מהלומות הגורל

מייק חשב שהרעיון של צ'ארלי היה בצחוק, או לפחות לפני שהוא טיפס על חבל לאורך החומה כשהוא מנסה להתחבא מהשומרים.

אבל בואו נחזור טיפה קודם, לרגע שבו הם דיברו על כך שג'ייק, קריסטל ומייק יוצאים למסע.

באותו הרגע מייק ידע, הוא לא ייתן לקריסטל להיפגע. אומנם לא היה ביניהם קשר דם, אך הם גדלו יחדיו מאז שמייק זוכר את עצמו. מייק פשוט פחד באותו הרגע, לא בגלל הסכנה הטמונה לחייו במסע הזה, אלא בגלל המחשבה שקריסטל יכולה להיפגע. מיליון מחשבות עלו במוחו של מייק, וכל מחשבה גרועה יותר מקודמתה. הדבר היחיד שניחם אותו זה שג'ייק, החצוי המוכשר ביותר במחנה היה איתם, הוא יוכל להגן עליה.

"אבל לפני שתצאו למסע," אמר כירון "תעברו במחנה הרומי, השניים הנוספים הנבואה יהיו בטח רומאים. בנוסף, תנסו לקרוא לרומאים לעזור, כי אם אתם תצטרכו להגיע אל רומא החדשה, אתם תצטרכו את עזרתם, ואולי הם אפילו יוכלו לכבוש את עירם חזרה."
"אז אתה רוצה לומר לי שאנו נצטרך להיכנס למחנה הרומי?" אמר ג'ייק בהפתעה והוסיף "אף אחד לא יכול להיכנס לשם, הם לא מרשים לאף אחד להתקרב."
מיד ענה צ'ארלי בקול מתלהב וחיוך מעט זדוני על פניו, "אז כנראה שנצטרך לפרוץ פנימה!"

הרעיון של צ'ארלי היה מטורף כמעט כמו... טוב, צ'ארלי עצמו. אבל זה היה יכול להיות גאוני, אילו רק הייתה לצ'ארלי תוכנית.
"מאיפה אתם רוצים שאני אעלה תוכנית? אני לא טוב במחשבה, אני טוב במעשייה!" אמר צ'ארלי.
"טוב בעשייה, לא במעשייה." תיקן מארק את צ'ארלי, "אבל לי יש תוכנית..."

מארק הסתובב סביב החומות כדי למצוא את הנקודה בה השומרים לא יכולים לראות איפה הם, שם הקשתים מביתן אפולו ירו חיצים שקשורים אליהם חוטים, ואת החוטים הם קשרו לאדמה עם יתדות. ומשם, קריסטל, מייק וג'ייק טיפסו עד לקצה החומה.

והנה חזרנו אל נקודת ההתחלה.

אך עכשיו מתברר למייק, שלא כמו בתוכנית, גם לרומאים יש הגנות קסומות. כמו חומות שכאשר נוגעים בהם מבחוץ הן הופכות להיות שקופות מצד אחד, כלומר שרק לאחר שמייק טיפס על החומה, הוא הבין שראו אותם כל הדרך.

"איזה באסה." אמר ג'ייק בפנים עגומות, כאילו אין לו כוח לעבור את מה שאמור לקרות עכשיו. 
"תתכוננו." אמרה קריסטל, במבט של קוצר רוח. 
מאז שהם הגיעו קריסטל הביישנית והתמימה, הפכה להיות אמיצה, תמיד מצפה שמשהו מרגש יקרה, סקרנית לעוד מידע, והיא אף פעם לא הייתה רגועה, אלא תמיד קופצנית ועסוקה במשהו. הוא עדיין זוכר את הפעם שבו היא קיפצה מאושר בזמן שהם ברחו מכמה עקרבי ענק בזמן האימונים.
"להתכונן למה?" שאל מייק את קריסטל והיא כתשובה הצביעה לכיוון שני בנים ובת שרצו לקראתם עם שני כלבי מתכת זוהרים, וצבא שלם מאחוריהם, כשקשתים מתקרבים אליהם על החומות, גם כמה בליסטראות, איילי ניגוח ופיל משתולל. 
"זה עומד להיות מרגש!" אמרה קריסטל בציפייה.
"לגמרי" אמר מייק בסרקסטיות.

הכל עבר מהר מדי. האיום עליהם, הקריאה להתקפה, החיצים השורקים, ג'ייק מתעלף, קריסטל מצחקקת, וכמובן איך לא, הנפילה שלהם מחומות בגובה 16 מטרים עד לרצפת סלע, ומייק ספר את המטרים. 
למרבה המזל, הפיל עמד בדרך. 
לרוע המזל.... הפיל עמד בדרך. 

"איי", "אוו", "אחח", "אאוץ'" אמרו הארבעה לאחר שהתעוררו מהעילפון. רגע, ארבעה?!
מייק הסתכל סביבו, הוא ראה את ג'ייק וקריסטל מתחילים להתעורר ביחד איתו. הוא הביט סביב והבין שהם נמצאים בתוך מבנה שנראה כמו חדר ישיבות עתיק. לא היו חלונות, אבל הקירות היו מקושטים בצבעים ובאותיות SPQR, באמצע החדר היה שולחן גדול עם כיסאות מסביב. בצד השני של השולחן הם ראו נער ונערה יושבים על כיסאות מפוארים יותר מהשאר ומשני צדיהם יושבים שני כלבי מתכת, אחד מזהב ואחד מכסף. לנערה היה שיער שחור ארוך קלוע לצמה. היא לבשה מגן ארד מעל בגד שדמה לכיתון לבן, וגלימה סגולה ומפוארת מעל הכל. היא נראתה קטנה יחסית לנער אך אי אפשר היה להפסיק את ההרגשה הסמכותית ביותר שלה ואת המראה הקשוח שירתיע כל אחד מביתן ארס. עיניה החומות בחנו אותם בחומרה ונעצרו על מייק, צמרמורת עברה בו. הנער לעומת זאת טיפה יותר כחוש וחלש למרות שהיה גדול ושרירי יותר ממנה. שיערו היה שחור ומתולתל ועיניו לא נקבעו בדיוק באותו הגובה, דבר שגרם למייק תחושה קלה של סחרחורת. גם הוא לבש גלימה סגולה ומגן מעל הבגד הלבן המשונה ההוא, אבל שולי בגדיו היו מוכתמים בצבע אדום עז שדמה בצורה מחשידה לפטל. הנער המשונה הזה, שהתחיל להדמות טיפה אל מר ד', נראה כאילו הוא מנסה לרצות את הנערה, אך הנערה לא שמה לב אליו. ובמוחו של מייק עלה לרגע הרעיון שכנראה הנער מאוהב בנערה, אך היא לוקחת את תפקידה ביתר רצינות, שנובע ממשהו בעברה.

'כן, זה מה שקורה כאשר מסתובבים יותר מדי ליד ילדי אפרודיטה'. חשב מייק לרגע, וצחק לשנייה מהמחשבה על זה.

שני הנערים התבוננו בהם כשלפתע הבחין מייק שנמצא לידם עוד מישהו. הוא היה בערך בגיל 10 ונראה כאילו משהו מצחיק אותו. שיערו היה בלונדיני וגם אפילו זהר במקצת, ועיניו היו בצבע שדמה לצהוב. הוא היה די קטן יחסית לגילו, די נמוך וקצת רזה.
פתאום, נכנס עוד ילד אחד, בערך בגילו של ג'ייק. פניו היו דומים מאוד לפני הילד האחר בחדר, שכנראה היו אחים. גם שיערו היה בלונדיני אך לא זהר כמו של אחיו, ועיניו היו גם הן בצבע דומה לצהוב. הוא היה גדול ושרירי יותר מאחיו, ונראה מבוגר ממנו בכמה שנים. "פראיטורים, קראתם לי?", הוא אמר.
"כן," אמרה הנערה "אנחנו צריכים שתפענח מי הפולשים הללו."
"טוב היילה, הגבוה פה נראה די מוכשר ומיומן לכן צריך להיזהר. הוא גם לא נראה לי מישהו צייתן או קשוב, בטח בן נפטון." אמר האוגור.
"טעות." אמר ג'ייק "אני נכד פוסידון, וגם נכד אתנה. אז תיזהר כפליים."
"בסדר." אמר האוגור "הילדה, נראית טיפה קרת מזג אבל גם עדינה, בטח בת אקווילון. והאחרון, טוב זה קל, בן פלוטו." אך כשהוא דיבר על מייק, מייק הרגיש בנימת קולו את הגועל שהיה לו כלפי האל פלוטו, כלומר האדס, כלומר... נו באמת, כל הקטע של הצדדים היווניים והרומים של האל היה כל כך מעצבן. 'מה שבטוח', חשב מייק, 'אני לא רצוי פה. אבל אני גם לא רוצה להיות כזה'.
"חכו רגע" אמר ג'ייק, "באנו לפה בגלל נבואה, אנחנו רק רוצים לדבר איתכם"
"בסדר," אמר הנער אמר, "בריק, לך תקרא אל הקנטוריונים." הוא הצביע אל האוגור, ואז הסתובב אל הנער הקטן יותר והמשיך "ודין, אתה תבוא איתנו, אנחנו הולכים אל הסנאט לאסיפה".

הפרק הקודם		הפרק הבא