לאהוב לנצח

יש. לי. חבר.

כן- מה ששמעתם!

אני בכלל לא צוחקת אתכם, ולא מנסה לעבוד עליכם!

וכן, גם לי הדבר בא בהפתעה גמורה. אבל זה קרה.

והחבר שלי זה דראקו.      

זה קרה היום בצהריים. חזרתי מיום לימודים ארוך וכל מה שרציתי זה להיכנס למיטה ולהירדם. כבר עמדתי לעשות את זה, רק שפתאום, הרמיוני נכנסה לחדר ואמרה שהיא חייייייייבת להראות לי משהו.

שאלתי אותה מה העניין, אבל היא רק חייכה במסתוריות ולא רצתה לענות. היא רק אמרה 'את פשוט חייבת להאמין לי ששוה לך לבוא אותי...' ומשכה אותי בידי.

הלכתי אחריה, מבולבלת, לא יודעת למה לצפות.

הבלבול שלי רק הלך והתגבר ברגע שיצאנו מהטירה.

"לאן הולכים??" שאלתי.

"סוד." היה הדבר היחיד שהצלחתי להוציא ממנה.

וזאת הייתה הרמיוני, אז לא יכולתי שלא לסמוך עליה. אבל באמת שלא ידעתי למה לצפות!

לבסוף, הבנתי שאנו הולכות לכיוון האגם.

כשהתקרבנו, הצלחתי לראות את מימיו התכולים, ואת השמש המשתקפת בו.

למה הרמיוני לוקחת אותי לכאן??

את התשובה, קיבלתי ברגע הבא.

בדיוק עקפנו את אחת הגבהות, כשלעיני נגלה המחזה.

היה שם סדין משובץ בצבעי כתום אפרסק, עליו שכבה לה ארוחה דשנה- כזאת שגורמת אפילו לבן אדם שבדיוק סיים לאכול להרגיש רעב!

אבל זה לא היה הכל.

הרמתי את מבטי, אל עבר הנער שישב על הסדין. הוא היה לבוש בלבוש חגיגי, שמאוד החמיא לצבע עורו החיוור, שיערו היה מסודר באופן מושלם כמו תמיד ועיני האירו. מבטו, היה מעורב במעין מבוכה והתרגשות, אני חושבת...

בלעתי רוק.

"הפתעה!!!" נשמעה צעקה.

רק אז, שמתי לב שהוא לא היה לבד.

מאחוריו, עמדו שלוש דמויות מחויכות.

"אני עדיין לא מאמין שאני שותף בזה..." רטנה הדמות הג'ינג'ית, שהייתה, בעצם, רון- אחי.

הדמות שחורת- השיער שלידו- הארי- חבטה בו.

"בנים..." צחקקה הדמות השלישית- צ'ו, בעודה קורצת לי.

"טוב... אני חושבת שהגיע הזמן שלנו ללכת..." אמרה הרמיוני.

"ביי ג'יני," צ'ו אמרה לי, מחייכת.

"תבלו!" איחל הארי.

"נמייה- אני מזהיר אותך- שלא..."

"רון, בוא כבר!" הרמיוני משכה אותו לפני שסיים את מה שרצה להגיד.

בהיתי בדמויותיהם המתרחקות, ארבעתם נראו מאוד מרוצים מעצמם! טוב, אולי חוץ מרון...

"כאמממ..." מישהו מאחורי השתעל.

הסתובבתי במהירות, נזכרת איפה אני, ועם מי אני.

בזמן הזה, דראקו קם, ועכשיו הוא עמד כארבעה צעדים ממני, מחייך במבט מובך שכל- כך לא רגיל לו.

ואז, שאלתי את השאלה הכי מפגרת שיכולתי לשאול, "למה הביאו אותי לפה?"

טיפשה- טיפשה- טיפשה!!!

במקום להתלהב, עשיתי רושם של מישהי שהדבר שהיא הכי רוצה לעשות, זה לברוח משם!!!

"אממ... טוב, אני ביקשתי מהם..." דראקו בהחלט היה מובך, "את לא חייבת להישאר, אם את לא רוצה..."

"לא! זה פשוט שאני מופתעת..."

"הו. טוב, לא ידעתי איך לעשות את זה בדרך אחרת... אז שאלתי את החברים שלך. גריינג'ר אמרה שסיפרת לה משהו על זה שתמיד היית רוצה שיכינו לך פיקניק רומנטי ו...." הוא עצר לרגע.

הסמקתי.

"זה בסדר מבחינתך?"

"אמממ..." טוב, אני מניחה שגם הוא לא בדיוק במצב של לנסח שאלות בצורה נורמלית, "למה עשית את זה?"

"למה הביאו אותך לפה? כן, טוב, רציתי לדבר איתך. אמממ... אני הבנתי משהו, ויזלי... זאת אומרת, ג'יני..." הוא הסמיק, " אני צריך להתרגל לזה..."

גיחכתי, "כן..."

"קיצר- אני... זאת אומרת, חשבתי לי בזמן האחרון.... אני אוהב אותך!"

ומאז יש לי חבר.

הפרק הקודם		הפרק הבא