודק, אדוני."

"הו, הוגוורטס הוא בית ספר נפלא. כמה מהקוסמים הגדולים ביותר בכל הדורות למדו בו. אלבוס דמבלדור, הלנה סלין, הארי פוטר... ואני יכול להישבע שהיה עוד מישהו..."

"אתה מתכוון לטום רידל?"

"אה, כן, בהחלט. הוא אכן היה קוסם מעורר השראה. אדם נורא – אך קוסם דגול."

"בהחלט."

"את מסכימה?"

"כן," אמרה מורגנה, מעט בחוסר סבלנות, ובלעה תגובה עוקצנית. "הוא היה קוסם מוכשר מאד, ובעל חזון. מפלתו הייתה הקיצוניות שלו."

"כן, אני מסכים... הינה אולם הסעודה. אני אצטרף אל עמיתיי." הוא נישק את ידה בכניסה וצעד בקלילות אל שולחן הסגל.

בניגוד להוגוורטס, אולם האוכל של ווינטרהול היה חסר חלונות וצר ועמדו בו שולחנות קטנים יותר, אך מרובים, דבר שיצר בו תחושת צפיפות. מורגנה הבחינה בארטמיס וניגשה לשבת לצידה. קוסם איתו שוחחה הבחין בה מתקרבת והלך ברגע שהתיישבה.

"בוקר טוב," ארטמיס בירכה אותה. "תהיתי מתי תגיעי. ארוחת הבוקר כמעט נגמרה."

"מי זה היה?"

"חבר וותיק שלומד כאן. היה עליו למהר לשיעור. קדימה, תאכלי, המבחן הראשון מתחיל בעוד חצי שעה."

ההצהרה הזו לא עוררה את תאבונה של מורגנה. היא אכלה מעט דייסה ומייד חשה בחילה. הזמן עבר לאט מאד ליד השולחן, עד שהגיע הזמן ללכת.

הן הלכו אל אולם הכינוסים יחד ופגשו את קלריסה בפנים. היום הזה היה מעונן מאד, והחלון שמאחורי הבימה הציג עננים מסתחררים בשלל גווני אפור. שאר הנבחנים נכנסו לאיטם ומילאו את הספסלים סביבן, ממתינים. אוטוק הזקן, שישב בשורה הראשונה, השתעל ללא הפסקה. כחצי תריסר מתלמידי האקדמיה הגיעו לצפות במבחנים; הם ישבו בספסלים שבצד השני של הדלת, פטפטו וגחכו בינם לבין עצמם באופן מרגיז. לבסוף נכנסו שלושת הבוחנים ותפסו את מקומותיהם מאחורי שולחן שהוצב על הבימה. פרופסור ספקטרום, שהיום לבשה גלימה בצבע תכלת מהפנט, עמדה בין שני עמיתיה הישובים.

"כעת יתחיל המבחן הראשון. מדאם קליף תקרא בשם הנבחן, אשר ייגש אל הרחבה ויבצע מצגת באורך שתי דקות שתפגין את כוחותיו. אחרי המצגת כל נבחן יקבל שלושה אבנים – אחת מכל אחד מהבוחנים. אבן אזמרגד מייצגת את אישורו של הבוחן, ואבן אודם את חוסר סיפוקו. כך יתנהלו גם המבחנים הבאים. בתום שלושת המבחנים, הנבחנים שבבעלותם יהיו יותר אבני אזמרגד מאבני אודם יוכלו לגשת אל המבחן הסופי. הבא נתחיל."

מדאם קליף, שעמדה לרגלי הבימה, הקריאה את השמות ממגילה ארוכה, והנבחנים נגשו להציג את יכולותיהם.

קלריסה הייתה הראשונה. היא התייצבה במרכז הרחבה, גלימתה האדומה השופעת נוגעת ברצפה, והסירה את הכפפות הלבנות שלה. מורגנה הופתעה לגלות שידיה מכוסות קעקועים של רונות עתיקות. היא הניעה אותן בתנועות חינניות, ולפתע גלימתה ושיערה היו אש. ואז פנייה הלבנות היו קרח. היא הסתחררה על פני הרחבה, להבות ופיתיתי שלג מסתחררים סביבה כמו עלים ברוח, יוצרים דמויות של נשים חינניות, מרקדות.

"הם לא מתרשמים," אמרה ארטמיס באוזנה של מורגנה, שהסכימה איתה. הבוחנים לא נראו מתרשמים במיוחד ממופע הריקוד הזה. בסוף המצגת, קלריסה קיבלה אבן אזמרגד מאוורה, ושתי אבני אודם מספקטרום וגאליוס. היא שבה למקומה באופטימיות מפתיעה.

אחרי קלריסה היה תורו של הקוסם במשקפיים שבחן את אנימליה ואן האג ביום הקודם. הוא הסיר את משקפיו ואת גלימתו ונותר במכנסיים מחויטות ומקטורן. הוא פרש את ידיו לצדדים ולהבות כחולות התקלחו לאורכן. הוא החל לנוע, מעצב אותן לכדורים, והחל מלהטט אותן במיומנות, מראה אתלטיות יוצאת דופן, מזנק ומסתחרר בעודו מותיר את הכדורים באוויר. אז החל מכוון אותם אל מטרות שהוצבו מסביב לרחבה, פוגע בדיוק בכל פעם. הוא קיבל אבן אזמרגד רק מגאליוס.

כך זה נמשך. איש לא קיבל יותר מאבן אזמרגד אחת, ומורגנה הייתה מוכרחה להודות שהביצועים לא היו מרשימים עד כדי כך. אוטוק הזקן אפילו לא הצליח להשלים את מופע האשליות שלו בשל התקף שיעול, והוא נפסל.

"לסטריינג', ארטמיס," קראה מדאם קליף. ארטמיס קמה מצידה של מורגנה וירדה לרחבה בשלווה מעוררת קנאה.

"פרופסורים מכובדים, תלמידי האקדמיה המוערכים, עמיתיי הנבחנים," היא פתחה ברהיטות יוצאת דופן. "זהו כבוד לעמוד בפניכם היום. זו היא הפעם השלישית בה אני ניגשת לבחינות, ואני גאה להשתכלל בכל פעם בה אני עומדת בפניכם. הפעם, ברשותכם, ארצה להדגים את התיאוריה שלי בנושא מקור הקסם." היא פרסה את ידה, וכדור צלול של אור כחול הופיע מעליו. "כפי שאנו למדים מספרו האחרון של פרופסור אוורה, כל החומרים בעולם עשויים חלקיקים מזעריים, הנעים באופן תמידי. ישנם אנשים – קוסמים – המסוגלים לשלוט בתנועתם של החלקיקים האלה, וכך לכופף את המציאות לרצונם. אך הרשו לי להציע וריאציה מעט שונה לתיאוריה הזו. השאלה הנשאלת היא – ממה עשויים החלקיקים האלה? התשובה היא הבסיס לתיאוריה שלי. כוחם של הקוסמים נובע דווקא מיכולתם לפצח את החלקיק הזה, ולחשוף את תכולתו, אשר עדיין לא ידועה לנו." הכדור הכחול נסדק ונעלם בפרץ אור קצר.

ארטמיס פשטה את ידיה. לרגע נראה כאילו דבר לא קורה. אך אז תחושה מערערת מאד השתלטה על מורגנה, כאילו החדר עשוי מים, והיא עצמה עשויה ממים, ואין לה כל רצונות או מחשבות. היא בסך הכל חומר, כמו החדר והעננים שבחוץ, ושאר האנשים...

"תם הזמן." קולו של פרופסור אוורה פילח את מוחה של מורגנה כמו חץ, והיא הבינה שענייה היו עצומות. ארטמיס עוד עמדה מרכז הרחבה. ספקטרום וגאליוס בחנו אותה בעניין, אך פרופסור אוורה נראה זועף. הוא העניק לה אבן אודם, ושני האחרים אבן אזמרגד.

התלמידים מחאו כפיים בעוד היא מקבלת אותן, ומורגנה חשה עירוב של הערכה וקנאה. היא אפילו לא הבינה מה ארטמיס הציגה.

"ליבריס, מורגנה."

מורגנה חלפה על פני ארטמיס במעבר. האישה המבוגרת חייכה אליה. מורגנה חשה שרגליה עשויות מים, כאילו המצגת עוד לא נגמרה. היא התייצבה במרכז הרחבה, וחשה שהחדר שקט מאד, למרות שראתה אנשים מתלחששים. הבוחנים צפו בה ללא הבעה. היא לקחה נשימה עמוקה, והחלה את ההדגמה עליה שקדה במשך חודשים.

היא התרכזה היטב ודמיינה את עצמה במרכזו של יער. אז החלה לעצב את המציאות לפי רצונה, לא מתחשבת במה שחשבה שאפשרי או לא אפשרי, כפי שפרופסור פוטר לימד אותה.

כישוריה לא אכזבו אותה; חדר הכינוסים הפך ליער עתיק, מוצף אור שמש מסתורי ומאובק. הוא שקעה באשליה, ויצרה גם בעלי חיים, נראים ונסתרים כאחד. ואז, כשהאשליה הייתה יציבה מספיק ומציאותית, שינתה את צורתה לדרור כחול חזה. המוח החייתית אפשר לה להשתחרר מהמתח שבמבחן, לא מסוגל לתפוס את תחכומו של רעיון כמו בחינה או הצורך לעשות רושם.

היא התעופפה מעל ראשיהם של הצופים, מתגרה, ואז אל בין הענפים שכיסו את התקרה. המקום הזה, כמובן, לא באמת היה קיים; היא מצאה את עצמה במימד שבין האשליות, מקום בו לחושיה לא הייתה כלל משמעות. היא שלטה בעצמה בתוכו, כפי שהתאמנה במשך שנים. שם היא יצרה את דמותו של פרי, והשקיעה מאמצים על מנת להבטיח מרקם וטעם מושלמים. אז חזרה אל החדר, התעופפה אל שולחן הבוחנים, והניחה את התפוח הוורוד ליד ידה של פרופסור ספקטרום. הפרופסור אחזה בתפוח, בחנה אותו היטב, ונגסה בו.

"טעם נפלא," היא ציינה לשבח כשמורגנה חזרה לצורתה המקורית, וכך גם החדר. היא העניקה למורגנה אבן אזמרגד. גלאיוס העניק לה אבן אודם, אפילו לא מסתכל עליה בעודו עושה זאת. פרופסור אוורה העניק לה אבן אזמרגד. היא חזרה למקומה בסיפוק.

הנבחנים האחרים לא היוו תחרות. אפילו הנערה הצעירה, עילוי הכישרון, קיבלה גם היא רק שני אבני אזמרגד. מורגנה החלה לחוש שמקומה במבחן הסופי מובטח.

האחרונה להיבחן הייתה אנימליה ואן האג. היא עלתה לרחבה בצעד מלכותי ובחנה את הקהל. לפתע חייכה ופיזרה את שיערה הארוך והמבריק, מבצעת לחש לא ברור ללא שרביט. הקוסם הלהטוטן במשקפיים מעד ממקומו, כרע לרגליה, והגיש לה את אבן האזמרגד שלו. שני נבחנים גבריים אחרים עשו את אותו הדבר. מורגנה צפתה בכעס בעוד פרופסור אוורה מעניק לה על התעלול אבן אזמרגד נוספת.

"זה לא הוגן!" היא התרעמה באוזנה של ארטמיס.

"אין כזה דבר חוסר הגינות במבחנים של ווינטרהול," השיבה האישה בצחוק מריר, בעוד השפעת הכישוף פגה מעל הקוסמים והם מבינים בייאוש מה עוללו.

שארית היום הוקדשה לסיור באקדמיה. מורגנה חזתה בספריות עצומות, מעבדות אלכימיה ושיקויים מלאות מאות מבחנות וקדרות, חדרי אימונים בהם קוסמים ערכו דו קרב והתאמנו בלחשים מרשימים, מכלאות מכושפות שהכילו עשרות זנים של יצורי קסם משונים, ומצפה כוכבים מפואר אחד בעל מפות כוכבים נדירות וטלסקופים משוכללים שצפו אל השמיים, שנראו כה קרובים. ואלה היו רק האזורים שהנבחנים היו רשאים לראות.

היא טיילה לצד ארטמיס, מעמידה פנים שהיא מתעניינת בחדרים והאביזרים המשוכללים, אך בתוך תוכה לא הצליחה להפסיק לחשוב על מה שהתרחש במבחן באותו הבוקר. היא השתוקקה לשאול את המכשפה המבוגרת יותר מה היא בדיוק הציגה, אך התביישה להודות שלא הבינה את המצגת. היא הרהרה במעט שלמדה על מקור הקסם – היא הכירה את התיאוריה של פרופסור אוורה, למרות שלא קראה את ספריו – אך זה לא עזר לה להבין את פשר התחושה שהמצגת של ארטמיס עוררה בה, ומדוע זה הרשים כל כך את ספקטרום ואת גאליוס.

"את נראית מוטרדת, יקירה," אמרה לה ארטמיס בעודן צועדות בסוף הטור שמדאם קליף הובילה בין המעבדות.

"אני בסדר," השיבה מורגנה בקצרה.

"את חושבת על המבחן הבא?"

"כן, זה העניין," היא שיקרה.

"אל תדאגי. סיימת את לימודייך לאחרונה, כל הידע והכישורים עדיין טריים במחשבתך. אני בטוחה ששלושת הבוחנים יהיו מאד מרוצים מהידיעות שתפגיני," עודדה אותה ארטמיס.

"כן, את צודקת..."

ארטמיס נעצרה, מניחה יד על כתפה של מורגנה. הטור המשיך להתקדם בלעדיהן. מורגנה הביטה בה בשאלה. ארטמיס חייכה אליה חיוך עדין, אימהי. משום מה, מורגנה לא רצתה להביט בפניה, והשפילה את מבטה.

"את מכשפה מוכשרת מאד, מורגנה. אני משוכנעת שהבוחנים כבר הבחינו בערכך. הם יהיו טיפשים לא לשמור לך מקום באקדמיה." ולפתע ארטמיס חיבקה אותה.

מורגנה קפאה בין זרועותיה, מעט המומה. היא הכירה את ארטמיס בסך הכל עשרים וארבע שעות, והאישה כבר מחבקת אותה כאילו הייתה בתה... ובאופן מוזר עוד יותר, מורגנה מצאה את המצב הזה נכון, אפילו נוח. הייתה נחמה יוצאת דופן בניחוח של ארטמיס, ובידה המלטפת את גבה, כאילו הייתה ילדה.

מורגנה חיבקה אותה בחזרה, ופתאום הבינה שדמעות ממלאות את ענייה. היא מצמצה בחוזקה, מרחיקה אותן, וכשפקחה אותן מצאה שפרופסור גאליוס צופה בהן ממפתן דלת קרובה. לפני שהספיקה להרהר מדוע הוא שם בכלל, הוא התרחק ונעלם.

ארטמיס התנתקה ממנה והן הדביקו את האחרים בשתיקה. הם כבר עברו לחדר הבא – מן היכל תהילה של מורי ותלמידי האקדמיה – שם הם התפזרו ובחנו את התעודות והגביעים. מורגנה הציצה מעבר לכתפה. פרופסור גאליוס לא היה שם.

"מה פרופסור גאליוס מלמד?" היא שאלה את ארטמיס בסקרנות רגעית.

"אמנות המגננה," סיפרה ארטמיס בהיסח דעת. "אומרים שהוא היה תלמידו של הארי פוטר בצעירותו."

מורגנה עקבה אחרי מבטה. קלריסה עמדה בקרבת פסל שיש של קוסם מפורסם, משוחחת עם פרופסור אוורה וצוחקת בחינניות, כוונותיה ברורות עד גועל.

"יש כאלה שיעשו הרבה על מנת להתקבל לווינטרהול," אמרה ארטמיס, צופה בשניים במן לעג. "כמו שכבר אמרתי, אין כזה דבר רמאות כאן... למרבה הצער, מניסיון העבר שלי, נראה ששיטות שכאלה פועלות כהלכה."

"קשה לי להאמין," אמרה מורגנה, מביטה בשניים.

"הו, אל תפקפקי בכוחו של שוחד."

הסיור נמשך לאחר מכן, ומילותיה של ארטמיס פרחו מראשה של מורגנה. אך באותו הלילה, בעודה שוכבת במיטתה שבמגורים, מחשבותיה נדדו מנושאי המבחן הצפוי ביום שלמחרת אל קלריסה ופרופסור אוורה. חשש חלחל אל ליבה והחל להתגבש בו.

מה אם הצלחתה במבחן הראשון הייתה מקרה חד פעמי? ייתכן שעליה להיות יותר מאשר מכשפה מוכשרת על מנת להתקבל?

היא שכבה כך זמן ארוך, פחדיה הולכים ומתמצקים. היא ניסתה לחשוב מה פרופסור פוטר היה אומר על העניין, אך הצליחה לחשוב רק על דבריה של ארטמיס, כאילו ווינטרהול הייתה מימד מקביל בו פרופסור פוטר לא היה ולא נברא וארטמיס הייתה היחידה עליה מורגנה יכולה הייתה לסמוך.

ברור היה שארטמיס חושבת שיכולות כישוף טובות הן לא מספיק על מנת להתקבל. מחשבותיה של מורגנה שוב נדדו אל המצגת של האישה השנייה. המצגת הייתה שונה מכל האחרות, לא קונוונציונלית בעליל. ייתכן שגם על מורגנה לפנות לדרכים לא קונוונציונליות אם היא רוצה למצוא מקום בווינטרהול?

המבחן התיאורטי ביום שלמחרת לא היה קשה משהיא ציפתה, אך היא בכל זאת יצאה מהכיתה בתחושה שלא עשתה מספיק. ההסברים והתיאוריות המפורטות שלה, שבהוגוורטס היו מרשימות את כל המורים בלי יוצא מהכלל, נדמו לה דלות וטיפשיות בעודה מקשיבה לנבחנים האחרים משוחחים ביניהם על תשובותיהם בסיום המבחן. הפחד שהדיר שינה מעיניה באותו הלילה רק הלך והתגבר.

היא הלכה לסייר באקדמיה לבדה, מתרחקת משאר הנבחנים. היא לא הייתה מעוניינת להישאל אילו תשובות כתבה ולספוג ביקורת ולעג.

"הלכת לאיבוד?" דרשה מכשפה זקנה מהסגל שחלפה על פניה בשיטוטיה חסרי התכלית.

"כן," שיקרה מורגנה, מגיעה להחלטה בפתאומיות. "זומנתי למשרדו של פרופסור אוורה."

הזקנה כיוונה אותה אל הכיוון הנכון, ומורגנה צעדה לשם בהחלטיות, מנסה להחליט מה תאמר כשתגיע לשם. ביום שלפני נדמה היה לה שהמרצה מגלה בה עניין יוצא דופן בעודו מלווה אותה אל אולם הסעודה – כיצד תנצל זאת על מנת לזכות בהעדפתו במבחן השלישי?

היא הקישה על דלת העץ המעוטרת והמתינה לתשובה.

"יבוא," עלה קולו של פרופסור אוורה מבפנים. מורגנה נכנסה.

ברור היה שפרופסור אוורה ציפה למישהו אחר; הוא ישב מאחורי שולחנו, שהיה פנוי להפליא, ונראה מופתע מאד לראות את מורגנה. פרופסור גאליוס, שבאופן לא צפוי ישב בכיסא מול שולחנו של המרצה השני, סובב את ראשו לאחור והביט בה כאילו מעולם לא ראה משהו כמותה בעבר.

"העלמה ליבריס," אמר פרופסור אוורה, מתגבר על הפתעתו. "לא ציפיתי לך."

"אני מתנצלת שלא ביקשתי להיפגש איתך מראש, אדוני, אך אני מעוניינת לשוחח איתך לפני המבחן השלישי. אם זה אפשרי." היא הסתכלה בפרופסור גאליוס בנקודתיות.

"אסור לבוחנים לשוחח בפרטיות עם הנבחנים לפני המבחן הסופי," הוא טען בצדקנות מרגיזה.

"נוצר בי הרושם שניהלת שיחה עם קלריסה ארמיל," היא אמרה לפרופסור אוורה. גאליוס הביט בו.

"נוצר בך רושם מוטעה, יקירה. לא התקיימה שיחה כזו," שיקר אוורה במצח נחושה, בכישרון רב ביותר.

"טעיתי, אם כך." היא ידעה שזו תהיה טיפשות להתעקש. "אולי בכל זאת תוכל לפנות לי כמה דקות?"

"אני חושש שלא," אמר אוורה, מביט בה. מורגנה יצאה מהמשרד ברוח שפלה.

אך בארוחת הצהריים המתין לה פתק בתוך העוף הממולא שלה. בפתק נאמר: 'אחרי ארוחת הערב'.

הפרק הקודם		הפרק הבא