איך הכל התחיל?

הרמיוני והאגריד הגיעו לחנות קטנה בקצה הסמטה.

זו היתה חנות השרביטים של אוליבינדרס.

השרביטים היו מסודרים טורים טורים, ישרים.

האגריד החווה בידו על הדלת כניסה וסימן לה להכנס.

" אתה לא נכנס איתי?" הרמיוני שאלה.

" לא" האגריד הניד בראשו. " אני מחכה לך פה בחוץ".

הרמיוני הנהנה, למרות שהעדיפה להכנס איתו.

היא הרגישה שהוא שומר עליה.

צעד צעד, חרש חרש, היא גררה את רגליה באיטיות ונכנסה לחנות.

צלצול פעמון נשמע, גלינג גלונג.

"נכנסתי- אני בפנים" היא חשבה.

היא השמיעה אנחה.

"שלום!" נשמע קול קופצני ומבהיל, קול רועד.

הרמיוני הסתובבה לעבר הקול, וראתה אדם זקן, שדוף, ישוב על כיסא ליד שולחן ארוך.

" אתה הוא בוודאי אוליבינדר, נכון?" היא שאלה בקול קטן ורועד.

" כן, בהחלט!", אמר אוליבינדר בחיוך גדול, ולחץ את ידה בחום.

" שבי" הוא הורה על כיסא קטן ונמוך, בעלת משענת כעורה.

היא התיישבה והודתה לו.

" הוא נראה אדם נחמד, בעל נפש גדולה", חשבה הרמיוני, וביטחונה העצמי החל לזרום.

" נתחיל?" הוא שאל בחביבות, והרמיוני הנהנה.

" בסדר. בואי", הוא אמר, והוביל אותה למחסן אפלולי, בעל ריח טחוב, ושורות ישרות ומסודררות של ארגזים,

שהרמיוני ניחשה שהם ארגזי שרביטים, ובצדק.

הוא פתח קופסאות על ימין ועל שמאל, ובכל פעם הניפה הרמיוני את השרביט ללא תגובה וללא הצלחה.

לאחר זמן מה, נעשתה עצובה ומדוכדכת.

" למה אינני מצליחה למצוא את השרביט שמתאים לי? אולי אני סוג כזה של מכשפה ששום שרביט לא מתאים לה?" היא חשבה בעצב.

" בואי", קרא אוליבינדר חרש.

היא קמה מן הכיסא, הזדקפה, ורצה קלילה כמו איילה לעבר הקול.

" נסי את זה" הוא אמר, והושיט לה שרביט יפיפה, ומבריק מרוב ניקיון.

" וואו" התפעלה הרמיוני, והניפה את השרביט.

ניצוצות הבזיקו, שובבים וחומקים, קסומים ונוצצים, בשלל צבעים.

" זה השרביט" הוא לחש בקול רפה.

הרמיוני חשה גאווה, על כך ששרביט יפה זה הוא שלה.

" השרביטים הרגילים עולים עשר אוניות, אך היות שזה שרביט מטופח ושמור, הוא יעלה לך חמש עשרה אוניות" אמר אוליבינדר,

והיא שילמה את הכסף בו במקום.

פרק די ארוך,

מקווה שאהבתם!

הפרק הקודם		הפרק הבא