ימים של חשכה

 אזזזז אני יודעת שזה פרק יחסית קצר, אבל אני לא יודעת מתי אני אהיה בבית בפעם הבאה, אז אני מעדיפה לפרסם אותו ככה ולא להמשיך למתוח את המצפים (:

תודה רבה לכם על ההערכה והסבלנות. תודה ענקית ל- Jake Bugg על התגובה המושקעת והבונה לפרק 7! היה נהדר לקבל אותה, והיא המריצה אותי לסיים את הפרק הזה ולפרסם.

ולטובת שחר שביקשה תקציר של אירועי הפרקים הקודמים, הינה כמה טיזרים מקוצרים:

...זה היה חדר ארוך, כמו גלריה, זהה בצורתו לחדר בו הוא ראה את שמו של מולודוב במפה כשנכנסו לאגף לראשונה. הרצפה הייתה שיש אדמדם מעוטר נימי זהב יקרים; שאריות מפוחמות של מה שנראה כמו מדורה נראו עליה, ולידם שק עם שאריות לחם ועששית זכוכית שבתוכה נר דולק. בהמשך ניצב סולם ברזל בעל גלגלים, כמו של ספרייה. היה ברור מעבר לכל ספק שמישהו חי בחדר הזה ועזב אותו לא מזמן...

...קירות הגלריה, לכל אורכם, היו מכוסים ציורים צבעוניים. הם הציגו בעיקר בני אדם, ולמרות שלא היו מציאותיים או הגיוניים בכל החלקים היו בציורי הקיר חן חסר פשרות. היו שם אנשים גדולים, קטנים, משולבים כולם לציור אחד עצום בעזרת צורות וקישורים...

..."מה זה המקום הזה?" ג'יימס שאל בתדהמה, למרות שידע שלא תהיה לסקורפיוס תשובה.

"אני לא יודע," הוא ענה. "אבל... אתה יודע מה זה אומר?"

"מה?"

"אם הגלריה הזו יודעת איפה אנחנו נמצאים, אם היא יודעת איפה לילי וטארה נמצאות, אז..."

"היא צריכה להראות את מולודוב," ג'יימס השלים במתח.

עניו האפורות של סקורפיוס סקרו את הקירות המאוירים בריכוז קודר. "ואת אלבוס."...

..."לא היה כאן אף אחד מאז המלחמה?" היא שאלה. "אתה בטוח בזה?"

בדגר פכר את ידיו בעצבנות, משפיל את עניו. "היו- היה," הוא ענה בחשש. "האדון המפחיד- מפחיד עושה לבדגר רעשימים ובלגנימים בחדרימים, והוא פחוד- מפחד כשהוא בא... אבל עכשיו הכל יהיה בסדר!" פניו התבהרו. "גברתילי חזרה, והוא גרוש- תגרש את האדון המפחיד!"

"מי זה?" טארה דרשה לדעת, מתאמצת ללכוד את תשומת הלב של גמדון הבית בזמן שזה התחיל לסדר את הכריות מסביב ללא צורך. "איך קוראים לו? אתה יודע?"...

..."קרו- קוראים לו... ס... ס..."

"זה בסדר. אנחנו פה," לילי עודדה אותו באהבה, קולה רך כמו פצפוץ הרמץ באח.

גמדון הבית בלע את רוקו, עניו הגדולות פעורות. "סילברת'ורן."

קריאה מהנה! (;

פרק 8

סילברת'ורן

אלבוס התעורר בשדה קרב. הוא לא ידע איך הגיע לשם, רק ידע שהוא שם וזו עובדה; אנשים אוחזים בשרביטים התרוצצו סביבו וקללות נורו הנה והנה בחשכת הלילה מעל גופות שרועות והריסות אבן.

"זהירות!" נשמעה צרחה ממקור לא ברור. האנשים מסביב לאלבוס התפזרו והוא חיקה אותם אפילו מבלי לחשוב. רגע לאחר מכן משהו התפוצץ מעל ראשו ופסל אבן ענק התנפץ בפיצוץ רועם על הרחבה.

אלבוס הסתובב במקום באווילות, סוקר את שדה הקרב סביב- סביב מבלי באמת להבין מה הוא רואה. אנשים שונים ומשונים נלחמו באויבים עטויים גלימות שחורות ומסכות כסף ברחבה הפנימית, שהייתה מוקפת במגדליה של הוגוורטס. חליפות שריון שהתעוררו לחיים נאבקו במבנה לחימה ליד השער עד שענק מפלצתי פיזר אותם ברגלו העצומה, ועץ בעל קליפה לבנה עם עלי זהב שעמד במרכז הרחבה הכה באויביו בעזרת ענפיו החסונים.

הוא ידע איפה הוא, השאלה האמיתית הייתה – מתי?

הבזק זהוב משך את עינו. גבר צעיר בעל שיער בצבע פלטינה רץ בתוך ההמון בשרביט שלוף; עניו של אלבוס היו מורגלות בחיפוש אחר הדמות החיוורת הזו.

"סקורפיוס!" הוא צעק, קולו מצלצל בתוך המולת הקרב, והתחיל לרוץ אחריו.

לפתע הוא מצא את עצמו רץ כנגד זרם של אנשים נסים. סקורפיוס נעלם מעניו בתוך ההמון.

לפני שהספיק לנסות להבין מדוע כולם בורחים הוא הופל מרגליו על ידי תחושה המזכירה מכת חשמל. לוקה בשיתוק איברים זמני, הוא התאמץ לנסות להזדקף ולהבין מה קורה סביבו.

המחזה שראה הדהים וזעזע אותו. שני קוסמים היו שקועים בדו קרב חסר רחמים מולו, מבריחים את כל הסובבים אותם בעוצמתם. רצפות האבן שלרגליהם נסדקו וגלימותיהם התבדרו בכוח המחשמל שמילא את האוויר והפיל את אלבוס מרגליו בעוצמתו.

זה היה כמו לצפות בקרב שמימי של השמש מול הירח; קוסם כסוף שיער בעל פנים חסרות גיל בגלימת קשמיר שחורה מול גבר בעל שיער אדום כלהבה ועור זהוב ועניים כחולות מלאות אור, כמו כוכבים.

אלבוס זיהה אותו. פניו היו מעוותות בזעם קר שהוא מעולם לא ראה על פניו ושיערו היה אדמוני ולא מאפיר, אבל אי אפשר היה לטעות בעניו – זה היה דאנקן בליין בצעירותו.

לנגד עניו של אלבוס בליין פירק את אויבו מנשקו ולפת אותו באחיזת קסם שגרמה לו להתרומם באוויר. האיש אחז בגרונו כמו בחנק ואור זהוב עמום התחיל להישפך מעורו בגלים נמוגים, כאילו הקסם שלו נסחט מתוכו בכוח. אלבוס היה מסנוור ומרוחק למחזה כאחת, כאילו היה בוהה בשמש. וזה לא היה רחוק מהאמת; הוא מעולם לא ראה קוסם שהקרין כל כך הרבה כוח שפשוט שפע ממנו בלי סוף.

האיש כסוף השיער זרק את ראשו לאחור בפתאומיות ואד זהוב עלה מתוך פיו הפעור, מתנדף בלילה. באור החם הזה אלבוס הבחין שעניו היו שחורות לחלוטין, חסרות לובן – סימן מוכר לשימוש לא מרוסן בקסם אפל.

"זהו גזר הדין," אלבוס שמע את דאנקן אומר בקול חסר רגש, ספק לעצמו ספק לאויבו. "הליגה חתמה את גורלך..." שמץ רעד ערער את הקול העמוק והבטוח. "היה שלום, סילברת'ורן."

עורו החלק כזכוכית של הקוסם כסוף השיער התחיל להיסדק באור זהוב. אלבוס לא היה מסוגל להסתכל מרוב שהאור סנוור אותו. הוא שמע צעקה מתמשכת, צרודה ומלאת יגון, שהתעלתה על קולות האימה והמוות של הקרב.

חום שורף הציף את גופו, כאילו אש נדלקה בקרבתו ואיימה לשרוף אותו. מצווה על רגליו לעבוד הוא קם ומעד הרחק מהחום השורף והצעקה המחרידה. כשהוא ניסה להסתכל בפעם האחרונה סילברת'ורן נעלם לחלוטין בתוך האור וניתן היה לראות רק את בליין, עניו בוערות בעוצמה, נקמה וחרטה. בוערות כמו כוכבים, קרים ועצובים. נצחיים.

"היו לו עניים כל כך קרות..."

אלבוס ברח מפני האור הבוער לתוך הריסות מבנה קרוב. הוא עצר לרגע על מנת לנסות להרגיע את ליבו המשתולל ולהרגיל את עניו המסנוורות לאפלה. כעת כשראה את בליין לא היה לו שום ספק שהוא הגיע, בדרך כל שהיא, לקרב על הוגוורטס.

הוא נשען על קיר צונן והסתכל על ידיו מבעד לעניים מסנוורות. הן היו אמיתיות, הוא היה אמיתי. כל מה שראה והרגיש היה אמיתי. ליבו הדופק בפרעות בפחד והתרגשות דפק באמת. הוא לא חלם.

איך זה קרה? הוא ניסה להיזכר כאדם חולם המנסה להזכיר לעצמו שהוא שוכב ישן היכן שהוא. הוא זכר את רוח הרפאים של הגבר הצעיר, הוא זכר כיצד הוא נגע בו, בקור המשתק שמילא אותו, בתחושה שגופו גווע ונמוג באפלה נצחית... כמו האפלה שבתחתית הבאר.

האם ככה זה מרגיש למות?

צעקת כאב הבהילה אותו והוא גילה שהוא לא לבד בחשכה. שני אנשים גהרו בשרביטים שלופים מעל אדם שלישי ששכב מכווץ על הרצפה הסדוקה. בין כתמי דם קרוש אלבוס זיהה פנים בהירות ממוסגרות שיער חלק בצבע פלטינה.

הוא קילל את שני האנשים מאחור מבלי לחשוב פעמיים וניגש אל סקורפיוס בדאגה. אפו הישר נשבר ופרץ של דם כהה כיסה את פניו הנאות כמו בחלום בלהות.

"בבקשה..." הוא התחנן אליו, מנסה לזחול הרחק ממנו כשהוא גורר את רגלו המעוותת בזווית לא טבעית. רק אז אלבוס הבחין שהוא לובש גלימות שחורות יקרות מאד ולא את הבגדים שלבש כשיצאו מביתם באותו הבוקר.

הוא היה מבולבל. "זה אני," הוא אמר. אבל הקול שבקע מגרונו לא היה הקול שלו, אלא קול גבוה ושונה מאד – קול שהוא כבר שמע באותו היום.

לפתע הוא הבין – הנער השרוע לרגליו לא היה סקורפיוס. הוא היה צעיר ורזה יותר, שיערו היה קצר יותר, ובעניו האפורות לא נראה שום שמץ לכך שהוא מזהה את בן זוגו, ובטח שהן נעדרו את החום והאהבה שקרנו מהן כשהביט בו. הוא נראה כאילו הוא מפחד ממנו.

לפתע עניו נפערו. הוא נראה כאילו הוא עומד להגיד משהו אבל המילים לא יצאו מפיו.

אלבוס הרים את מבטו.

בזוית עינו ניצבה מראה סדוקה שהייתה תלויה עקום על הקיר, והמחזה שראה בה הימם ובלבל אותו. האדם שהשיב לו מבט מהמראה לא היה הוא, אלא נער חיוור ורזה בגלימה שחורה. הנשמה המעונה שהביאה אותו לשם.

ומאחוריו עמד אדם נוסף, זר, שקוע באפלה. אלבוס הרגיש את קצה שרביטו נוגע בעורפו אבל ראה את המחזה דרך המראה כאילו היה חלק מחיו של אדם אחר.

"אוכל מוות מטונף," קול אמר. אור ירוק הציף את המראה ואלבוס הרגיש כאילו ראשו נבקע לשניים ללא כאב באור. הוא הפסיק להיות.

הוא התעורר כמו מתוך חלום בלהות על רצפת אבן טחובה. ידו נשלחה מייד לחפון את הצד השמאלי של חזהו, שם ליבו דפק במהירות פראית. הוא נשם בכבדות כנגד הרצפה, נוגע בה בידו השנייה כדי לוודא שהיא מוצקה ואמיתית.

הוא הרגיש ונשם, הוא היה בחיים. לא הוא היה זה שנרצח בקרב האחרון, אלא אוכל המוות הצעיר שרוחו רדפה את האגף המערבי.

הוא השעין את מצחו כנגד רצפת האבן הלחה. הוא הספיק לעבור שני מפגשים צפופים עם המוות בנעוריו, אבל זה, השלישי, היה עוצמתי ונורא יותר משניהם. הוא לא צפה במוות או חש אותו מתגנב אליו, הוא חווה אותו. למשך שבריר שנייה הוא היה מת, חלף במסדרון ארוך של לא כלום.

אבל הוא לא היה מסוגל לזכור איך זה מרגיש. היה בזה נחמה ובו בזמן תסכול, כי הוא רצה לזכור. הוא רצה לדעת, לא משנה כמה נורא זה היה.

מרגיש שגופו נרגע מעט הוא התיישב על ברכיו. הוא היה בחלל אבן חשוך מלא בריח של טחב ורטיבות, כמו במערה. הוא גישש בכיסיו וחש הקלה כשידו מצאה את שרביטו. הוא הוציא אותו והדליק אור.

האור נפל על מחזה שהוא לא ציפה לראות. הוא כרע באולם מרתף עם רצפת אבן שחוקה ותקרה נמוכה. מולו מרצפות האבן נחפרו ממקומן והותירו אדמה חשופה. על חלקת האדמה הזו ניצב פסל שבור של גבר היושב על כס, ועל רגליו היה שעון לוח אבן עליו נחרט באותיות גסות:

'באפלה חיו

באפלה נמצאו

שוכבים יד ביד

באדמה הקרה'.

מאיר בשרביטו על האדמה הלחה, אלבוס לא היה צריך להתאמץ להבין מה משמעות המילים. זה היה קבר אחים של אוכלי מוות שנהרגו בקרב האחרון. והפסל שהוצב מעליהם, זה נראה כאילו נעקר ממקומו והוצב שם על ידי יד ענקית, היה פסלו של סלזאר סלית'רין; זרועותיו שנחו על מסעדי הכס היו מלופפות נחשי אבן, ועל צווארו נתלה תליון עליו נחקקה האות S.

אור שרביטו של אלבוס הטיל צללים על פני הפסל השחוקות. הוא חש קרבה אל הפסל הזה. משהו בו השרה בו שלווה רגעית, כאילו היה חבר וותיק שהגיע לעזור לו במצוקתו.

הוא האיר מסביב למרתף. בתחילה נראה שאין דרך יציאה מהאולם, אבל לאחר חיפוש מעמיק יותר מצא צוהר בתקרה אליו הוביל סולם שנחצב בקיר האבן החלקלק. נראה שלא הייתה לו ברירה אחרת אם הוא התכוון למצוא את אחיו ואת סקורפיוס, וללכוד את מולודוב.

הוא אחז בשרביטו בפיו והתחיל לטפס בזהירות על האבן החלקלקה.

*

"מצאת משהו?" ג'יימס שאל בפעם התריסר לפחות בעוד הוא חוזר וסורק את אותם הציורים שעל קירות הגלריה.

"עוד לא," סקורפיוס השיב ממקומו בראש סולם הספרייה, מתחיל לאבד את סבלנותו. הוא הרכיב משקפיים על אפו הארוך וסרק את הדמויות המצוירות שעל הקירות בדקדקנות בחיפוש אחר דמותו של אלבוס ביניהן.

"מי כל אלה יכולים להיות?" ג'יימס זרק את השאלה לאוויר בתסכול. הוא הרגיש כאילו רבבות העניים הכהות והשטוחות מסתכלות כולן בו מתוך פנים שונות ומשונות. ציורי הקיר היו מחולקים באמצעות עיטורים, בעלי חיים וצמחים, כאילו כדי להפריד כל אירוע ואירוע.

"כנראה אנשים שחיו פה בעבר," סקורפיוס הציע בהיסח דעת.

ג'יימס הציץ לעברו. הוא היה שקוע לחלוטין בציורים ולא הבחין במבטו. בניגוד לג'יימס הוא עדיין היה ממוקד במטרתו; ג'יימס לא הצליח להמשיך להתרכז.

הוא התחיל לשוטט בגלריה, בועט ברגלו בספל עץ שנח ליד שאריות המדורה הכבויה. היה מוזר לחשוב שמולודוב התקיים במקום כל כך מוזנח; ג'יימס זכר אותו כגבר מטופח שרגיל לתענוגות החיים. כמה זמן חי ככה? ומדוע?

"אתה חושב שכל מי שנמצא באגף המערבי מופיע בציורים האלה?" הוא זרק פתאום.

"אני לא יודע," סקורפיוס השיב באנחה לאה.

טון דיבורו הרגיז את ג'יימס. אחד הדברים שהוא לא סבל בהתנהגותו של סקורפיוס הייתה נטייתו לדבר אליו כאילו היה ילד קטן וטיפש.

"אם זה נכון, מולודוב יודע שאנחנו פה," הוא אמר בעצבנות. "הוא ראה אותנו בציורים וברח."

סקורפיוס ירד מהסולם באנחה ודחף אותו על גלגליו להמשך הגלריה. "זה הדבר האחרון שמטריד אותי כרגע," הוא הודה. "אני רוצה רק למצוא את אלבוס ולהסתלק מפה."

אבל הרעיון עדיין לא הרפה מג'יימס. הכל התנהל כשורה בתחילה; הם ראו את מולודוב במפת הקונדסאים וכבר היו בדרכם אליו, כשפתאום הכל השתבש... אם מולודוב היה מסוגל לראות אותם מבעד לציורים, זה לא יכול היה להיות צירוף מקרים.

הוא טחב את ידיו בכיסיו וניגש להסתכל על הציורים של לילי וטארה. הן נראו שלוות ובטוחות בתוך הלב הזהוב הגדול, וזה העניק לו אורך רוח. לפחות לא הכל היה אבוד.

לפתע אחד הציורים נע. ג'יימס הסתכל בו בריכוז, בתחילה משוכנע שדמיין זאת. הוא הסתכל לכיוון סקורפיוס אבל הוא היה מרוכז בציור אחר, לא מבחין באריה הלבן שהתמתח בין גזעי עצים מעוקלים מצוירים והסתכל בג'יימס בעניים זהובות.

גאוון, הוא נזכר. כמו הפסל ששמר על הכניסה הסודית לאגף. לילי סיפרה שבנוסף לדמות שחציה אדם וחציה אריה הוא תואר גם כאריה לבן שמשוטט ביער האסור. הלוחם האמיץ ביותר של גריפינדור, שמת במטרה להגן על הילדים הצעירים בטירה...

ג'יימס חש צביטה לא ברורה בליבו. לנגד עניו האריה הלבן זינק ממקומו והתחיל לנוע בין ציורי הקיר. מהופנט, ג'יימס עקב אחריו לאורך הקירות. האריה רץ במהירות וג'יימס נאלץ להגביר קצב כדי לא לאבד אותו בין הדמויות והעיטורים.

רק כשהגיע לירכתי הגלריה הוא נעצר לפתע, קופא במקומו כאילו מאז ומתמיד היה רק ציור דומם, בתנוחה מאיימת וכועסת. ג'יימס עקב אחרי המבט בעניים הזהובות ונתקל בציור כמותו לא ראה עד אותו הרגע.

הוא היה עצום, גדול כל כך שצווארו של ג'יימס כאב כשהוא ניסה לראות את קצהו העליון – ראשו של האדם הענקי שבציור. הוא ישב ברגליים משוכלות, ידיו פרוסות כלפי מעלה על ברכיו, ופניו החיוורות וחסרות הגיל נתונות בהבעה שקטה אך מתוחה, כשל אדם חולם. שיערו היה כסוף והוא היה לבוש גלימות שחורות שהשתפלו סביבו כמו צללים. מעל כפות ידיו הפרוסות ריחפו אנשים זעירים, גם הם נראים כישנים.

"מאלפוי!" ג'יימס קרא.

"מה קרה? הבהלת אותי," סקורפיוס הודה ממקומו בראש הסולם.

"תראה!" ג'יימס אמר, מתעלם מדבריו. בין תריסר הדמויות החיוורות שריחפו מעל ידיו של הדמות הענקית היה אלבוס, צף כמו בתוך מים.

סקורפיוס כמעט קפץ מהסולם, ממהר להגיע לצידו של ג'יימס.

"אלבוס!" הוא קרא מייד, כאילו הציור היה מסוגל לשמוע אותו. קולו היה רווי כל כך הרבה דאגה ואהבה – רגשות עזים שצבטו את ליבו של ג'יימס בעל כורחו – שבאמת אפשר היה לחשוב שסקורפיוס חושב שהוא מדבר אל אלבוס עצמו.

קולו של סקורפיוס שינה משהו באוויר סביבם. ג'יימס חש לא יציב, כאילו הוא צף בלב ים. אוושת רוח חסרת צורה חלפה על פניו, כאילו כוח מבטם של כל הציורים מציף אותו ברגע אחד.

נהמה מרוחקת הרעידה את הקירות והרצפה. האיש הענק שבציור פקח את עניו, והן היו שחורות לחלוטין. עניים של נשמה שהושחתה על ידי קסם אפל. ופתאום ג'יימס הבין – הנהמה ששמע הייתה אנושית, כשל אדם לאה המתעורר משינה ארוכה ועמוקה מאד.

"דאנקן..." הקול הרעים בכבדות, כמו בפעם הקודמת, לפני שהם איבדו את אלבוס. "שבת, ידידי הוותיק?..."

זוג עניים נוסף נפקח והסתכל בהם. עניו הירוקות של אלבוס נראו כמעט משועשעות כשהן הביטו בהם מתוך הקיר. ואז הציור התחיל להתקלף, להתפורר במהירות על- טבעית, הופך לשברירי צבע בוהקים שצפו בתוך הקיר. ואז, כאילו בתוך משב רוח פתאומי, הם התחילו להתעופף משם לכיוון מוגדר.

"מהר!" ג'יימס האיץ בסקורפיוס המבולבל והתחיל לעקוב אחרי השובל. עד שסקורפיוס תפס את התיק שלו והצטרף אליו היה עליהם לפתוח בריצה כדי לא לאבד את השובל, זה חצה את קיר מפתן הגלריה ונשב בקיר המסדרון שמחוץ לה.

שוכחים מהאיש הענק שבציור ומהקול המוזר והמפחיד, גם ג'יימס וגם סקורפיוס ידעו ששברי הציור הזה יובילו אותם אל אלבוס, בדרך זו או אחרת.

הפרק הקודם