כוכב השחר

הפתעה P:

(מומלץ להקשיב לשיר בזמן הקריאה: http://www.youtube.com/watch?v=o9mJ82x_l-E).

פרק 8

גיבורים ופושעים

מבול שטף את השכונות הדרומיות של לונדון, זרם קצבי ובלתי פוסק של מים אפורים שכאילו רצו לטשטש את הגבול שבין השמיים החשוכים לבין הבניינים הישנים שהזדקרו מתוך הבטון כמו פטריות ענק. אורותיהן של מנורות הרחוב הספורות שלא היו מנופצות הבזיקו בחוסר וודאות על פני השלוליות העמוקות, מתאמצות, בלי הצלחה יתרה, לחדור את האפלה הכבדה שלוותה לגשם.

הרחוב היה שומם לחלוטין. כל היצורים החיים הסתגרו בבתים או מצאו מחסה בפחי האשפה הגדושים שבסמטאות. רעש הגשם המכה על המדרכה בלע לחלוטין את רחשי העיר. לכן אף אחד לא הבחין בדמות גבוהה מחליקה על המדרכה, מתקדמת בקלילות ובמהירות, כאילו בריחוף...

הדמות חלפה על פני רכב חונה וכפור הצטבר על השמשה שלה, מטפס על הזכוכית בזריזות. במהרה חלפה שם דמות נוספת, עטויה אותו ברדס שחור וקל כמו צל שכיסה את פניה לחלוטין. ואחריה הופיעה דמות נוספת, שלישית.

מנורות הרחוב הבהבו וכבו. הרחוב נותר בחשכה מוחלטת. שלושת הדמויות התפרשו, לא משמיעות קול מלבד רשרוש שקט של נשימה שבקע תחת הברדסים שלהם. הן סרקו את פחי האשפה, המכוניות ופתחי הבתים בחיפוש אחר משהו, ובכל מקום שהפנו את מבטם החסוי הופיע כפור מר.

בקצה אחת הסמטאות עננת אדים קלה עלתה מפיו של אדם שהסתתר בצללים. לאחר רגע הוא יצא מביניהם וקרא, "אקספקטו פטרונום!"

יצור כסוף התגבש בלב החשכה, מסתער על הדמויות בגלימות השחורות באומץ. הן נסו מפני הקרניים הכסופות והאדירות שלו, אך המתקפה הסבה את תשומת ליבם אל האדם שחיפשו. בעוד האייל הכסוף חוצה את הרחוב בדהרה, שניים מהם חמקו ועטו על האדם שפיקד עליו מהצללים.

בתנועת שרביט חלקה, האייל הסתובב לאחור וחזר בדהרה אל הסמטה. אבל הוא לא היה קרוב מספיק. בעליו יצא ממחבואו ופתח בריצה לאורך הכביש, מתיז מים מהשלוליות העמוקות.

הוא הרגיש כאילו דמו קופא, וידע שרודפיו קרובים. האדים שעלו מפיו הפכו להיות סמיכים יותר ויותר באוויר הקפוא. הוא כמעט יכול היה לחוש את מגע ידו הרירית של רודפו כשאור כסוף הציף את האספלט והאייל הסתער על מטרתו.

הקוסם המשיך לרוץ, לא מביט לאחור, עד שקור פתאומי דקר אותו והוא בלם באחת. השלולית שלרגליו התחילה לקפוא כשהסוהרסן שהופיע מולו התקדם אליו בריחוף מבשר רע, נשימותיו הופכות כבדות, כאילו מתוך רעב.

הוא נסוג לאחור, מתאמץ להתנער מהייאוש הכבד שהשתלט עליו. פתאום לא הייתה משמעות לעובדה שהוא נמצא תחת השמיים הפתוחים; במחשבותיו הוא חזר לתא הצר והשחור שלו באזקבן. לא הייתה תקווה. לא היה טעם...

לפתע הסוהרסן נעצר. בלי שום סיבה נראית לעין הוא החזיר את ידו השלדית אל מבטחי גלימתו, כאילו כדי להגן עליה, ונסוג לאחור בשריקה נמוכה. ואז הוא התרומם והתעופף אל השמיים המעוננים, שני חבריו אחריו.

באחת, האורות נדלקו והכפור נעלם. האייל הכסוף התמוסס לערפל שנעלם בגשם. הרחוב חזר למצבו השקט והרגיל.

"זה היה קרוב," בן הודה, מחזיר את השרביט של סבו לכיס מעילו.

"קרוב מידי," דודו אמר ברצינות מאחוריו. "לא היית צריך לתת לפטרונוס שלך להתרחק ממך. הסוהרסנים האלה היו עתיקים, וחזקים מאד..."

"איך אתה יודע את זה?" בן שאל אותו. "ואיך הברחת אותם?"

"אני לא בדיוק יודע," אלבוס השיב, מתעסק בחפתים של מעילו. בן לא ידע על איזה מהשאלות הוא ענה. "זה לא משנה כרגע. אני בטוח שהמקומיים ישמחו שנפטרנו מהמזיקים האלה בשבילם."

"אתה לא חושב שהם יחזרו?"

אלבוס הסתכל לכיוון השמיים, הגשם מטפטף בחופשיות על פניו ומרטיב את שיערו. "יש לי תחושה שהם לא יחזרו בקרוב. בוא נמשיך לחפש. הפעם לא נתפצל."

הם המשיכו ללכת צד בצד ברחוב הגשום והשומם. בן לא ידע איך אלבוס מצפה שהם ימצאו את המקום אליו הוא רוצה להגיע בגשם ובחושך, כשברור לעין שהאנשים איתם אלבוס ציפה לשוחח כלל לא מודעים לכך שהפגישה ביניהם עומדת להתקיים. אבל הוא ידע שזה חסר טעם לנסות להעמיד את אלבוס על הטעות שבדרכו, בלתי אפשרי כמעט.

לכל אורך ההליכה הרטובה אלבוס פרש את אצבעות ידו השמאלית באוויר, כאילו הוא מלטף את הרוח. לאחר זמן מה, כשהם הגיעו לאזור בו הבתים היו מוזנחים להחריד, עם חלונות מכוסים קרשים וגרפיטי על הקירות, אלבוס כאילו חש משהו ונעצר. הוא הסיר את הכפפה שלו, שנועדה להסתיר את הוורידים הכחולים שעל גב ידו, והעביר אותה באוויר כאילו הוא מלטף קיר דמיוני.

בן הסתכל במעשיו בבלבול מנומס. אלבוס גישש לאורך הקיר הדמיוני בריכוז רב, עד שמצא את מבוקשו, ובן חשב שהוא הבחין בברקים כחולים עמומים מציירים את צורתה של דלת לרגע קצר מאד לפני שהגשם שטף אותם.

"כשפי מגננה," אלבוס הסביר לו כאילו זה היה משהו שבשגרה. "נגד קוסמים וגם נגד מוגלגים. הם לא מתוחכמים במיוחד, כל תלמיד שנה חמישית היה יכול לגלות אותם. לא שיש למישהו מה לחפש פה."

הוא פיתל את ידו כאילו מסביב לידית דלת עגולה. "תזכור," הוא אמר לבן לפני שסובב את הידית. "נימוס."

הוא סובב את הידית והרחוב שנפרש מול בן כאילו נמס בהינד עפעף. במקומו היה אותו הרחוב בדיוק, עם אותם בתים, רק שכעת היו בו מאפייני קסם מובהקים; בפתח אחד הבתים נערמו מספר מטאטאים מעופפים ישנים, ועל אדן חלון בית אחר ניצבה קדרה שקלטה את מי הגשם. המכונית היתומה שחנתה ברחוב הפכה לעגלה סגורה מהסגנון בו השתמש הרוקח בסמטת דיאגון להעביר משולחים של מרכיבי שיקויים.

ההזהרה המוקדמת של אלבוס קיבלה גוון אירוני מאד כשלאחר צעדים ספורים שהוא ובן עשו קללה התעופפה לעברם מכיוון אחד הבתים. אלבוס סילק אותה בידו כאילו הייתה זבוב. את הקללה הבאה בן נטרל.

"ואני צריך להיות מנומס?" הוא זרק לכיוון אלבוס בזמן שזה הוביל אותו לאורך הרחוב, מתעלם מהפאניקה שהתעוררה אט- אט בתוך הבתים.

"בהחלט. זה שהם רוצים להרוג אותך לא משנה את העובדה שהם בני ברית פוטנציאלים."

הם מיהרו לארוך הרחוב לפני שמישהו יספיק לאזור את האומץ לצאת ולעצור אותם. לבסוף הם הבחינו בכנסייה שנראתה כאילו הבנייה שלה הופסקה באמצע, עם צריח לא- מסויד שהתנשא מעל שאר הבתים.

"זה נראה מבטיח," אלבוס אמר וטיפס במדרגות הרחבות, החלקות מגשם, אל הדלתות הכפולות. הן היו נעולות, עד שאלבוס ניער מעט את הידית והן נפתחו בלי התנגדות. "חובבנים..."

ההתגודדות המצומצמת שבתוך הכנסייה סערה לנוכח הכניסה הפתאומית. החלל הגדול היה חשוך לחלוטין מלבד אזור המזבח, שהואר על ידי מספר נרות. הם הטילו צללים ארוכים לרגלי חצי תריסר האנשים שכעת עמדו וכיוונו אל אלבוס ובן את שרביטיהם.

"קבלת הפנים הזו לא נחוצה," אלבוס אמר בקור רוח. בן גלגל את עניו בזמן שסגר אחריהם את הדלת. לדודו הייתה חיבה גדולה לכניסות דרמתיות. "באמת, הייתי קובע פגישה, אבל אנשים כמוכם נוטים להיות מאד לא נגישים..."

"מי אתה?" אחד האנשים שבחדר דרש לדעת, יותר בבלבול מאשר בפחד. כל ששת האנשים היו בין הגילאים שלושים לשישים, גברים ונשים גם יחד, לבושים גלימות קוסמים מרופטות מאד.

אלבוס התרחק מהדלת, מתקרב באיטיות אל מעגל האור שהפיצו הנרות. בן הסיר את כובע המיזע הרטוב מראשו והלך בעקבותיו, מעביר את ידו בשיערו הרטוב בייאוש. אלבוס לא יכול היה פשוט להגיד את מה שרצה לומר ולסיים עם זה; הוא היה חייב למתוח את הקהל שלו עד שישתוקקו שיספר להם מה הוא רוצה מהם בעצם.

אם אלבוס ציפה שברגע בו אור הנרות ייפול על פניו כולם יעצרו את נשימתם, הוא כנראה התאכזב. ששת האנשים המשיכו להסתכל עליו בזהירות. כשבן נעמד לצד דודו כמה מהמבטים עברו אליו.

"לא ידענו שאנחנו נמצאים בחברתם של פושעים ידוענים," אמר אחד הגברים המבוגרים יותר בחבורה, שהיה בעל שיער אפור קצוץ ומשקפיים. הוא חייך מעט אך לא הוריד את שרביטו. "מאז ומתמיד הדהים אותי שבני משפחת פוטר נוטים להיות רק גיבורים או פושעים."

האיש בחן את בן מכף רגל ועד ראש, והוא ידע שהוא יודע בדיוק מי הוא. מודעות המבוקשים שלו היו פופולאריות מאד.

"החלק הזה של העיר שורץ סוהרסנים, ילד," הוא דיווח לבן באדישות.

"לא תצטרכו לדאוג בקשר אליהם בקרוב," אלבוס אמר לו. "בן יכול להיות מאד מפחיד כשהוא רוצה."

האיש גיחך והוריד את שרביטו. חבריו לא מיהרו לעשות כמוהו, אבל בן כבר הרגיש קצת פחות כאילו הם עומדים לקלל אותו כל רגע.

"ובכן, מה אנחנו יכולים לעשות בשבילכם, רבותי? אתם מחפשים מחסה?"

"לא בדיוק," אמר אלבוס. "יש לנו מן הצעה עסקית."

החבורה שבכנסייה נראתה מתעניינת מאד. אנשים כמוהם ללא ספק היו זקוקים לכל העזרה שהם יכלו לקבל.

"בואו נשוחח בצורה נעימה יותר," אמר מנהיג החבורה, שבין רגע הפך ידידותי פי כמה וכמה. הוא הוביל את בן ודודו במעלה גרם מדרגות צר מאחורי אזור המזבח אל מה שנראה כמו דירת חדר אחד שהוסבה למשרד. היו בו הרבה כיסאות ושולחן עמוס כלים מלוכלכים, ספלים, צלחות וסכו"ם. על מדף בפינה עמדו בגאווה מספר בודד של ספרים ישנים.

"אני חושש שאין לנו הרבה מה להציע בתחום הכיבוד..." האיש במשקפיים רמז בעודו מסמן לאלבוס ובן לשבת. אלבוס קיבל את ההצעה, אבל בן ניגש אל החלון הקרוב והביט החוצה. בינו לבין החלון של הבית שממול חצצה סמטה צרה, ודרך החלון השני הוא היה מסוגל לראות חדר בעל רצפת עץ ללא שטיח שהיה מנוקד מזרונים דקים ומצעים. נראה שחיים בחדר הזה לפחות תריסר אנשים.

"זה בסדר גמור," אלבוס אמר בנימוס. אם מארחם חשב שזה מוזר שהוא לא מוריד את המעיל, הצעיף והכפפות שעטה, הוא לא הראה זאת. הוא התיישב מנגד לאלבוס.

"בואו ניגש ישר לעניינים. יש ברשותי המשאב לו אתם זקוקים יותר מכל," אלבוס טען בביטחון.

"כסף?" האיש במשקפיים אמר.

"הגנה," אלבוס החזיר.

האיש הרים גבה בפקפוק ברור. "יש לך צבא, אדון פוטר?"

"לא."

"אז איך אתה מתכנן להגן על אלפי האנשים שחיים במחוז הזה? לא, אין צורך להגן על כולם – איך תגן רק על המאתיים שבכנופיה שלנו? ממשרד הקסמים, מהמוגלגים, ועכשיו גם מהסוהרסנים – איך אתה מתכנן לעשות את זה?"

"אני אתחיל בלהציב לחשי הגנה ששווים משהו מסביב לבתים שלכם," אלבוס השיב. "אבל זה יהיה לעשות רק חצי עבודה... מה אמרת ששמך היה?"

בן חשב שאם אלבוס מעוניין לעצבן את האדם שהוא מתכנן לעשות איתו עסקים, הוא ללא ספק צולח בכך היטב.

"סקלינג," האיש השיב בקרירות.

"תראה, אדון סקלינג, אני לא מצפה ממך להאמין למילה שלי. אם יש לך ספק, תאסוף את החברים שלך שברחו מהשבי ותשאל אותם עלי." הייתה בדבריו נימה סופית מאד.

"נניח," סקלינג אמר בתגובה להצהרה החד משמעית. "ומה תבקש בתמורה להגנה הזו שלך?"

"מידע," אלבוס השיב חד משמעית. "שמעתי שיש לך אנשים שמתמחים בנושא."

"שמעת נכון," סקלינג השיב בכובד ראש. "איזה מן מידע אתה רוצה?"

אלבוס חייך בחתוליות והנד בראשו. "אני לא יכול להרשות לך לדעת את זה לפני שאני אדע שנאמנותך נתונה לי."

בן, שעד עכשיו צפה בשיחה דרך ההשתקפות שעל גבי החלון, סב לכיוון דודו. הוא מדבר על נאמנות? האם המצב באמת רציני עד כדי כך, או שהוא רק מקצין אותו כדי לפתות את סקלינג לעזור לו?

"זה מקשה מאד על היחסים שלנו," סקלינג השיב מבלי להתרגש. "הבטיחות של האנשים שלנו היא ערך עליון מבחינתנו."

"אני יודע," אלבוס הבטיח לו בצורה משכנעת מאד. "ואני לא אשקר, המידע שאני מחפש לא פשוט להשגה. אבל אני מבטיח לך שברגע שתשמע מה יש לחברים המשותפים שלנו להגיד, אתה תמצא את ההצעה מפתה מאד."

בן הסתכל בסקלינג בציפייה לשמוע את תשובתו הסופית, אך הוא לא שמע אותה, כי באותו הרגע הדלת נפתחה בפתאומיות ופנימה התפרץ אדם רטוב מגשם ומתנשף.

"סטאקר, אנחנו באמצע שיחה פרטית," סקלינג נזף באיש, שהיה, בן קלט בתחושת בטן לא נעימה, ארתור סטאקר.

"אני מצטער," סטאקר התנשף ללא משמעות וחצה את החדר מבלי לבקש רשות, מתייצב מול בן ואוחז בזרועותיו, כאילו רצה לוודא שהוא אמיתי. משקפיו היו מנוקדות גשם, ומאחוריהן עניו בהו בבן כאילו חזר מהמתים.

"זה באמת אתה," הוא אמר בקול נמוך. "לא האמנתי, כשראיתי את המודעה... באמת ברחת... איך עשית את זה?"

"קיבלתי קצת עזרה," בן אמר. בכיסאו, אלבוס הטה את ראשו הצידה.

"אני שמח," סטאקר אמר בכנות. "אני שמח שאתה פה. אני שמח שחשבת על מה שאמרתי לך..."

בן לא הצליח לזכור על מה הוא מדבר. להקלתו, באותו הרגע סקלינג אמר להם בנימוס קריר שאם הם רוצים לשוחח, מוטב שיעשו את זה בחוץ.

סטאקר גמגם התנצלות ושניהם יצאו מהחדר. הם לא דיברו שוב עד שהיו בכנסייה החשוכה והקרה, ועד אז בן נזכר בשיחה שניהל עם סטאקר רגע לפני שהועלה לדין. לקחו לו כמה רגעים ארוכים באמת להיזכר. הימים הבודדים שבילה במעצר, לפני שהוכנס לאזקבן, היו מעורפלים בזיכרונו. הכאב שהציף אותו אז פשוט היה גדול מכדי לאפשר לו לתפקד כרגיל. ובמקום מסוים, בן שמח שהוא לא זוכר; זה היה קל בהרבה לא לזכור את הרגשות והמחשבות הנוראיים שרדפו אותו אז. הדבר היחיד שהיה גרוע יותר היה השהות באזקבן, וביחס לשני אלה מצבו הנוכחי היה נפלא.

"לפני שתגיד שום דבר, תן לספר לך מה הצלחתי לגלות עד עכשיו," סטאקר אמר לו בהתלהבות. בן התיישב בשורה הראשונה של מושבי העץ הנוקשים מול המזבח, מאפשר לאור הנרות הרך לגלוש על מגפיו. הוא לא ידע איך לומר לסטאקר, שנראה נלהב במיוחד, שהוא לא חשב כלל על הסיפור המטורף שסיפר לו לפני חודשיים.

סטאקר התיישב לצידו, חושף את המכנסיים שלבש מתחת לגלימתו; הן היו מרופטות במיוחד, שחוקות בברכיים.

"אז הקוסם המסתורי שלנו," הוא דיבר כאילו הם משוחחים על חבר משותף וותיק, במן עליזות שהרגיזה את בן. "הקוסמים שנתקלו בו אוהבים לכנות אותו עוף- החול, וזה בגלל שהוא מופיע ונעלם מתוך להבות. לא מדובר בפולו, אתה מבין – אף אחד לא בדיוק יודע ממה נובע הכוח הזה. אבל מה שהוא לא יהיה, המוגלגים לא מסוגלים למנוע אותו כמו שהם שוללים מקוסמים את היכולת להתעתק או להשתמש בפולו. לכן הוא מוצלח כל כך בחילוץ קוסמים שהגיעו למבוי סתום – "

"ומה גורם לך להאמין שהטיפוס הזה הציל את אימא שלי?" דבריו של בן יצאו מפיו בשברים מקוטעים, חדים וחותכים כמו שברי זכוכית. הוא לא חשב עליה כבר הרבה זמן. הוא לא רצה לזכור. למה סטאקר חייב להזכיר לו, להעלות שוב את הגעגוע והגועל שהיא גרמה לו להרגיש?

סטאקר נבהל מההתנהגות שלו. בן היה מסוגל לראות את פניו משתקפות משקפיו של האיש לאור הנרות. הוא הסיט את מבטו, מניח את פניו בידו.

"אני לא יודע," סטאקר הודה בזהירות. "אין דרך לדעת מלבד למצוא אותו לשאול אותו."

היה היגיון רב בדבריו. לפני שלושה חודשים בן היה קופץ על קצה החוט שהוא העניק לו מבלי לחשוב פעמיים. אבל עכשיו...

"אתה לא רוצה למצוא את אימא שלך?" סטאקר הדהד את המחשבה שחלפה בראשו של בן. "זה בטח לא קל לברוח מהסוהרסנים, אבל, בן, יש סיכוי אמיתי שהאדם הזה יוביל אותך אל אוליביה..."

"ומה אם לא?" בן מצא את עצמו אומר, כועס ונסער כמו ילד. הוא עצם את עניו כדי לא לראות. "מה אם זה לא יוביל אותי אליה? מה אם הכל יהיה לחינם?..."

סטאקר זע לצידו. לרגע בן הרגיש כאילו הוא עומד להניח יד על כתפו, אך ברגע האחרון הוא נסוג.

"זה נוראי להתאכזב. לאבד את התקווה," סטאקר הודה בקול שקט. "אני מבין למה אתה לא רוצה לפתח ציפיות. אבל מה אם כן יש בזה משהו? אתה תוכל להמשיך הלאה בידיעה שלא עשית כל מה שאפשר כדי למצוא את אימא שלך?"

בן העביר את ידו על פניו. לעזאזל, סטאקר צדק. האדם שבן היה לפני אזקבן היה חושב את המחשבות האלה לפני שסטאקר היה אומר אותן בקול.

"מה אתה יודע?" הוא מצא את עצמו שואל.

סטאקר הזדקף במקומו, כמו בציפייה. "ובכן, הרבה מהאנשים שנתקלו בו אומרים שהם הגיעו לבית עסק בלונדון המוגלגית, משם הם שוחררו ללכת לדרכם. המקום הזה ללא ספק קשור איך שהוא לעוף- החול..."

"יש לך כתובת?"

סטאקר נתן לו את הכתובת ללא היסוס.

"אתה עושה את הדבר הנכון," הוא הבטיח לו בטון אבהי. "זה עשוי לכאוב, אבל..."

"כן, אני יודע," בן אמר בחדות, עליה הוא התחרט כמעט מייד. "תודה. אתה... אתה יכול להשאיר אותי לבד עכשיו?"

סטאקר הנהן בנכונות. "שמור על קשר," הוא אמר לפני שעזב, סוגר אחריו את דלת הכנסייה בטריקה רכה שהדהדה בין הקירות הגבוהים.

בן הרגיש אסיר תודה שנשאר לבד מול המזבח המואר נרות. היה למקום איכות מלנכולית מאד, ומשום מה זה ניחם אותו. הוא הקשיב לגשם מכה בחוזקה על גג הצפחה וחשב על אימא שלו.

בשלב מסוים הדלת נפתחה וכמה אנשים נכנסו. בן חש הקלה שהם לא באו להפריע לו, הם רק תקעו בו מבטים לפני שעלו אל החדר בו אלבוס עדיין שוחח עם סקלינג.

לאחר מכן עבר עוד זמן ארוך לפני שכולם ירדו שוב. קבוצת הזרים נראתה מרוצה מאד משום מה, ובן ידע שהוא יכול להניח בביטחון שזה קשור איך שהוא לנוכחותו של אלבוס.

"מוכן?" אלבוס אמר לו בעוד כולם פונים אל הדלת. נראה שיש להם מטרה ברורה. בן הצטרף אליהם בלי שאלה.

בחוץ הגשם רק התחזק, לכן בן הופתע לראות הרבה מאד אנשים מתגודדים ברחוב, כאילו הם מחכים למשהו. בן הסתכל לכיוונו של אלבוס.

"זה לא היה הרעיון שלי," הוא הבהיר בזחיחות והתחיל להסיר את הכפפות שלו.

סקלניג הסתכל בעניין בוורידים הכחולים שבלטו מתוך ידיו של אלבוס בעוד זה פרש אותן כשהן פונות אל הכנסייה. בן היה מסוגל לראות אור כחלחל כמו זורם בוורידים, מגיע אל קצות אצבעותיו של אלבוס ועובר לאוויר כברקים כחולים עמומים.

מלמול חסר נחת עלה מהקהל. בפעם האחרונה שרבים מהם ראו מיצג כזה זה הסתיים בכליאתם או בבריחתם מבתיהם.

אלבוס עצם את עניו. הוא נראה מרוכז ושלו בו בזמן. הברקים טיפסו מעלה, נעזרים בטיפות הגשם, מקיפים את המבנה, מלטפים את הקירות הגסים, מבריקים על פני החלונות. אלבוס הניע את אצבעותיו באיטיות, בעדינות, כמו אדם ישן. הברקים נהיו ברורים יותר, אבל המבנה הפך להיות ברור פחות, עד שגווע ונעלם. הוא הותיר מאחוריו רק יסודות חשופים של מבנה שמעולם לא נבנה.

החיזיון היה אמיתי להחריד, ובן ידע שהוא לא היחיד שחושב ככה.

"זה מוצא חן בעיניך?" אלבוס שאל את סקלינג, לא בלי שביעות רצון.

סקלינג נגע במקום בו לפני כן היה הקיר הקדמי. ידו פגשה אך ורק באוויר.

"כן," הוא הודה. "זה לחש האשליה הטוב ביותר שראיתי מימי."

"תודה." אלבוס נראה מרוצה מעצמו. הוא טופף בקצה מגפו על המדרגה וברקים כחולים נשלחו על האספלט סביבו כמו רשת במהירות עצומה, מזדחלים תחת רגליהם של כל הנוכחים.

רבים נבהלו, ובן חש בלבול פתאומי, כאילו קיבל מכה לא צפויה בראש. לאחר רגע התמקד ומצא את עצמו מסתכל בכנסייה, שחזרה למצבה המקורי. לפחות בעיני הנוכחים בהתכנסות.

"בביקור הבא אני אשפץ אותה קצת," אלבוס אמר לסקלינג. מסביב, אנשים התחילו לדבר בהתלהבות. עיני כולם היו על אלבוס. "אם כך, יש לנו עסק?"

סקלינג לחץ את ידו של אלבוס בשתיקה, אך משך את ידו מאחיזתו כאילו התחשמל. אלבוס חייך במן התנצלות ביישנית ועטה את הכפפות שלו.

"יש לנו עסק. אני אאסוף את המרגלים הכי טובים שלי. תחזור שבוע הבא ונדבר על מה בדיוק אתה רוצה לדעת."

"נהדר לעשות איתך עסקים." אלבוס הטיב את הכפפות על ידיו שלא לצורך. "אפשר רק לשאול אותך שאלה לפני שניפרד כידידים?"

סקלינג סימן לו לשאול.

"האם נתקלת באדם נוסף שגילה כוחות קסם יוצאי דופן לאחרונה?" אלבוס שאל, הביטחון החינני שלו עוזב אותו לרגע. "אולי אישה צעירה, מעט יותר מבוגרת מבן, בלונדינית עם עניים זהובות?"

"אני לא מכיר מישהו שעונה לתיאור הזה," סקלינג השיב. "אבל אני אפקח עין בשבילך."

"תודה." אלבוס העלה על פניו חיוך מזויף והתחיל ללכת. בן הלך בעקבותיו.

אלבוס נראה שקוע עמוק במחשבות, ובן תהה האם הן קשורות לאישה עם העניים והשיער הזהובים, והאם זה אפשרי שאלבוס סוורוס פוטר יהיה מוטרד בגלל אישה.

הפרק הקודם		הפרק הבא