The games begin

פרק תשיעי, סליחה על האיחור. זהו פרק מאוד משמעותי, ואני מקווה שבאמת הצלחתי להעביר את כל הרגשות שהיידי חווה בצורה הטובה ביותר. אז בבקשה, תגיבו.

~*~


פרק תשיעי





פרעתי את קיפולי בגדי הקפיטול בתסכול ולאחר מכן קיפלתי אותם מחדש, נושכת את שפתיי. המתח בער בי וישבתי זקופה במיטתי בעוד העולם מטשטש לנגד עיניי. תהיתי במעורפל אם בסופו של דבר אתעלף, נשימותיי ממשיכות להתקצר. הן לא היו סדירות, וחששתי מהתגובות הגופניות של עצמי. אני חייבת לעצור, להתעשת. זהו כלל ההישרדות, אבל אני לא מקיימת אותו בגלל הרגשות הארורים ששולטים בי.

ניסיתי להסב את כיוון מחשבתי, אך רק נזכרתי בדברים שקרו קודם לכן.

צעדתי במסדרון אל חדרי לאחר עוד יום אימונים מפרך. התאמצתי להיראות כאילו גם אני בטוחה שהיום הזה רגיל לחלוטין והדחקתי את הדחף לצרוח ולבכות כל עוד יש בי כוחות לכך, אך שמתי לב להתנהגותם המתוחה של המאמנים. נראה שהוקל להם כשהייתי יחסית מוצלחת בביצועי התרגילים.

אבל אז ראיתי אותו. טדי הביט בי בעודו צועד לכיוון אל חדרו, ולאחר מכן הסב את מבטו. הרגשות בערו בי. הכרנו לפני המשחקים, ואם יש בי טיפת אנושיות מחובתי לספר לו אם אני יודעת משהו שיכול להועיל לו לצאת ממצב של מוות גמור.

אבל אז ראיתי את השנאה בעיניים שלו. הוא הבליג מזמן על הידידות ביננו, נתן לעצמו לשנוא אותי כי הסכמתי לתוכנית הקפיטול. הוא לא יכול היה לחפש בי משהו אחר, ידעתי, הרי אני האויבת שלו. אני צריכה למות בסופו של דבר. ואם אף אחד לא יהרוג אותי, הוא יעשה את זה.

חוץ מזה, אם אספר לו את המידע אעמיד בסכנת חיים את מנחה המשחקים. אלה חיים מול חיים, וככל הנראה סיכוייו של טדי קלושים יותר: אם הקפיטול בחרו בי כמנצחת עוד לפני שהמשחקים התחילו, הוא ימות בהם.  בנוסף, המנחה סיפר לי את המידע הזה מתוך טוב לב. אני לא יכולה לבגוד בו כך, במיוחד כשאני יודעת שטדי לא עשה דבר שראוי למחווה הזו. את כל זאת חשבתי לעצמי נואשות בעודי מתרחקת ממנו ללא אומר.

בזמן שישבתי בחדרי תהיתי מה המתמודדים האחרים ילבשו הערב. עשיתי זאת ספק מתוך רצון להסיח את עצמי מהסכנה שעומדת להתחיל רשמית הערב, ספק מתוך כמיהה עזה לתקווה כלשהי. לא יכולתי שלא לרצות שכמה שיותר מהם יגיעו בשמלות מפוארות או בגדים נוקשים שיקשו עליהם את ההישרדות במשחקים. אך לבסוף הרגשתי כל כך נורא עם עצמי על שחשבתי את הדברים הללו, אז החלטתי לחדול מכך.

בתוך תוכי ריחמתי על המנחה, שלא ידע שהבגדים שבחרתי בכל מקרה היו מתאימים למצב שיתקיים הערב וסיכן את עצמו לשווא. אומנם הדבר היה מוזר להחריד בהתחשב בעובדה שלא הוא יהיה נתון בסיכון בו הוא יכול למות מוות אכזרי בכל דקה מחייו, אך במצב הזה פשוט לא הצלחתי להכניס את עצמי לתוך המשוואה. הייתי חייבת לחשוב על כל דבר שיסיח את דעתי מעצמי.

אני יכולה למות. כל כך בקלות חיי יכולים להיגזל ממני עד שהדבר עלול להיראות לא אמיתי – כמו בסרטי התיעוד של הקפיטול. יכולים לחשוב שאני בובה. שאני שחקנית. שלאחר שאני מתה התפקיד שלי נגמר ואני חוזרת הביתה. אני יכולה לדמיין את זה. אבל זה לא סרט, זו המציאות. והחיים שלי הם בסך הכל מילה שקשה להבין את המשמעות שלה.

ומה יהיה אם אמות? יכולתי כבר לדמיין מרחבים על מרחבים של שחור, בהם אני מגששת באפלה מבלי למצוא דבר. מרחבים של פחד טהור וחרדה עצומה. יכולתי להרגיש את הדם שיידבק לגופי בעודי מנסה לשכוח מדרך מותי ולנסות למצוא יציאה...

אבל אני לא אמות, חשבתי בעודי נאבקת בנקודות השחורות שריצדו מול עיניי. אני לא יכולה למות. אני אחיה, כי הקפיטול תומכים בי. אני אחיה כי הקפיטול מנהלים את המשחק. והכי חשוב – אני אחיה כי אני מסוגלת לחיות. אני יכולה לשמור על עצמי: הקפיטול העניקו לי להבה שאני יכולה להפוך לאש במהלך המשחקים.

אך דבר מכל אלה לא תרם לי כשכרעתי אל מחוץ למיטה ברעד והקאתי את נשמתי. הרגשתי כיצד החדר מתעוות  וצורתו השתנתה מולי אינספור פעמים עד שלבסוף עצמתי את עיניי וברחתי מהשינויים בדברים היחידים שיכולתי להיאחז בקביעותם. אך השחור הזכיר לי את צורת המוות שדמיינתי קודם לכן, ופקחתי את עיניי אל עולם ההזיות. שלחתי את ידי כדי להזמין לי דבר מה לאכול כדי לאגור כוחות בבטני למשחקים, אך הבחילה עלתה בי מחדש כשתמונת המזון צפה בראשי. הפחד המטלטל הרגיש לי זר, מרוחק. אך גם מהמרחק בו היה הוא הצליח לשלוט בי.

אני כזו חלשה? כזו קלה לתמרון? אני חייבת להתעשת, למצוא דרך להעלים את הטשטוש ולהיות ממוקדת. זה מה שתמיד אמרו לי הנערים האחרים במרד. אך לא יכולתי לבצע את הדברים, הם היו קשים מדיי. קשים ובלתי אפשריים.

לבסוף נתתי לחשיכה לעטוף אותי ועצמתי את עיניי בעודי מאבדת את ההכרה.



עמדתי מול הדלת האוטומטית ונשמתי עמוקות. נקודות שחורות עדיין רצדו מול עיניי ומצמתי כדי להעלים אותן. אש החרדה בערה בחזי והתנשפתי בעודי ספק ממתינה ספק משתוקקת לתקלה כלשהי מול הדלת. הלוואי שהיא לא תיפתח; הלוואי שהיא לא תיפתח...

אך המתח לא יוכל להימשך לנצח. היא תהיה חייבת להיפתח כדי שאצא החוצה למשחקים. הקפיטול רוצים שאנצח. הם לא ישאירו אותי מחוץ למערכה.

בטני הייתה מלאה. הכרחתי את עצמי לאכול לפני שיצאנו רק כדי שלא אצטער על כך מאוחר יותר. כל ביס וביס מילא אותי ברצון להקיא, אך שמחתי שעשיתי זאת. כל מעשה פעוט – גם אם הוא נדמה לסתמי בזמן הציפייה – יכול לקבוע אם אמות או אחיה בזמן המשחקים.

לבשתי שמלה פשוטה שתושבות הקפיטול היו לובשות מדי יום בתקופת האופנה העכשווית בתוספת מכנסיים צמודים שלמרות שנראו תמימים לגמרי היו אמורים לעזור לי להסתדר בשטח, ועטיתי פאה בצבע סגול עמוק – שהיה המקובל ביותר בקרב הגברות המכובדות. חייכתי לעצמי במתיחות כשידעתי שאסיר אותה בזמן אחת הקרבות שככל הנראה אשתתף בהם. תושבי הקפיטול לא ייחסו לכך משמעות – הרי כמעט כל פריט נלווה יעלם במהלך המשחקים – אך עמיתיי למרד יידעו מה המטרה בכך. אני חייבת להראות לכל פאנם מי אני. אני זקוקה לתמיכה שלהם.

הדלתות נפתחו וצפיתי אל קהל תושבי הקפיטול שצווחו ונופפו בידיהם אליי. אני ממחוז שתיים – זה השיא של ההתרגשות. אני המתמודדת הרביעית שהם צופים בה. זו הזדמנות שלי להטביע חותם, הרי זוכרים יותר מכל את המתמודדים הראשונים.

סילקתי סופית את הנקודות השחורות ואלה ריצדו נגד עיניי בפעם האחרונה. לאחר מכן נשכתי את שפתיי ויצאתי אל שביל האור שחיכה לי מחוץ לדלתות, מודעת  לשתיקה שתפסה בקהל כשהם הבחינו בלבוש שלי. אך לאחר מכן את השתיקה החליף רעש ההתלחשויות הצורם, בעוד אנשים שונים בבגדים ובמראה הצביעו עליי בהתרגשות.

הבטתי בכולם ותהיתי מה אני אמורה להגיד במצב הזה, אך לא הצלחתי לפלוט מילה מפי. במקום זאת הבנתי ששביל האור שמולי לא עומד לתת לי הזדמנויות לחמוק ממנו החוצה וכשאעלה לבמה שבקצהו אהיה נתונה לחסדי כל תושבי פאנם, במקום בעצמי.

הפרק הקודם		הפרק הבא