נוויל לונגבוטום- הנבחר

"נוויל, כמה זמן לוקח לך?" שאל רוי, מרוגז. " אני רק רוכס את המכנס...אני בא" נשמע קולו של נוויל מהחדר השני.

" אוהו..." קרא רוי שראה את נוויל נכנס לסלון. " סוף סוף הגעת! סבתך כבר מחכה לנו, ילד, אז צריך למהר!".

" סליחה..." גימגם נוויל. רוי נטל את ידו. " בוא!" קרא. הם יצאו מהבית, לבושים כמו מוגלגים, נכנסו אל תוך האוטו והחלו לנסוע.

" היי, סבתא!" קרא נוויל כשסבתו נכנסה אל תוך המכונית. " שלום ילדון" חייכה אוגוסטה בחיבה. " מתרגש?".

" מאד" נוויל היה כן. כל הנסיעה הוא רק שאל:" מתי נגיע? אוף, רוי, מתי נגיע? מתי נגיע?".

" עוד עשר דקות נוויל" אמר רוי בעייפות בפעם ה-20 שנוויל שאל אותו. נוויל שם לב לעייפות שבקולו של דודו, ופסק משאלותיו.

" הגענו" החנה רוי את המכונית בלונדון המוגלגית. נוויל שמח. " סבתא, איך נגיע מפה לסמטת דיאגון?" שאל נוויל.

" בקלות" חייכה אוגוסטה ולא יספה. נוויל חיכה בקוצר רוח, בעוד הם מהלכים בסמטאות השונות, סמטאות שכולם מלאות ב"זבל", לפי מחשבותיו של נוויל.

"מוגלגים" חשב נוויל בבוז. זה לא ששנא אותם מלכתחילה... זה הם ששנאו אותו. הם יצרו בו אנטי אליהם.  זה רק באשמתם....

" נוויל? נוויל!"קרא רוי בבהלה. " אתה כמעט נתקע בעמוד!". " אוהו, סליחה..." גימגם נוויל. "הייתי שקוע במחשבות..."הסמיק.

" איזה מחשבות, נוויל'קה?" עודדה אותו אוגוסטה להמשיך. הוא היה ביישן. מאד. " הרבה... כלומר, זה שום דבר, סבתא, זה לא משנה.." הסמיק נוויל.

"הגענו!" הכריז רוי בהפתעה פתאומית. "באמת?" שאל נוויל, חצי נרגש חצי מנסה להחליף את נושא השיחה. " כן! הנה, תסתכל פה בין שתי החנויות!" אמר רוי בהתלהבות.

למרות שרוי היה סקיב הוא עדיין יכל לראות דברים של קוסמים. בכל זאת, דם קוסמים זרם בעורקיו.נוויל מיקד את מבטו בהתאמצות. ולפתע, נראה פונק קטן ועלוב מאד בשם:"פונק הקלחת הרותחת".

"וואו! זה גדול!" חייך נוויל. " אז מה, נכנסים? או עוברים? או עוקפים מסביב?" הוא מייד התחיל לחקור את דודו ואת סבתו.

 " אוהו, ילד, קצת יותר לאט" העירה אוגוסטה. " אבל צריך להכנס" היא חייכה לשם שנוויל חייך. " אז למה אנחנו מחכים? בואו נכנס!" קרא נוויל בהתלהבות ומשך בידיו של סבתו ודודו, מאיץ בהם להיכנס.

הם הלכו בעקבותייו, כבולים בידיו, ומחייכים. נוויל עשה צעד אחד, ובין רגע נכנס לתוך הפונדק. הוא הקפיד להיכנס ברגל ימין.

הפרק הקודם		הפרק הבא