בתו של וולדמורט

שנה טובה לכולם!!!

החופש המיוחל סוף סוף הגיע... וכך גם עוד פרק!!
תודה רבה למי שאיחל לי שנה ללא מורים סניפיים ואמברידג'יים (צחקתי מהתגובות. כל הכבוד!). לצערי הרב, יש לי כמה כאלה... טוב, לפחות המורה שלי לספרות מעולה!

אני רוצה להודות לקורה111, ליאלוש, חסוייים, האנה מאייר, פאר878, lik, נימפלורה לסטריינג', עורבני חקיין ומאיה גריינג'ר שהגיבו!!! תודה תודה תודה!!

ואגב, בדקתי, וזה בהחלט בולגרית. בולגרית עם הרבה שגיאות (כיאה לגוגל טרנסלייט), אבל בולגרית, ללא כל ספק ;)

תהנו מהפרק ושנה טובה לכולם!!!

-

מכתב התשובה של מאמא הגיע רק בבוקר של יום ראשון. רוז כבר התכוונה להשלים עם העובדה שלא תוכל לצאת לכפר, אך בארוחת הבוקר אפולו נחת על השולחן לידה, מהמהם כהרגלו.
לאחר שחלקה איתו פיסת טוסט, אפולו התעופף ורוז פרסה את 2 פיסות הנייר שאפולו הביא איתו. היא התחילה עם מכתבה של אימה.

Роза, вие нямате представа колко уплашен бях, когато тази птица отлетя през прозореца. За секунда въпреки че са били наранени или нещо подобно.
Аз съм все още крайно разстроен, че единственото нещо, което можеш да пишеш на български са прости изречения. Когато се върна, ще трябва да ви даде някои книги да четат. Може би можете да прочетете тази глупава "властелинът на пръстените" ви харесва толкова много на български език.
Надявам се да се справя добре в училище и в магията. Аз все още не мога да повярвам, моето малко момиче е вещица! Колко луд е това?
Написах си нещо на различно лист хартия, че съм свързан с птица. Надявам се, че няма да загуби нищо от това.

Между другото, това писмо не се брои за нашите седмични писма.

Много любов,

Мама.

P.S: кой е Фред? Аз познавам ли го? Ще мога ли да го опознаеш? Кажи му, че поздрави също.

רוז קראה את המכתב במהירות.
"רוזה, אין לך מושג איך נבהלתי כשהציפור הזאת התעופפה מבעד לחלון. לשנייה חשבתי שמשהו קרה לך. אני עדיין עצובה שאת לא יודעת לכתוב בבולגרית שום דבר חוץ ממשפטים פשוטים. כשתחזרי, אני אתן לך כמה ספרים לקרוא. אולי תקראי את "שר הטבעות" המטופש הזה שלך בבולגרית." רוז פערה את פיה- טולקין היה גאון, והעובדה שמאמא לא אהבה את הספרים שלו ריגזה אותה, "אני מקווה שאת מצליחה בלימודים ובקסמים." רוז גיחכה, "אני עדיין לא מאמינה שהילדה הקטנה שלי היא מכשפה! מי היה יכול להאמין?! כתבתי את האישור שלך על דף נפרד שקשרתי לציפור. אני מקווה שהיא לא תאבד אותם. אגב, המכתב הזה לא נחשב בתור המכתבים השבועיים. אוהבת, מאמא. נ.ב: מי זה פרד? אני מכירה אותו? אני הולכת להכיר אותו? בכל מקרה, תאמרי לו שאני מוסרת ד"ש חזרה."
את הדף השני כבר קראו בעיון פרד, ג'ורג', לי, קייטי וספנסר. פניהם היו מעוותים מהצחוק שהם ניסו להסתיר. רוז חטפה את פיסת הדף מידיהם.

אני, קטרין סטאניסלבה סמית', מאשרת לבתי, רוזמארי קלאריסה סמית' (היא מעדיפה רוזמארי קלייר סמית'...), לצאת להוגסמיד.

לצד המילים הופיעו התאריך וחתימתה של אימה.
מאמא, כמו תמיד, כתבה את האישור בצורה הכי רשמית שיכלה, עם שמות מלאים וכל זה. עד כמה שרוז שנאה את שמה הפרטי, היא שנאה את שמה השני עוד יותר. 'קלאריסה' היה יותר מדיי דומה לזקנה בת 90 שיושבת בבית עם 10 חתולים מסביבה.
"טוב, סתמו!" רוז התפרצה על חבריה הצוחקים.
"סליחה, קלאריסה." פרד אמר מבעד לצחוק, "אני יכול לקרוא לה קלאריסה?"
"רק תעיז." רוז נעצה בו את עיניה.
היא קמה מהשולחן ומיהרה לכיוון פרופסור מקגונגל, שהתכוונה לצאת מהאולם הגדול.
"פרופסור!" רוז השיגה אותה בדלות האולם, "הנה אישור היציאה להוגסמיד!"
ממששת את הנייר (מאמא כתבה את המכתבים שלה לרוז על נייר ממחברת ולא על קלף, כפי שהיה מקובל פה), מקגונגל קראה את האישור.
"אם כך, את רשאית לצאת, העלמה סמית'." הפרופסור אמרה ויצאה מהאולם.

ככל שארוחת הבוקר התקרבה לסיומה, כך רוז שמה לב ליותר התרגשות בעיני התלמידים- כולם רצו כבר ללכת להוגסמיד. התלמידים הצעירים היו אלה שהתרגשו הכי הרבה- רובם עדיין לא ביקרו בכפר. רוז לא יכלה לומר שהיא לא התרגשה כמוהם, למרות שהיא לא ידעה בגלל מה היא התרגשה יותר- בגלל שזו הייתה הפעם הראשונה שהיא תבקר בהוגסמיד, או בגלל שהיא תבלה את היום עם פרד.

ביציאה לכפר, פילץ' עבר בין כל התלמידים, מבט חשדני על פניו. את פרד, ג'ורג', לי, וכתוצאה מכך גם את רוז, פילץ' בחן במשך זמן רב, עובר בין ארבעתם באיטיות, לפניי שלבסוף שחרר אותם, אפילו לא מסתיר את האכזבה על פניו.
"זקן מטומטם. אם היינו רוצים להבריח משהו, היינו חכמים מספיק בשביל לעשות את זה מבלי שהוא יידע." פרד אמר לרוז לאחר שיצאו מתחום שמיעתו של פילץ'.
הם הגיעו מהר מאוד ל"זונקו".
חנות התעלולים של זונקו הייתה ממוקמת ברחוב הראשי של הוגסמיד. מבחוץ קירות החנות היו צבועים באדום בוהק אשר גרם לחנות להתבלט על-פני שאר הבתים ברחוב. המילים "חנות התעלולים של זונקו" היו כתובות בזהוב על גבי הדלת הגדולה, אדומה גם היא. ברגע שהרביעייה נכנסה לחנות, עיניהם של שלושת הבנים החלו לנצוץ. החנות עצמה הייתה מלאה בכל מני מוצרים לאוהבי תעלולים (נראה היה כי החנות נבנתה במיוחד בשביל פרד וג'ורג')- פצצות סירחון, כוסות נשכניות ומה לא. החנות הייתה רועשת, מלאה בתלמידי ביה"ס הנלהבים.
"ברוכה הבאה לגן-עדן." פרד הכריז בחלומיות.
רוז התקשתה לקרוא לזה גן-עדן, אך היא יכלה להבין מדוע השלישייה אוהבת את המקום הזה כל-כך. הם היו אשפי התעלולים, והחנות הזאת הייתה כמו החלום הכי מתוק שלהם.

למזלה, בזונקו הם לא התעכבו יותר מדיי זמן. שעת הפגישה של הרמיוני התקרבה והפאב בו הם נפגשו היה מרוחק מהרחוב הראשי, לכן הרביעייה עזבה את החנות, כששלושת הנערים סוחבים קופסאות לבנות עם הסמל של זונקו מודפס עליהן. לשם נימוס רוז קנתה כמה כוסות נשכניות, שקיפצו בשקית שאחזה. היא לא דאגה יותר מדיי- תוך כמה ימים אחד התאומים ייקח אותן ממנה.
כשהם נכנסו לפאב "ראש החזיר", הוא כבר היה מלא בתלמידים.
רוז הבחינה בראשיהן של שאונה, ספנסר, קייטי, ליאנה ולמרבה צערה גם בראשה המתולתל של סינדי. היא ישבה לא רחוק מחברותיה, וכשהיא, פרד, ג'ורג' ולי התיישבו לידן, רוז פנתה אליה.
"מה את עושה פה?"
סינדי הביטה בה לרגע כלא מבינה, אך מיד חיוך קר השתרע על פניה.
"אני הוזמנתי. מה את עושה פה? חשבתי שזו פגישה לאנשים שיודעים מה לעשות עם השרביטים שלהם." רוז חשה רצון עז לבעוט לה בפרצוף. היא שמה לב כי סינדי ישבה ליד נער בנוי היטב עם שיער שטני ועיניים חומות, אותו זכרה משיעור תורת הצמחים. לפי מיטב זיכרונה הוא היה מהאפלפאף. ידו של הנער הייתה שלובה בידה של סינדי.
"היי, את איתי בתורת הצמחים, נכון?" הוא שאל, מזהה אותה גם.
"או...אני רואה שאת מכירה את החבר שלי, אשטון." סינדי הידקה את אחיזתה סביב ידו של אשטון, מביטה ברוז עם חיוך ארסי.
"כן," רוז השיבה. היא פנתה לאשטון, "תגיד, כמה היא משלמת לך בדיוק?"
"חה, חה." סינדי גלגלה את עיניה, "מצחיק מאוד. את יודעת, אם אני הייתי את, הייתי מבלה את היום הזה בחרישה בספרייה- אולי זה יעזור לך קצת, למרות שאני בספק... אנשים סתומים יישארו סתומים לא משנה מה."
"הו, זה בטח מעצבן להיות פחות טובה בשיקויים ממישהי סתומה..."
"יש לך מזל בשיקויים." סינדי סיננה.
"מה שעוזר לך לישון בלילה." רוז הסתובבה חזרה, בדיוק בזמן לקבל את כוס המשקה שפרד הלך להביא לשניהם. לפי מה שרוז זכרה, קראו למשקה הזה 'בירצפת'. זה אומר שזה דמה לבירה?
לאחר לגימה אחת רוז הבינה שהמשקה לא דומה בשום צורה לבירה. הוא לא היה מר כמו בירה, ורוז לא הרגישה שום נוכחות של  אלכוהול במשקה.
"אמ...היי." הרמיוני פנתה לכולם, קולה מעט גבוה מההתרגשות. עכשיו, כשרוז חשבה על זה, בפאב נוכחו לפחות 30 תלמידים- הישג מרשים ל'פגישה'. הרמיוני השתעלה, וכעת דיברה בטון הרגיל שלה. "טוב, כולנו יודעים למה אנחנו פה. אמברידג' היא המורה הגרועה ביותר שהמקצוע התגוננות מפני כוחות האופל רעה- ותסכימו, היו לנו מורים גרועים," כמה מתלמידים גיחכו, אחרים הנהנו בהסכמה. "אז חשבתי שאנחנו צריכים לקחת את העניינים לידיים שלנו. אבל לא רק בגלל אמברידג'. אנחנו צריכים להגן על עצמנו, כי...כי- כי וולדמורט חזר." הרמיוני גמגמה. לשמע שמו של וולדמורט הנוכחים פלטו צווחות, נאנחו. נערה אחת שפכה על עצמה בירצפת מרוב הבהלה. רוז לא זזה, מבטה מפוקס על הרמיוני. היא לא הגיבה בשום דרך, מפחדת לעורר תשומת לב.
"מה גורם לך לחשוב שאת-יודעת-מי חזר?" ספנסר שאלה את הרמיוני, זרועותיה שלובות זו בזו. לרוז היה ברור- היא לא רצתה תשובה, היא רצתה לעורר ויכוח.
"טוב, דמבלדור חושב ככה." הרמיוני השיבה.
"דמבלדור מאמין למה שהוא אומר." ספנסר הסיטה את ראשה לכיוונו של הארי. "איפה ההוכחה שהוא לא משקר?"
"את יודעת למה אני לא משקר?" הארי שאל, רוגז בקולו, "כי סדריק מת. הוא הרג אותו בשנה שעברה."
מה שהוא אמר גרם לרצף אנחות נוסף, למרות שזה היה חלש יותר. מוות גרם לתגובה יותר רוגעה מאשר שם של אדם? האנשים פה בהחלט היו צריכים לחשוב על סדר העדיפויות שלהם...
הרמיוני החליטה לקטוע אותם.
"טוב...אז אם אנחנו רוצים ללמוד התגוננות מפני כוחות האופל, אנחנו צריכים להחליט איפה ניפגש וכמה פעמים בדיו-"
"זה נכון שאתה יודע ליצור פטרונוס?" נשמע קולה של סינדי לא רחוק מרוז.
"כה..." הארי ענה.
סינדי המשיכה, "עם צורה וכל זה?" הארי הביט בה בצורה מוזרה, "אבא שלי עובד במשרד. הוא היה במשפט שלך." היא הסבירה. גבותיה הורמו, והיא הביטה בהארי, מחכה לתשובה.
"כן." הארי אמר. במבט חפוף רוז הבינה כי כל הסובבים התרשמו. כנראה שהפטרונוס הזה היה עניין רציני.
"ולפני 4 שנים הצלת את אבן החכמים מאתה-יודע-מי. כולם יודעים את זה." סינדי ניערה את ראשה, מעיפה את התלתלים מעיניה, "שלא לדבר על זה שהצלחת לעבור את טורניר הקוסמים המשולש ולצאת בחתיכה אחת."
"תראי, כשאת אומרת את זה, זה נשמע מדהים וכל זה, "הארי אמר, "אבל עזרו לי, וגם היה לי הרבה מזל."
"אז אתה אומר שאתה לא יכול לעשות שום דבר מזה ושסתם באתי לפה?" סינדי הרימה את גבותיה.
"אף אחד לא רצה שתבואי..." רוז הגיבה. סינדי נעצה מבט חטוף ברוז, אך חזרה במהירות להביט בהארי.
"תראה," המתולתלת הסבירה, "אבא שלי עובד במשרד, ואני בטוחה שעוד הרבה מאוד אנשים מסכנים את ההורים שלהם בכך שהם פה." כמה תלמידים הנהנו בהסכמה, "אבל יש סיבה למה בחרתי ללמוד התגוננות מפני כוחות האופל, ואני צריכה להצליח בזה. אני יכולה לחכות לשנה הבאה ולקוות שיחליפו את אמברידג', אבל גם אם היא תוחלף, אני בספק שאני אצליח לכפר על כל אובדן החומר של השנה. יש פה אנשים שזה עוד לא כל-כך דחוף להם ושהבגרויות ומבחני הקס"ם עוד רחוקים להם, אבל אני נבחנת בשנה הבאה, ואני לא רוצה שהציון שלי ייהרס בגלל מורה סתומה. אני אספתי עלייך חומר, בשביל לראות מה עשית. הרשימה שלך דיי מרשימה- אתה היחיד מבין כולנו שבאמת היה שם והתגונן מפני כוחות האופל. אלא אם אתה לא עשית את זה?" היא לא הורידה את מבטה מהארי, שהתכווץ מעט מכל העיניים שהביטו בו. עד כמה שרוז שנאה להודות בכך, סינדי צדקה.
"אה...כה... " הוא השיב, מעט לא בטוח בעצמו.
"אתה לא נשמע כל-כך בטוח..." סינדי אמרה.
"כן, עשיתי את הדברים האלה." הארי הודה לבסוף.
"אוקיי," הרמיוני מיהרה להעביר נושא, "עכשיו אנחנו צריכים להחליט על הימים שנתאמן בהם."
"רגע, אסור שזה יתנגש באימוני הקווידיץ' שלנו." ג'ונסון אמרה בלהט.
כמה מהאנשים הנהנו בהסכמה.
"כה, וזה לא צריך להיות יותר מדיי פעמים בשבוע," רוז הוסיפה, "לכמה מאיתנו יש חמש שנות לימוד להשלים." כמה מהתלמידים גיחכו.
"אני בספק שזה מה שיעזור לך." סינדי הגיבה ביובש.
"וואו, בטח ממש כואב לך שמישהי שלא יודעת כלום יותר טובה ממך בשיקויים." רוז חייכה בקור.
סינדי גלגלה את עיניה.
"תמציאי משהו חדש..."
"או, אני יכולה להראות לך משהו חדש..."
"אם זה יעזור רוז, אני אשב איתך על החומר שאת צריכה להשלים." הרמיוני הרימה את קולה מעל לשתי הנערות, "עכשיו, בואו בבקשה נחזור."
רוז וסינדי, שתיהן גלגלו את עיניהן פעם נוספת והפנו את מבטיהן לכיוון המנוגד מהשנייה.
חיוכו של פרד היה מאוזן לאוזן, והוא השתדל לא לצחוק.
"מה?!" רוז נעצה בו מבט.
"את כזאת קשוחה." פרד אמר, ופרץ בצחוק שקט, לא מצליח להחזיק את עצמו. רוז מירפקה אותו בצלעותיו, גורמת לו לשתוק ולשפשף את האיזור הכואב.
"פעם בשבוע זה בסדר, לא?" הרמיוני אמרה.
"כל עוד-" ג'ונסון התחילה לומר.
"כה, כה. כל עוד זה לא מתנגש באימוני הקווידיץ'." הרמיוני אמרה ביובש, "עכשיו, איפה ניפגש?"
זו הייתה שאלה מסובכת הרבה יותר.
אף אחד לא ידע איפה אפשר להכניס 35 אנשים בשביל להתאמן, מבלי שאמברידג' תשים לב.
בשלב מסוים הרמיוני העדיפה לקטוע אותם. "טוב, ברגע שיהיה לנו מקום ותאריך למפגש אנחנו נודיע לכולכם. אבל אני חושבת שעדיף שנרשום את השמות של כולנו על הקלף הזה," הרמיוני העבירה קלף ונוצה לפרד, שחתם עליו בעליזות והעביר אותו לרוז, "ועדיף שלא נספר על זה לאמברידג' או לאף אחד אחר."
רוז חתמה על הקלף במהירות והעבירה אותו לג'ורג'. היו כמה מהססים, אך בסוף כולם חתמו על הקלף והחלו להתפזר.
"אז, רוז," פרד קם מכסאו והושיט את ידו לעברה, "את מוכנה ל'שלושת המטאטאים'?"
"באמת פרד? אתה לא תכיר בינינו?" נערה ג'ינג'ית ניגשה אליהם, אחד הנערים שדיבר ממקודם עוקב אחריה. רוז הייתה מוכנה להמר שגם היא הייתה מבית משפחת וויזלי. במבט חפוף רוז הבחינה כי היא הייתה יפה.
"רוז, זאת ג'יני." פרד גלגל את עיניו.
"או...רוז." ג'יני אמרה, מבטה יודע-כל.
"נעים להכיר אותך." רוז חייכה. ג'יני חייכה חזרה.
"אני אוהבת אותה." היא הודיעה לפרד. לאחר מכן היא פנתה שוב לרוז, "זה מייקל, החבר שלי." היא החוותה לנער. זה חייך לרוז, אך מיהר להחזיר את מבטו לג'יני.
"טוב, אנחנו לא נפריע לכם יותר." ג'יני אחזה במייקל, "היה נעים להכיר אותך רוז." היא הסתובבה ויצאה מהפאב.
"עוד אחים ואחיות שאני צריכה לדעת עליהם?" רוז שאלה כשהם יצאו מ'ראש החזיר' והתקדמו לעבר 'שלושת המטאטאים'.
"טוב, יש את צ'ארלי, ביל, ואת פרסי, אבל אנחנו לא מדברים על פרסי. הוא זין." פרד אמר.
רוז הייתה סקרנית למה פרסי הוא זין, אך היא העדיפה לא לשאול- הרי הייתה חייבת להיות סיבה לכך שלא דיברו עליו בבית משפחת וויזלי.

בניגוד לפאב הקודם בו רוז ופרד היו, 'שלושת המטאטאים' היה מפוצץ בתלמידים ומורים. למרות כמות האנשים במקום, באורח פלא פרד הצליח למצוא שולחן פנוי בקצה הפאב. בעלת המקום, מדאם רוזמרטה, אישה יפה עם קימורים מרשימים, ניגשה אליהם, פניה עליזות.
"ג'ורג'י!" היא הניחה את ידה על כתפו של הנער, "כמה זמן לא ראיתי אותך פה! כל פעם שאתם יוצאים אתה מבלה את כל היום אצל 'זונקו' עם התאום שלך והחבר שלכם. אתה אף פעם לא בא להגיד שלום לרוזמרטה המסכנה." היא הנידה את ראשה. "אני מקווה שאתה לא לעשה עוד תעלולים פה. היה לי מספיק עם הצפת הבירצפת בשירותים..."
"אני פרד, רוזמרטה." פרד נאנח, גורם לרוז לגחך.
"אתה לא עובד עליי כמו פעם שעברה, אה?" רוזמרטה נראתה מעט מבולבלת.
"לעולם לא תדעי." פרד חייך בממזריות.
"והבאת איתך עלמה כל-כך יפה..." רוזמרטה המשיכה, מביטה ברוז. "תגידי לי, מי מהשניים זה זה?" היא סימנה עם ראשה על פרד. רוז עשתה פנים חושבות.
"אם רק הייתי יודעת..." היא השיבה בדרמטיות, מחייכת. "אני חושבת שזה ג'ורג'- הוא הנאה מבין השניים." פרד פתח את פיו בפליאה, ורוזמרטה פרצה בצחוק עז.
"מה אני יכולה להביא לכם?" רוזמרטה שאלה, מוציאה פנקס ונוצה מאחד הכיסים בגלימתה.
"בירצפת, תודה." רוז ענתה. בירצפת הייתה האפשרות היחידה- רוז הייתה בספק כי הגישו פה מאכלים ומשקאות מעולם האנשים הרגילים (המונח מוגלגים היה מעט מוזר לרוז), ואת שמות שאר הדברים רוז פשוט לא ידעה.
פרד מלמל 'אותו דבר' ורוזמרטה חייכה ועזבה.
"אז ג'ורג' הוא הנאה מבין שנינו, אה?" פרד אמר.
רוז משכה בכתפיה בתמימות.
"אין מה לעשות, פרדי... ג'ורג' פשוט נולד יותר נאה ממך..." היא העיפה את שיערה מפניה, מחייכת בדיוק כמו רוזמרטה.
"אם את אומרת, קלאריסה." הג'ינג'י נשען אחורנית על כסאו ושילב את ידיו על חזהו.
רוז הזעיפה פנים.
"דיי, דיי." פרד גיחך, "את כזאת חמודה כשאת כועסת."
"גם אתה היית כועס אם אמא שלך הייתה מחליטה לתת לך שם כזה. 'תודה לאל' שהבחירה הראשונית שלה הייתה 'רוזמארי'..." רוז הסבירה ביובש, מנסה לא לחשוב יותר מדיי על המחמאה שפרד נתן לה. זו הייתה מחמאה? או שפרד אמר זאת מבלי להתכוון לכך?
את רצף הרהוריה קטעה רוזמרטה, שחזרה עם הבירצפות שלהם.
"כן, זה פרד." היא אמרה לאחר שזה לגם מהכוס שלו.
"מה? איך את יודעת?" הוא שאל, מופתע.
"אתה תמיד לוגם מהקצפת קודם." רוזמרטה הסבירה. "ג'ורג' תמיד העדיף לשתות את הקצפת והבירה ביחד."
"לפעמים אני חושב שהיא מאוהבת בי..." פרד אמר לאחר שרוזמרטה עזבה פעם נוספת, "רק אמא שלי יודעת כאלה פרטים עלינו."

הזמן בו הם שהו ב'שלושת המטאטאים' היה מהנה במיוחד.
פרד היה כל-כך מצחיק, שהיו פעמים בהם רוז התקשתה לנשום מרב צחוק. הוא היה מושך מהרגיל עם החולצה שהייתה מעט קטנה עליו ונצמדה לשריריו- תוצאה מאימוני הקווידיץ' המפרכים- באופן כל-כך יפה...
פרד התגלה כמאוד מוכשר. הוא וג'ורג' אמנם התלוצצו על ציוניהם הנמוכים ועל חוסר הידע שלהם, אך פרד סיפר בהתלהבות על התוכנית של התאומים להקים חנות תעלולים- הרבה יותר טובה משל 'זונקו'. זו היתה הסיבה ל'סוכריות' של התאומים ולניסויים שהם ארכו בתלמידי השנה הראשונה שעצבנו את הרמיוני כל-כך. הסתבר כי כל מה שרוז ראתה היה רק חלק קטן מההמצאות של התאומים. רוז סברה כי התאומים לא הצליחו במקצועות רק בגלל שהם לא רצו להצליח.
"את באמת חושבת שאני אתן לך לשלם?" פרד שאל, מבט ספקני על פניו, כשרוז הושיטה את ידה לכיס הג'ינס שלה, מתכוונת להוציא את ארנקה. הוא הוציא במהירות כמה מטבעות והניח אותן על השולחן.
בדרכם ליציאה, פרד סימן לרוזמרטה שהם עוזבים, וזו חייכה לשניהם, נפרדת מהם בשתיקה בעודה מנקה מה שנראה כמו כוס בירה רגילה- רוז הייתה סקרנית לדעת להגשת איזה משקה הכוס שימשה.

השניים הלכו באיטיות לכיוון הטירה.
"הייתי נותנת הכל בשביל שתהיה לי מכונית מעופפת!" רוז קראה בקינאה לאחר שפרד סיפר לה על הפורד הישן שהיה לאביו. "רק לדמיין את בוני מתעופפת במקום לעמוד בפקקים של לונדון..."
"בוני?" פרד שאל.
"המכונית שלנו." רוז הסבירה בחיוך. "אתה יודע, הרבה אנשים נותנים שמות למכוניות שלהם- דקוטה, קאסידי, סופיה..." רוז נזכרה בכמה משמות המכוניות של חבריה. פרד הביט בה, משועשע. "מה?! כאילו שאתם לא נותנים שמות למטאטאים שלכם או משהו כזה."
"הו, כן..." הוא חייך. "קוראים למטאטא שלי קווין ואני מדבר איתו בלילות."
"הציניות שלך קורעת." רוז ענתה ביובש, אך לא יכלה שלא לחייך.
"אמ...אולי כדאי לי לקרוא למטאטא שלי קלאריסה?" הג'ינג'י אחז בסנתרו כמהרהר.
רוז התכוונה לענות לו, אך נקטעה על-ידי קול נבזי ומוכר.
"בחיי וויזלי, לא חשבתי שתרד לרמה כל-כך נמוכה..." רוז הסתובבה. החיוך הנבזי היה מרוח על פרצופו של מאלפוי, מרגיז את רוז יותר ויותר עם כל שנייה. הנער היה –איך לא? – בחברתם של שומרי הראש שלו. 2 הנערים המגודלים העמיסו את ידיהם בממתקים ושרידי אבקת סוכר נשארו על הלחי של אחד מהם. מאלפוי עצמו היה נקי ומצוחצח, לבוש בבגדים שנראו חדשים, שום שיערה לא מזדקרת מראשו ללא אישור מהנער.
"או... לא חשבתי שתקנא בפרד, מאלפוי." רוז אמרה לו, ארס נוטף מכל מילה. היא עשתה את עצמה חושבת. "רגע, או שאתה מקנא בי? אני חייבת להודות שתמיד חשדתי..."
מאלפוי העדיף להתעלם מרוז, והמשיך לדבר עם פרד.
"אני מקווה שנהינתם לכם בדייט הקטן והחמוד שלכם." מאלפוי המשיך. בזווית עיניה רוז הביטה בפרד. לא הוא ולא היא לא אמרו בצורה רשמית כי זהו דייט- פרד לא העלה את הנושא, ורוז נהגה כמוהו. עד כמה שזה נראה לרוז כי פרד הציע לה לצאת, היא לא התכוונה לשאול אותו באופן ישיר. תמיד הייתה האפשרות שפרד ראה בה רק חברה טובה- מספיק טובה בשביל לשתות יחד בירצפת בפאב לבד.
מבטו של פרד לא השתנה כלל- הוא היה רציני, קשוח כאבן. לא היה ניתן לקרוא את מחשבותיו כלל. טוב, חוץ מזה שפרד לא אהב את מאלפוי במיוחד. את זה כל גופו הראה.
"אבל ברצינות, וויזלי." מאלפוי היה שבע רצון מהבעת פניו של פרד. "אני מבין שאתה בוגד דם, אבל באמת? גם בוצדמית וגם זונה? אפילו אתה היית יכול להרשות לעצמך משהו יקר יותר."
"על מה לעזאזל אתה מדבר?" רוז הייתה מופתעת בממה שמאלפוי אמר. על מה הוא דיבר? בוגד דם, בוץ דמית? אלה כנראה היו עוד מושגים שרוז לא ידעה.
כשאגרופו של פרד נפגש עם פניו של מאלפוי, לרוז נהיה מובן מה המושגים האלה היו. בערך. ללא ספק הם היו מעליבים, וסקרנותה של רוז בערה בה, דורשת לגלות את משמעותם.
מאלפוי נהדף אחורה, נופל על מדרכת השביל. ידו אוטומטית גיששה את אפו, שהיה מעוות בצורה לא טבעית, נוטף דם.
פרד הסתער קדימה, ידו מונפת כדי להנחית מכה נוספת על מאלפוי.
זו הייתה יד גברית ארוכה שעצרה אותו. היד, שהייתה מכוסה כמעט כולה בשרוול שחור, התגלתה כשייכת ללא אחר מאשר פרופסור סנייפ. רוז התפלאה לראות אותו פה- אמנם היא ראתה כמה מהמורים במהלך היום, אך היא לא ציפתה שסנייפ ייצא להוגסמיד יחד איתם. היה סביר הרבה יותר שהוא יישאר בעלטה של כיתת השיקויים. המורה, לבוש כמו תמיד בשחור, כהתאמה לשיערו, הביט בקור בפרד, לאחר שהסיר את מבטו מאפו של מאלפוי.
"אתה תבוא איתי." הוא אמר ביובש לפרד, שנראה כאילו בכל רגע יידחוף את המורה וימשיך את מה שרצה לעשות. הוא לא ענה לסנייפ, רק הביט בו בשנאה גלויה. או שזו הייתה עדיין השנאה כלפי מאלפוי. רוז לא ידעה בדיוק.
"אבל פרופסור-" רוז קראה, מתכוונת להגן על פרד. רק עכשיו היא הבחינה כי הם היו מוקפים בתלמידים סקרנים.
"שקט סמית'!" סנייפ נבח עליה, גורם לה להזעיף פנים. "קראב, גויל- לוו את מאלפוי למרפאה." 2 שומרי הראש של מאלפוי- קראב וגויל- רק עכשיו החלו להבין מה בדיוק קרה. הם היו המומים ממעשיו של פרד וכמה מהממתקים שאחזו בידיהם נפלו על המדרכה. השניים הכניסו את הממתקים הנותרים לכיסים ועזרו למאלפוי, שלא היה ברור אם היה יותר זועם או מלא כאב מהאף השבור, לקום. הוא עדיין אחז באפו וכעת ידו, כמו חולצתו הלבנה, הייתה אדומה מדם.
"אבל פרופסור, זה לא פייר! מאלפוי התחיל עם זה!" רוז חזרה, הפעם קולה חזק וזועם יותר. היא אמנם אהבה את המקצוע של סנייפ, אך העדפתו לתלמידי סלית'רין החלה להכעיס אותה.
"אמרתי שקט!" המורה חזר, הפעם קולו דומה יותר לרעמים מאשר לקול הקריר הרגיל שלו. אך זה לא היה מה שהשתיק את רוז. מבטו של פרד גרם לה לסגור את פיה ורק להזעיף פנים. מבטו היה ברור- הוא אמר 'אל תתערבי'. רוז לא ידעה אם זה היה מתוך רצון להגן עליה או שמא כעס עליה. היא לא הספיקה לגלות מה מבין השניים זה היה.
סנייפ משך את פרד והשניים הסתובבו והלכו במהירות לכיוון הטירה.

-

וואו...רוז וסינדי מגלגלות עיניים הרבה... למרות שזה יכול להיות רק כשהן בסביבה של השניה...
ואני פשוט מתה על השם קלאריסה! אני לא מבינה למה רוז שונאת אותו! מצד שני, רוז גם שונאת את השם רוזמארי... אין לה שום טעם בשמות!

אז עוד פעם, שנה טובה לכולם!!
כבר ציינתי שהתגובות שלכם גורמות לי לאושר? ;)

הפרק הקודם		הפרק הבא