רגעים של תהילה

תודה רבה לכולם על התגובות ^^ גם אני מאד מרוצה מזה שאני יכולה לפרסם פרק כמעט כל יום.

פרק תשיעי

מהלכי הצללים

חודש נובמבר הביא איתו מטחים כבדים של גשם קר, וימים אינסופיים של שמיים מלאים ענני סערה שחורים. רעמים מהדהדים הפכו לצליל מוכר בין כותלי הטירה.

בימים אלה ניתן היה להבחין בשרת עורך תיקונים אחרונים במערכת ההסקה המרכזית, אבל התעקש שלא להפעיל אותה עד שיתחילו השלגים, מטעמים שהיו ברורים רק לו. לכן, עד אז, התלמידים נאלצו ללכת במסדרונות בגלימות חורף. המורים הדליקו את האחים בכיתות כדי להקהל על הקור – הם לא חלקו את מניעיו של השרת. בכל בוקר אחד מהם מונה על הטלת כשפי ייבוש על תלמידי בובאטון, עליהם היה לחצות את המדשאות כדי להגיע לשיעורים שחלקו עם תלמידי השנים השישית והשביעית בהוגוורטס.

עד סוף השבוע הראשון של נובמבר, האגריד, עטוף כולו מעיל עצום מפרוות חפרפרת, רתם עבורם את הת'סטרלים (פעולה שבעיני כל מי שלא יכולה היה לראות אותם נראתה משונה מאד) למרכבות שנועדו לקחת את התלמידים לתחנת הרכבת כדי להקל על דרכם של התלמידים הזרים. ובכל זאת הם נכנסו לאולם בכל בוקר רועדים מכף רגל ועד ראש, ספוגים במי גשם ובתלונות.

לעומתם, נראה שתלמידי דורמשטנג נהנים ממזג האוויר. הם ניצלו את הימים הסוערים במיוחד, בהם אף קבוצת קווידיץ' לא העזה לצאת להתאמן, כדי להתעופף בהנאה במגרש הקווידיץ'.

ביום סוער במיוחד בשבוע השני של נובמבר אלבוס וסקורפיוס ישבו בשולחן הפינתי הקבוע שלהם בספרייה, במקום בו מדפי הספרים המתנשאים אפשרו להם פרטיות. אלבוס, שסיים זה מכבר את שיעורי הבית שלו, עלעל בשעמום באחד מהספרים הרבים שסקורפיוס אסף לשולחנם. מידי פעם הרים את עניו רק כדי לגלות שחברו עדיין מרוכז בקריאה, מדפדף בספר אחר ספר בשיטתיות.

"אתה לא תמצא שם כלום," אלבוס אמר לו, בפעם הרביעית לפחות. "כבר בדקתי. כל הספרים הטובים באמת נמצאים במדור האסור."

סקורפיוס סגר את הספר והסתכל על אלבוס במבט ענייני. "מה אתה מציע שנעשה, אם כך? נוותר? לא בליין ולא אף מורה אחר מוכן לאפשר לנו גישה לשם."

היה צדק בדבריו. הם הפעילו את מיטב הקסם האישי שלהם על כל המורים בתקווה שיצליחו לשכנע אותם לחתום על בקשת הוצאה של ספר שכלל לא היה קשור למקצוע הלימוד שלהם. אבל בכל פעם שרק העלו את נושא מדור הספרים האסורים המורים סירבו מבלי להרהר בנושא. השניים היו רק תלמידי שנה רביעית, והם היו בסלית'רין – לשכל הממוצע לא היה קשה להסיק מה יש לשני תלמידים כה צעירים מבית כה מפוקפק לחפש שם.

מבליין הם אפילו לא העזו לחשוב לבקש אחרי ההרצאה שהשמיע באוזניו של אלבוס בשיעור הראשון בשנה. מלבד זאת שהוא חש לא בנוח בקרבתו מאז שצותת לשיחה שהתנהלה בין המורה לבין המנהל מדורמשטנג בליל הגעת המשלחות (מיותר לציין שבליין לא הראה סימן שהוא זוכר את השיחה ואת העובדה שאלבוס ורוז היו נוכחים כשהתקיימה).

כך או כך, זיכרון מראה פניו החתומות של בליין לאור הלהבות הכחולות היה מעורר יראה מספיק כדי להרתיע אפילו את אלבוס מלגשת אליו עם בקשה מפוקפקת.

"לדעתי, אם התוכנית שלנו תלויה בזה, אין סיבה שלא נקדים לעבור על החוקים," הוא אמר לחברו בשקט, כדי שתלמידים בשולחנות האחרים לא ישמעו אותם. "בטוח שאיפה שהוא בחוקי בית הספר יש חוק שאוסר ללמוד קסמים כאלה בצורה עצמאית. אז אם אנחנו בכל מקרה מתכננים ללכת על זה, העובדה שמדור הספרים האסורים הוא... ובכן, אסור, לא אמור לעצור בעדנו, נכון?"

סקורפיוס נשען קדימה מעל הספרים כדי שקולו לא יינשא בחלל השקט. כשהוא דיבר, אפו כמעט נגע באפו של אלבוס. "ואיך אתה מציע שנפרוץ לשם?"

"אנחנו נחשוב על משהו," אלבוס השיב בביטחון, מסתכל לתוך עניו של סקורפיוס, שהיו אפורות כמו ענני הסערה בחוץ. "אבל אם אנחנו רוצים לעשות את זה, אנחנו צריכים לערוך מחקר מקדים."

הוא קם וסימן לחברו לבוא איתו. הם הלכו ביחד, מעמדים פנים שהם מחפשים ספר כל שהוא בין המדפים, והתרחקו לכיוון הקצה המרוחק של הספרייה, הרחק מעינה המשגיחה של הספרנית.

המדפים התנשאו מעליהם כמו עצים ביער עתיק, בולעים אותם במעמקיהם השקטים. ניחוח האבק התחזק ככל שחדרו עמוק יותר לתוך האגפים העתיקים של הספרייה, והמנורות שהאירו אותו הפכו נדירות יותר, הופכות את האגף לאפלולי במיוחד. הספרים שם היו כה ישנים שאפילו אור חזק מידי היה עשוי לפגום אותם.

מדור הספרים האסורים היה שקוע בחשכה רכה מאחורי סורגי ברזל עבים וצפופים, שהשתרעו מקיר לקיר, מהרצפה עד התקרה הגבוהה, ללא שום פרצה. שער ברזל עם פיתוחים מאיימים, נעול ומחוזק בשלשלאות כבדות, היה הכניסה היחידה פנימה.

אלבוס התקרב אל הסורגים, אך הם היו כה צפופים שהוא לא הצליח להכניס פנימה יותר מאשר את אפו כדי להריח את האבק הטחוב שבפנים.

"אני לא חושב שלחש 'אלוהמורה' יפתח את המנעול הזה," סקורפיוס אמר בלחש, מרמז לכיוון חור המנעול המסוגנן שנקבע במרכז השער.

אלבוס רכן והציץ דרכו. הוא ראה רק חשכה. אז ניסה להזיז את השלשלאות, אך הן התעוררו תחת ידו כמו נחשים ושקשקו לעברו בצורה מאיימת.

השניים נרתעו לאחור והאזינו בדריכות. הם שמעו בברור את כסאה של הספרית נגרר לאחור – היא ללא ספק שמעה את הקול שהתריע בפניה שתלמידים חטטנים מסתובבים סביב המדור האסור. זה היה הסימן שלהם להיבלע במיומנות במעמקי המדפים.

"למה אתה מחייך?" סקורפיוס דרש לדעת לאחר שהתרחקו מספיק.

חיוכו של אלבוס התרחב. "אני חושב שיש לי רעיון איך להיכנס."

"זה רעיון מסובך?"

"לא. לא במיוחד."

"הבנתי. זה אומר שהוא מסוכן."

"אתה מכיר אותי כל כך טוב," אמר אלבוס בחיבה. ההבעה הנוזפת נשטפה מפניו של סקורפיוס ללא שליטתו.

הם הגיעו לקיר המזרחי של הספרייה. לא הרבה תלמידים הכירו את המקום הזה, היות והוא נמצא עמוק בין המדפים. היו שם חלונות רבועים גבוהים עם אדנים רחבים מרופדים כריות ישנות, מקום מפלט מושלם לתולעי ספרים.

כתם אדום משך את עינו של אלבוס. לבושה במדי דורמשטנג, קשה היה שלא להבחין בטארה יושבת מול אחד החלונות המוכים גשם וברד, שקועה לחלוטין בכדור ארד משובץ אבני חן.

במהלך השבועיים האחרונים אלבוס הגיע למסקנה שהוא די מחבב את הנציגה של דורמשטנג, ואת תלמידי בית ספרה בכלל. בניגוד לתלמידי בובאטון, הם העריכו מאד את השהות בהוגוורטס; לא רק את האוכל ואת מזג האוויר, אלא גם את השיעורים, שכנראה התנהלו באופן שונה מאד מאשר בבית ספרם (אלבוס לא ידע יותר מזה, כי זה היה אחד הסודות השמורים עליהם נאסר על טארה ועל חבריה לדבר).

בסתר ליבו קוננה התקווה שטארה תנצח בטורניר, ולא אחיו. הוא ידע שהוא צריך לתמוך בנציג של בית הספר שלו, אבל לא יכול היה לסלק את המחשבה שלא יזיק לג'יימס ללמוד קצת ענווה.

כן, ג'יימס הסתובב בבית הספר עם חזה נפוח עוד יותר מהרגיל מאז שנבחר להשתתף בטורניר. העובדה שתלמידים צעירים ממנו הסתובבו עם תגים שהבהבו את המילים 'הידד לג'יימס פוטר, הנבחר של הוגוורטס' בכלל לא תרמה להורדת הנפיחות של האגו שלו. הוא הלך לכל מקום עם כדור הארד הזה שיקבל לקראת המשימה הראשונה, ואנשים סביבו התנהגו כאילו כבר ניצח בטורניר.

אלבוס היה מוכרח להודות שיהיה נחמד לראות את חיו מפסיד לטארה.

"הי," הוא אמרה לה, כי נראה שהיא לא מודעת לנוכחותם.

היא הרימה את ראשה בהפתעה. "אה, שלום," היא אמרה בשלווה.

"איך מתקדמת החידה?" אלבוס שאל.

"קשה לומר. הצלחתי לקבץ כמה מהם יחד, אבל אני לא יכולה להמשיך בלי להרוס את מה שכבר בניתי..." היא השיבה בכובד ראש, בוחנת את הכדור בנחישות עייפה.

"הסוד הוא להתרכז בלהעביר צבע אחד לאחד הצדדים. אם תעבדי על צבע אחד בכל פעם זה אמור להסתדר מעצמו," הוא אמר.

היא הסתכלה עליו בחשד. "איך אתה יודע?"

אלבוס משך בכתפיו. "אני מכיר את זה."

"הוא פתר חידות כאלה לפני שהוא למד קרוא וכתוב," סקורפיוס הסביר בכנות.

טארה בחנה את אלבוס בשילוב של פקפוק והערכה. נראה שהיא תמיד חושדת שאנשים משקרים לה.

"באמת?" היא ביקשה ממנו לאשר.

"כן. אבא שלי היה מביא לי כאלה כל הזמן."

אלבוס לא זכר מתי התפתח אצלו התיאבון לפיתרון חידות חשיבה, הוא רק ידע שזה מאז ומתמיד היה תחביב משותף שלו ושל אביו; אחד הדברים הנדירים שהוא חש ששייכים אך ורק לשניהם, ובו הוא לא צריך להתחלק עם אחיו.

טארה הסתכלה בו ואז בחנה את הכדור בתהייה.

"למה שתעזור לי?" היא שאלה את אלבוס לבסוף.

"למה לא?"

"אתה לא רוצה לתת לבית הספר שלך יתרון?"

אלבוס משך בכתפיו. "פגשת את אח שלי. את באמת חושבת שאני רוצה שהוא ינצח?"

טארה פלטה נחרת צחוק. הוא מעולם לא שמע אותה צוחקת באמת. "כן, אני יכולה להבין. הוא מאד... איך לומר... בולט בשטח. כמו טווס. שונה ממך מאד."

"אין לך מושג," אמר אלבוס, שהאנלוגיה של ג'יימס לעוף שעשעה אותו.

טארה בחנה את פניו בריכוז מוזר. "אבל מתחת לכל הצבעים, אתם שינכם בטח לפחות קצת דומים. אתם מוכרחים להיות, אם גדלתם יחד."

"אני חושב שאם תכירי אותנו לעומק תגלי שהתיאוריה הזו כושלת במקרה שלנו," אלבוס טען. לו ולג'יימס לא היה דבר במשותף.

טארה הרפתה מהנושא, שבה אל החידה.

"תודה על העצה," היא אמרה לו.

"אין בעד מה," הוא השיב, מבין שזה סימן לעזוב אותה לנפשה. "רק תראי לג'יימס מה זה, זה כל מה שאני מבקש."

***

"לילי! כדור הארץ ללילי!"

לילי, שהייתה שקועה בשרבוט חסר הבחנה על פיסת קלף, נעורה משרעפיה בחדות למשמע קולה המהוסה של בוני.

"מה?" היא פלטה מייד. היא דיברה חזק מספיק כדי להסיח את דעתם של התלמידים האחרים מהשיעור, אבל האירוע לא היה מרגש מספיק כדי לקטוע את ההרצאה הארוכה של פרופסור בינס בנושא המלחמות הפנמיות בקהילת הקוסמים במאה ה-10 לספירה, שהיוותה קרקע פורייה לפתיחת עידן החשכה של עולם הקוסמים בכלל ולמצוד המכשפות בפרט.

לילי גילתה שבוני ומרי- ג'יין נועצות בה מבטים.

"אמרת שתסכמי את השיעור הזה," מרי- ג'יין הזכירה לה.

"נכון." לילי נזכרה בכך רק מאוחר מידי; השיעור כבר היה במחציתו ועל הקלף שלפניה היו רשומים משפטים בודדים בלבד. כל שאר המקום הפנוי נוצל לשרבוטים שלה; גרסאות שונות של סמל הסהר והרוח הנושבת שראתה שבועיים קודם לכן, על ברדס של דמות אפלה ומוזרה באחד ממסדרונות הטירה הריקים.

בעודה שקועה עמוק במחשבותיה, הוסיפה לסמל שרבוטים של עלים קטנים שנסחפו במשב הרוח, כוכבים שקרצו בסמוך לירח, דמותו של ינשוף תועה. כל אותה העת לא הצליחה להתנער מהתחושה שראתה את הסמל הזה היכן שהוא בעבר, מזמן...

"אני מצטערת," היא מלמל לכיוון חברותיה. "אני אקח את הסיכומים מפטרישה, אני מבטיחה."

בוני פיהקה. עם כל הכבוד לחשיבותם של תולדות הקסם, תחושת הנמנום שהשתלטה באופן אוטומטי על התלמידים בשיעור של בינס הייתה חזקה הרבה יותר מהרצון של מי מהבנות להצליח במקצוע הזה.

לאור חוסר העניין של חברותיה, לילי שקעה שוב בהרהורים. היא עברה שוב על קו המתאר של סהר הירח העקמומי שציירה. המפגש המוזר שלה עם איש הצל המסתורי נדמה הרבה יותר כמו חלום מאשר כמו מציאות כעת. אם מייד לאחר הפגישה השתוקקה לדווח עליה למישהו, עכשיו חשה רגשות הפוכים לחלוטין; היא לא העזה לפלוט מילה על המפגש באוזני איש. הסיבה העיקרית לכך הייתה שהיא פחדה שילעגו לה, יאמרו לה שדמיונה הפורה פשוט התפרע במסדרון האפל, אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה. העניין היה שכעת, לאחר ימים רבים ובאור היום, המפגש שאז הפחיד אותה בכלל לא נראה מפחיד, אלא מרתק ומסקרן. משהו בה היה רוצה לפגוש את האיש הזה שוב, ואותו חלק בהווייתה לא היה מוכן לסבול שהתעלומה הזו – סיפור ההרפתקאות הקטן שהיה רק שלה – תילקח ממנה על ידי מורים חמורי סבר והורים דואגים.

היא לא הפסיקה לחפש את איש הצללים שלה – כך כינתה אותו בינה לבין עצמה. נסחפת עם התלמידים במסדרונות ההומים בדרכה לשיעורים או צועדת בנחת בדרכה אל אימון הקווידיץ' השבועי במסדרונות השטופים אור אחר צהריים חורפי, היא נהגה לשאת את ראשה אל החללים שבתקרה הגבוהה או להביט מעבר לכתפה אל הצללים שמאחורי חליפות השריון והפסלים, עיניה משתוקקות לזהות צורת אדם לבוש גלימה עשויה צללים...

היא לא שמה לב שהשיעור נגמר עד שבוני ומרי- ג'יין קמו בעייפות והתחילו לאסוף את חפציהן. היא ניסתה להיזכר איזה שיעור יש עכשיו, ורק אז הבינה שיום הלימודים נגמר – חלף על פניה החולמות מבלי שתבחין.

היא לקחה את חפציה ויצאה אחרי חברותיה מהכיתה. תלמידים יגעים אך מרוצים, מדברים ביניהם על שיעורי בית ועל עיסוקי פנאי, חצו את המסדרונות בדרכם אל חדרי המועדון או הספרייה לפני ארוחת הערב.

לילי נגררה אחרי חברותיה, לא מצליחה להפסיק לחלום בהקיץ, הולכת ומגדילה את הפער ביניהן, עד שעברו מעבר לפינת המסדרון בלעדיה. זה בהחלט היה הרגל מגונה. לכן היא הופתעה מאד כשרצועת התרמיל שלה נתפסה בדבר מה חזק שאילץ אותה לעצור בפתאומיות.

מבולבלת, היא הרימה את עיניה, שהיו קבועות ברצפה, וראתה את ג'יימס מחייך אליה.

"איבדת גוז, לילס?"

"מה?"

"ראיתי שאת מרוכזת מאד ברצפה. פשוט הנחתי שאיבדת מטבע." ג'יימס מאז ומתמיד אהב להתלוצץ על הנטייה שלה לחולמנות.

"לא. סתם... חשבתי," היא תירצה. רק אז היא הבחינה שבכיתה ממנה אחיה יצא לא נערך שיעור; שני המתחרים האחרים יצאו משם אחריו, יחד עם המנהלים שלהם. מדאם מקסים התנהגה כאילו ג'יימס היה לא יותר מחרק מגעיל על הרצפה, בעוד הנציג שלה קורץ לו. ג'יימס לא השיב קריצה. מייד לאחר מכן יצאו מולודוב וטארה; מולודוב הנהן אל ג'יימס בהערכה, וטארה רק השיבה ללילי חיוך ביישני כשזו חייכה אליה.

"מה עשיתם שם?" היא שאלה את אחיה. אבל לא היה לו צורך לענות, כי האדם הבא לצאת היה אדון אוליבנדר הקשיש, נשען על זרועו של נכדו הצעיר, זה נשא תיק כלים ישן מעור שללא ספק הכביד על כתפו הרזה.

יצרן השרביטים הזקן דחף את משקפיו הזעירות במעלה אפו כדי להטיב לראות את לילי בעניו הרחובות, הבהירות כירחים. אלה היו הפרט היחיד בהופעתו שכמעט ולא הושפע מגילו המבוגר; שיערו, עורו ויציבתו העידו כי הוא זקן מאד, בעוד עניו היו נוצצות וערניות כשל עלם צעיר.

"אה, נדמה לי שאני זוכר אותך... נראה שיש לנו עוד שרביט אחד לבדוק היום." הוא הושיט לה יד מקומטת אך יציבה. לילי, שהכירה את הליך בדיקת השרביטים על ידי האמן, חיטטה בתיקה בחיפוש אחר שרביטה. כששלתה אותו מבין הספרים פיסת הקלף עליה שרבטה במהלך השיעור מצאה את דרכה אל הרצפה. היא מיהרה להרים אותה לפני שמסרה לאוליבנדר את שרביטה.

"הממ... כן, אני בהחלט זוכר אותו. עץ ערבה, עשרים ושתיים סנטימטרים, גמיש, עם ליבת נוצה מזנבו של עוף חול. שרביט מעולה לקסמים לא קונבנציונאליים. בניגוד לאחייך, שהעדיפו עד כה נימי לב של דרקון, נראה שאת הולכת בעקבותיו של אביך..."

יצרן השרביטים הזקן הניע את השרביט במיומנות ושלושה פרפרים אדומים וכתומים התגבשו מתוך הניצוצות שנפלטו מתוכו. הם התעופפו סביב ראשה של לילי לרגע ואז הלכו לחקור מחוזות אחרים.

"ומה זה, עכשיו?" בעת התפעלותה מהפרפרים, לילי לא הבחינה שהיא מאפשרת לכל אחד לראות את השרבוטים על הקלף שהחזיקה. אוליבנדר הבחין בהם ועניו הבהירות התרחבו בסקרנות ברורה. "איפה ראית את הסמל הזה, קטנתי?"

"אה... באיזה ספר," היא שיקרה. היא שמה לב שכל העניין הזה מאלץ אותה לשקר הרבה. "אתה יודע מה הוא אומר?"

"כן, בהחלט," השיב אוליבנדר, כאילו זה היה ידע שגור. "זה הסמל העתיק של מהלכי הצללים – ארגון מתוחכם ומפוקפק למדי שהיה מוכר מאד לפני כמה מאות שנים. יש שאומרים שהם היו שליחי צדק, אחרים אומרים שהם היו מתנקשים אכזריים שהעריכו זהב יותר מחיי אדם. ישנן הרבה גרסאות."

לילי לא הייתה זקוקה לפירוט שהוא העניק לה. היא שמעה על מהלכי הצללים. היא קראה עליהם, איך לא, בספר 'הארבעה'. אבל בתקופה ההיא הארגון היה עוד בחיתוליו, והפרק שעסק בו לא היה מפורט במיוחד – הוא התרכז בעיקר ברומן שניהל אחד מחבריו עם רוונה רייבנקלו, ולא נתן הרבה מידע על הארגון עצמו.

אבל לא ייתכן שהיא ראתה את הסמל בספר. לא היו ציורים בספר הזה, לא על הכריכה ולא בפנים. אם כך, איפה היא ראתה אותו? הזיכרון העמום דגדג את שולי תודעתה...

"אם יורשה לי לשאול באיזה ספר מצאת את האיור?" אוליבנדר שאל אותה בנועם. "לא ידעתי שהספרייה של הוגוורטס מאפשרת לתלמידים גישה אל ספרי היסטוריה מהסוג הזה."

אבל הצורך לענות נחסך מלילי, שכן באותו הרגע יצאו מהכיתה בה נערכה שקילת השרביטים כתבת וצלם יגע. ברגע שהכתבת הבחינה בלילי היא התעקשה לצלם אותה יחד עם ג'יימס – נציג הוגוורטס בטורניר הקוסמים המשולש עם אחותו הקטנה.

אוליבנדר נאלץ לפנות את הדרך, ועד שהכתבת סיימה לבצע את זממה, נכדו כבר הובל אותו משם. לילי חשה הקלה גדולה, כי לא הייתה בטוחה שהייתה מצליחה להמציא שקר אמין מספיק עבורו.

פרט המידע החדש שהתגלה לה עורר בה התרגשות מסוימת. חלומותיה בהקיץ הפכו בין רגע לצלולים וצבעוניים הרבה יותר לאור המחשבה על ארגון עתיק ושנוי במחלוקת של אנשים שמסוגלים להתמזג בצלילים ולצעוד בשקט כמו חתולים. זה ללא ספק תאם את תיאורו של איש הצל שלה.

האם זה ייתכן באמת? האם האיש באמת היה חבר בארגון שכביכול עבר מן העולם, או שהיה בסך הכל מתחזה? ומה, בעצם, הוא חיפש בהוגוורטס? המחשבה היחידה שעלתה בדעתה הייתה שזה קשור איך שהוא לטורניר הקוסמים המשולש. אבל איך?

פתאום היא הבינה שג'יימס מנער את כתפה. "הי, מה קורה לך? נרדמת בעמידה?"

"סתם חשבתי."

"ובכן, נראה שאת חושבת הרבה לאחרונה. כדאי שתורידי הילוך, או שעוד מעט אל יציע לך להקים איתו מועדון מהרהרים."

לילי צחקה, אבל לא לחלוטין בכנות. איך תוכל להסביר לאחיה את התחושה הזו, להיות חלק מסיפור בעודו נרקם סביבה?

הפרק הקודם		הפרק הבא