לב החשכה

יש קצת בעיה עם להעלות את פרק 15 היות ועוד לא כתבתי אותו. אני במשבר מוזה די רציני בכל הנוגע לפאנפיק הזה כרגע, ולאור כמות הזמן שאני כותבת אותו ברצף אני מופתעת שזה לא קרה קודם. מצטערת, אבל כנראה מי שכבר קרא עד הפרקים המתקדמים יותר יצטרך לחכות איזה שבועיים שלוש להמשך =\

פרק 8

חובתו של אב

ג'יימס סבל מכאב ראש תמידי בימים שאחרי יום הניצחון. זה לא היה מפתיע, להתחשב בכך שבקושי אכל או ישן בימים האלה. אלה היו מותרות עבורו בזמן הזה; פשוט היה יותר מידי דברים שהיו צריכים להיעשות בחיפזון. ביטחונם של הילדים שלו היה חשוב יותר מהשינה חסרת הנחת שלו, זה היה בטוח.

ביום השלישי שעבר מאז יום הניצחון (זה הרגיש יותר כמו שלושה שבועות עבורו), ג'יימס הוכנס על ידי גמדונת בית לחדר העבודה באחוזת מאלפוי. מארחו עדיין לא היה שם, והגמדונת ביקשה ממנו בנימוס לשבת ולחכות בזמן שהוא שותה משהו. הוא הסכים לשתות תה, למרות שהיה עצבני מכדי לשתות, והיא עזבה.

זה היה חדר מוארך בעל תקרה גבוהה ואח עצומה. מספר חלונות גבוהים השקיפו אל נחלות המשפחה – יער עבות שהתפרש הלאה משם, נבלע בערפילי הערב. המחזה היה נאה למדי, אך החדר היה רחוק מלהיות נעים. היה שם קר – האח הייתה כבויה – וג'יימס חש מחנק כשישב שם, תחת עינם המשגיחה של דיוקנותיהם של אבות משפחת מאלפוי בהירי שיער.

ראשו הלם. הוא עצם את עניו ועיסה את רקותיו, אך זה היה חסר טעם; צווחותיו העמומות של תינוק מאחד החדרים הקרובים הטריף אותו על דעתו.

סקורפיוס מאלפוי נכנס לאחר מספר רגעים, מתנצל על שהיה על אורחו להמתין.

הוא תמיד היה כל כך מנומס ומדוקדק, מאלפוי הזה, גם כשביקר בביתם לראשונה בגיל שתיים עשרה. לא העובדה שהיה בן למשפחת אוכלי מוות לשעבר ולא העובדה שאבותיהם היו אויבים מושבעים בצעירותם עצרו את אלבוס מלהביא הביתה את חברו הטוב מבית הספר. בעניו של ג'יימס זה היה מרגיז וטיפשי. בני המשפחה לא ראו את זה בעין יפה, וגם מאלפוי נראה מאד שלא בנוח להיות שם, אבל אלבוס המשיך בשלו. ומה שהיה מרגיז עוד יותר היה שאבא שלהם שיתף איתו פעולה והתייחס אל מאלפוי בשיא החביבות, שואל אותו לשלומו של אביו בלי שום טינה. במהלך ארוחת הערב הוא סיפר למשפחה בעליזות על ההתנצחויות שלו עם אדון מאלפוי האב בבית הספר, ואז אפילו אשתו הסתכלה עליו כשם שיצא מדעתו.

"זה היה מזמן," ג'יימס שמע אותו אומר לה באותו הלילה. "חוץ מזה, את זוכרת איך סנייפ שנא אותי אז, רק בגלל שהייתי הבן של אבא שלי. אף ילד לא צריך לשלם על הפשעים של אבא שלו."

אבל ג'יימס פשוט לא הצליח לראות מעבר לשם מאלפוי כשהביט באיש המקריח הזה, שנראה כאילו לא נחשף לאור השמש כבר שנים. כל לבנה, מרצפה ורהיט בבית הזה צעקו אוכל מוות, וזה לא משהו שג'יימס יכול היה להבליג עליו ביום הזה.

"ביקשת להיפגש איתי," מאלפוי הזכיר לו. הוא נראה קצת לחוץ, כאילו הוא יודע שהוא עשה משהו לא בסדר. מצד שני, ג'יימס תמיד זכר אותו ככזה. הוא גמגם בכל פעם שפנה אליו, הרבה לפני שהיה הילאי בדימוס.

"כן," הוא אמר, מתאמץ להתעלם מהבכי הנורא הזה ולגשת ישר לעניין. "שמעתי שפגשת את הבן שלי."

"זה נכון," השיב מאלפוי, נכשל להעמיד פני מבולבל.

"נהנית מהמופע?" שאל ג'יימס בפרץ של מרירות.

"אה... כמובן. אבל מה – "

"המופע הזה היה ניסיון להתנקש בחייו." ג'יימס חיכה רגע כדי למדוד את התגובה של מאלפוי. זה היה קשה, כשהבכי מתגבר כל רגע בצווחה נוראית. "אף אחד לא יודע כלום על המתנקש, אפילו לא איך הוא נראה. אבל בן אומר שכמה דקות לפני תחילת המופע, אתה חיפשת את האיש הזה. למה?"

אצבעותיו של מאלפוי התהדקו סביב מסעדי הכורסא שלו. "אני מעריץ גדול שלו," הוא שיקר בחוסר כישרון בולט. "מאז שראיתי אותו ברומא – "

"אתה שקרן גרוע, מאלפוי," קטע אותו ג'יימס בחוסר סבלנות, ומאלפוי הרפה בתבוסתנות. "אתה יכול לענות על השאלה שלי בכנות, או שתוכל לענות בפני המחלקה לאכיפת חוקי קסם."

זה היה שקר, כמובן. אפילו אם היה רוצה, ג'יימס לא יכול היה לערב את משרד הקסמים. אף אחד לא יאמין שניסו להתנקש בבן; הם היו אומרים שהפציעות נגרמו עקב קרב ראווה תמים לחלוטין, בו הוא הסכים מרצונו החופשי להשתתף. אבל מאלפוי לא ידע את זה.

הוא מזג לעצמו וויסקי אש, מבלי להציע לג'יימס, ונראה עלוב למדי בעודו לוגם ממנו ביד רועדת.

"היו שמועות," הוא הודה. "בין המשפחות טהורות הדם, שקבוצה של קוסמים שדוגלים בתורה של אדון האופל מתכננים משהו גדול. אבל לא היה לי כל חלק בזה – אתה מוכרח להאמין לי! הסיבה שהלכתי לחפש את השור הזהוב הייתה שהשמועות בנוגע לזהותו אומרות שהוא בן למשפחת קוסמים שנפגעה קשות מנפילתו של אדון האופל. רציתי לדעת האם זה נכון, בעיקר מתוך סקרנות, אז יצאתי לחפש אותו. אבל לא היה לי מושג שהוא עומד להתנקש בבן שלך – לא חשבתי שהם יהיו נועזים מספיק כדי לבצע רצח בקנה מידה כזה, מול כל כך הרבה אנשים – "

"חשבת להתעמת איתו בעצמך? זה נשמע לי לא אמין," החזיר ג'יימס בתקפות. "למה לא דיווחת למשרד הקסמים?"

"ומה הייתי אומר?" השיב מאלפוי בחוסר אונים. "שהאורחים שאשתי הזמינה לשעת התה מדברים ביניהם על תיאורית קשר של הדור השני של אוכלי המוות? – "

"למה לא אמרת לי?" ג'יימס המשיך בשלו. צווחות התינוק הטריפו אותו על דעתו, והוא היה מוכן לזנק ממושבו. הוא היה מוכרח למצוא מישהו להאשים במה שקרה לבן – מישהו היה צריך לשלם את המחיר. "למה שמרת את המידע הזה לעצמך? מה חשבת - ? לעזאזל –  מישהו יכול להשתיק את התינוק הזה?!"

מאלפוי בהה בו בפנים חיוורות. "איזה תינוק?"

"התינוק שצווח בחדר השני! זה נשמע כאילו – אני לא יודע! אין לך איזו אומנת שאמורה לטפל בילדים שלך?!"

מאלפוי המשיך לבהות בו בחיוורון, אך כעת עניו האפילו, והוא לא נראה לחוץ או מפוחד, רק חמור סבר מאד.

"אדון פוטר, הילדים שלי מתים."

ג'יימס נרגע מההתקף, עדיין יושב על קצה הכורסא. מאלפוי ישב מולו, דומם כמו אבן. כך הוא נראה הרבה יותר כמו טהור דם אופייני. עניו כבר לא התרוצצו בעצבנות, אלא היו קבועות בג'יימס ברצינות שכמעט גרמה לו להזיע.

"כמובן," פלט ג'יימס, וזה לא היה בדיוק הדבר הנכון לומר. הוא ידע שהילדים של מאלפוי מתו ממחלה בגיל צעיר מאד, זה היה בכל העיתונים באותו הזמן. אבל הבכי הזה היה כל כך ברור ומציאותי שהוא פשוט הניח שהוא ואשתו הביאו לעולם ילד נוסף...

הוא קם. ההבהרה של מאלפוי לא גרמה לבכי להיפסק. הוא לא יכול היה להישאר שם יותר – הוא היה מוכרח לברוח לשקט של ביתו. מאלפוי המשיך להסתכל עליו, כעת במעט דאגה.

"לא ישנתי כבר שלושה ימים," ג'יימס חש צורך לתרץ. הוא לא רצה שהשמועה שהוא שומע קולות תתפשט. זה היה מספיק גרוע שגאליוס מנסה לשכנע את חברי המסדר בכך – הוא לא היה צריך שכל שאר האנשים יתמכו בו.

"אני צריך ללכת עכשיו," הוא המשיך, לא מחכה לתגובה של מאלפוי. "נהיה בקשר. תעדכן אותי אם תשמע עוד משהו."

הוא יצא מבלי להביט במארחו. במסדרון הבכי היה חזק עוד יותר. הוא עבר על פני החדר מתוכו בקע, מתגבר על הדחף להסתכל פנימה. במקום הוא יצא מהאחוזה כמעט בריצה.

ברגע שהופיע בביתו הרגיש טוב יותר. אוויר הכפר הנקי הרגיע את עצביו מייד, מאפשר לו לחשוב בצלילות, ומראה העשן העולה מהארובה היה מנחם.

מה ששמע היה ללא ספק תוצר של חוסר השינה שלו. זו בוודאי הייתה נקודת השבירה שלו – הבכי של התינוק שלא היה אמור להיות שם היה כל כך מציאותי. הוא רצה להאמין שאחרי נקודת השבירה הזו יוכל לישון בשלווה – זה הרי לא יכול להיות יותר גרוע. אולי רק אם יתחיל לראות אנשים שלא באמת היו שם...

הוא נכנס ומצא את בני הבית במטבח, מחכים לו כדי להתחיל לאכול ארוחת ערב. הם לא היו צריכים לחכות לו, כי הוא לא אמר מתי יחזור. אבל באותו הרגע זה לא שינה לו; המחווה חיממה את הלב שלו.

ליליאנה חיבקה אותו. הם בקושי התראו בימים האחרונים. הוא שאף את הניחוח של שיערה ונישק את ראשה. עבורו, הבית תמיד היה התרופה הטובה ביותר.

"יש התקדמות?" טדי שאל, מצווה על כלי האוכל לערוך את עצמם על השולחן.

"הוא ידע שמשהו יקרה, אבל הוא טוען שלא היה לו קשר לזה," השיב ג'יימס ותפס פיסת קלף שריחפה מהשולחן. זה היה מכתב עבור טדי, לכן הוא לא קרא אותו, אבל הוא הבחין בחתימת המוען: אלכסנדר פ. לונגבוטם.

"אתה עוד בקשר עם אלכס?" הוא שאל בעודם יושבים לאכול.

"לא, למען האמת. אבל הוא כתב לי וביקש שאבוא לאקדמיה כטובה אישית. הוא עורך איזה מחקר על אנשי זאב. הוא אמר שהוא יסביר לי יותר אם אני אבוא לווינטרהול."

"אז מתי אתה נוסע?"

טדי מעולם לא פספס הזדמנות לנסוע לאן שהוא. מלבד זאת שאלכס היה חבר קרוב של המשפחה מילדות, כך שהבקשה שלו הייתה מצווה עבורם. פרופסור לונגבוטם נהג להביא אותו לשחק עם ג'יימס והאחים שלו כשהיה בא לבקר את חבריו הוותיקים מימי הלימודים. ג'יימס תמיד חשד שאלכסנדר מעריץ אותו ואת אלבוס (שלא לדבר על טדי, שהיה המבוגר והנערץ מבין כל ילדי המשפחה), ושהוא מאוהב קצת בלילי.

"בסוף השבוע," השיב טדי והסתכל בבן. גם ג'יימס הסתכל עליו. הוא נראה מעט נבוך משום מה, וליליאנה צחקקה אליו.

"מה פספסתי?" שאל ג'יימס מבין הנגיסות.

"זה יהיה בסדר אם... כלומר, אני יכול ללכת עם טד?" ביקש בן בביישנות לא אופיינית, משחק עם האוכל שלו.

"ברור שאתה יכול, אם אתה מרגיש מספיק בריא," אמר ג'יימס מייד, מופתע וגם מוחמא שבן מבקש את רשותו. אבל בן עדיין נראה נבוך וליליאנה עדיין שלחה לו חיוכים בחדווה שטנית. גם טדי נראה משועשע משום מה.

לג'יימס הייתה הרגשה שבן רוצה לנסוע לווינטרהול לא בהכרח כדי לראות את הארכיטקטורה העתיקה ואת המעבדות המדהימות. הוא הסתכל בבתו בציפייה שתספר לו מה כל כך משעשע. הוא ראה שהיא משתוקקת לעשות זאת.

"פאפא, ידעת שיש לבן חברה?"

"לילי – אה, לעזאזל..." בן העביר את ידו על פניו הסמוקות.

"לא, לא ידעתי," השיב ג'יימס בהפתעה. הוא לא ידע שבן מכיר עוד קוסמים מלבד בני משפחתו, ובטח שלא תלמידה בווינטרהול. הוא לא דיבר עליה מעולם, ולא חמק מהבית בלילות כדי לפגוש אותה, או עשה דברים אחרים שמאפיינים גברים מאוהבים.

"היא לא החברה שלי," טען בן, למרות שעדיין היה אדום מאד.

"זה לא כזה סיפור," אמרה לו ליליאנה בעליזות.

"אבל היא לא!"

"אז איך קוראים ללא- חברה שלך?" שאל ג'יימס בחיוך וטדי החניק גיחוך.

בן הזעיף פנים כמו מתבגר. "מורגנה." הוא לא הסתכל על אף אחד כשאמר את השם שלה.

איזה מן שם זה, מורגנה? זה נשמע כמו שם שהורים טהורי דם ייתנו לבת שלהם. ג'יימס הנהן והשפיל את מבטו אל הצלחת כדי שבן לא יראה בפניו את דעתו על השם הזה.

"מורגנה ליבריס? זו בת החסות של אל, לא?" אמר טדי, וג'יימס נזכר שהוא שמע את השם בעבר. הוא אפילו ראה אותה פעם, הוא חשב – ילדה כהת שיער ורצינית שהולבשה בשמלה קטנה שגרמה לה להיראות מגוחכת, כמו ליידי שהתכווצה.

"כן," אמר בן, עדיין נבוך.

"זה... נהדר," ג'יימס הרגיש צורך להגיד, במיוחד כי לא הרגיש ככה בכלל.

אחרי ארוחת הערב כל בני הבית התגייסו כדי למצוא לבן בגדים חמים מספיק בשביל הביקור בווינטרהול. ג'יימס חיפש בגדים ישנים בארון שלו בחוסר ריכוז. הוא שמע את ליליאנה ובן בחדר שבקצה המסדרון, היא מתחקרת אותו בנוגע למורגנה והוא מנסה לשנות את הנושא. ג'יימס הרגיש מתוח משום מה בעוד הוא מנסה לסדר בראשו את המילים שהרגיש שהוא צריך לומר לבן.

לבסוף ליליאנה עזבה את החדר שלו, וג'יימס ידע שהוא לבד. הוא לקח ערימת בגדים חמים ותפס את מקומה.

"תודה," בן אמר לו כשהניח את הבגדים על המיטה הישנה של אלבוס. הוא החל למדוד אותם וג'יימס התיישב על המיטה והסתכל עליו, ממלא את השתיקה בהסבר כיצד הוא אמור לכפתר את המעיל- גלימה שממד.

ידיו הזיעו. הוא מעולם לא נאלץ לנהל שיחה מהסוג הזה עם מישהו. זה לא היה מתפקידו לנהל שיחות כאלה עם ליליאנה – זה היה התפקיד של אימא שלה. כל מה שהוא היה צריך לעשות היה לאיים על הבנים שרצו לצאת איתה כדי לגלות מה הם שווים.

לא היה לו ספק שבן יודע את כל הפרטים הנחוצים בנושא נשים, אבל הוא צבר את ניסיונו עם נשים מוגלגיות. במסגרת תפקידו כאביו של בן, זו הייתה מחובתו לומר לו שבעולם הקוסמים יש כמה חוקי בסיס שעליו לדעת לפני שהוא מתאהב במכשפה.

"אז, מורגנה... הכרת אותה אצל אל?"

"הכרתי אותה לפני," השיב בן, וג'יימס ראה לפי הסומק שעל לחיו שאצל אלבוס הוא הבין לראשונה מה הוא מרגיש כלפיה. אם הוא לא היה יודע שאין לאחיו כל עניין בשידוכים, הוא היה חושד שאולי זו הייתה כוונתו הזדונית שבן יתאהב בבת החסות שלו.

"היא טהורת דם, לא?" הוא שאל את בנו בעודו בוחן את הגלימה בראי שבצד הפנימי של הארון. הוא מעולם לא הביע התעניינות גדולה בלבוש, אך כעת הסתכל על עצמו בעין ביקורתית למדי. זה היה סימן לא טוב בכל הנוגע לרגשותיו כלפי הנערה ההיא.

"אה... אני חושב שכן. למה?"

ג'יימס לא ענה מייד. בן הבחין בהבעת פניו דרך המראה והסתובב אליו.

"מה? מה הבעיה עם זה?"

"משפחות טהורות דם הן מאד מסורתיות," ג'יימס הסביר, שוקל את מילותיו בזהירות. "החוקים שלהן מאד נוקשים. ו... מאד חשוב להן לשמור על הטוהר של השושלות שלהן – "

"מורגנה יתומה," טען בן בנוקשות, ללא ספק מבין לאן אביו חותר.

"זה לא העניין. יש לה פטרונים. כרגע היא לומדת, אבל ברגע שהיא תסיים... בן, סביר להניח שכבר עכשיו מחפשים לה שידוך הולם."

בן הסתכל באביו בנוקשות מוזרה ופתאום התחיל להתעסק עם הכפתורים, כאילו היו יכולים לעצור אותו מלהתפרץ.

"היא הייתה אומרת לי," הוא טען, וג'יימס שמע בקולו בברור שאפילו הוא לא מאמין למילים האלה לגמרי.

ג'יימס לא אהב את הכעס הלא אופייני שהשתלט על הבן שלו. הוא לא רצה שהכעס הזה יהיה מכוון כלפיו. הוא רק רצה לעזור לו.

"אני פשוט לא רוצה שתיפגע..."

"למה שלא תיתן לי לדאוג לעצמי?" השיב בן בארסיות חריגה, פושט את הבגד בעצבנות.

שריריו של ג'יימס היו מכווצים בתערובת של אשמה וכעס שהתעורר בו לנוכח המצב, שואף להתחרות בכעסו של בן. אך הוא בלם אותו, אומר לעצמו שהוא צריך להבין למה בן כועס.

"אני רק – "

"מנסה להרוס לי. אני יודע מה דעתך על טהורי דם, אבא."

ג'יימס היה רוצה יותר מהכל שלא יקרא לו 'אבא' בטון הפוגעני הזה.

בן אסף את הבגדים בזרועותיו. "מורגנה לא כזו," הוא הפטיר לפני שיצא מהחדר.

ג'יימס נותר לבדו בחדר הישן של אחיו. הוא קבר את פניו בידיו והתגבר על הרצון לקלל משהו. קול ילדותי בראשו אמר לו שהיה עליו לתת לבן להיפגע, כי רק ככה הוא יראה את הפנים האמיתיות של אנשים כמו מורגנה שלו.

הוא נזף בקול הזה, אומר לעצמו שזה משהו שהוא היה חייב לעשות. הוא הבין את התגובה של בן – כמובן שהוא לא רצה להאמין שהאהבה שלו אל הנערה הזו יכולה להשתבש באופן נוראי. הרי כמה פעמים הוא עצמו תקף את הוריו כשניסו לתת לו עצות שמאוחר יותר התבררו כנחוצות? כמה פעמים חזר אליהם שבר כלי, והצטער שלא הקשיב בקולם?

בן יירגע, הוא אמר לעצמו. הוא עוד יבין שאבא שלו רק רוצה להגן עליו.

הפרק הקודם		הפרק הבא