ג'יני וויזלי בהוגוורטס

ברגע ששמע אותה, הסב מאלפוי את מבטו מהקיר אליה. 'נראה שאני יותר מעניינת.' גיחכה. ונראה שהחיוך שעלה על שפתיה בעקבות מחשבה זו עודד אותו, כי הוא פתח. "היי," לפתע הוא נראה נבוך. "מה קורה?" הוא השפיל את מבטו. על לחייו, שהיו חיוורות לפני רגע, התנוסס כתם ורוד. "איך אתה מרגיש? אתה נראה טוב בהרבה מהפעם האחרונה שראיתי אותך." קבעה, ספק משועשעת ספק רצינית.

הוא הביט בה, מחייך. "כן, כך זה נראה... נחמד שקפצת לבקר, וויזלי. חשבתי שאשאר תקוע עם פנסי." ג'יני קימטה את מצחה. האם יש שמץ של הכרת טובה בקולו? או שאולי הוא רק ממורמר על שנטשו אותו לבד? גם היא היתה כועסת. היא הבחינה במבטו של מאלפוי, שתעה לכיוון הכסא. הוא רוצה שתשאר. 'בסדר, אשאר, אם בכך אתה חפץ,' היא התיישבה בכיסא וקירבה אותו אל המיטה. היא הרימה את עיניה בדיוק בזמן כדי להבחין בזיק השמחה שעבר בעיניו האפורות, הקרות בדרך כלל. "אבא שלך לא בא לבקר אותך? או אולי אמא שלך לפחות?" הניצוץ הזעיר שהעיד על שמחה בעיניו, כבה. "הא! אבא שלי? לא, הוא נשאר בבית. הרי אני לא גוסס. ואף אחד מחברי הנאמנים בבית סלית'רין לא חשב לארח לי חברה, חוץ מפר- פנסי. וגם היא, רק מנשקת והולכת. באה כשהיא חושבת שאני ישן. מנשקת לי את המצח." כשאמר את הדברים האלו, לא יכלה ג'יני שלא להבחין בקמטים שנחרשו פתאום על מצחו. "אה, אז היא פשוט מנשקת אותך והולכת'" גיחכה ג'יני. נראה שהוא חש בלעג שבקולה, כי הוא הזדקף, למרות הכאב הכרוך במאמץ. "כן, על המצח, הלחיים, ופעם אחת על הפה. רוצה גם?" הוסיף, ונימה של זלזול התגנבה לקולו. אבל לא רק זלזול, גם התגרות, כאילו ציפה לתגובה שלא תהיה שלילית. "היית מת." סיננה מבין שיניה. הוא מתחיל להידמות למאלפוי שלמדה להכיר ולשנוא. "וזה, ג'יני וויזלי, כי את לא מעיזה. את לא לוקחת סיכונים ואני יכול לתת לכך מליוני על מליוני דוגמאות." הוא חייך אליה בשובבות, חושף את שיניו הלבנות. "אוך, נו באמת! אתה חושב שאני לא לוקחת סיכונים? מי היה בשנה שעברה במשרד הקסמים ונלחם באבא שלך והחברים שלו?!" הוא החוויר, אבל ג'יני המשיכה; "בטוח שלא אתה! אתה נשארת, ואתה אומר שאני לא לוקחת סיכונים, מה? טוב, אז אני אוכיח לך שאני כן!" ברגע שסיימה את המשפט רכנה קדימה, ונישקה אותו. זו לא היתה נשיקה, היא רק נגעה בשפתיו ומיד נסוגה בחזרה, אבל בכל זאת...

הוא גיחך. "חשבתי שאת מסוגלת ליותר, אבל נראה שלא." הוא אמד אותה במבטו, כמעריך עד כמה התייחסה אל דבריו וכמה תתייחס לבאים. "אפילו פרקינסון מנשקת טוב יותר ממך. ופרקינסון גרועה!" הוא זקר את סנטרו בהתנשאות. המחווה האחרונה היתה זו שהציתה את זעמה של ג'יני, והיא התקשתה לשלוט בו לאורך זמן. "נו, לא נורא. לפחות עכשיו אני יודע מה את באמ-" הוא פער את עיניו בתדהמה. ג'יני קמה מהכיסא חפנה את פניו בידיה והצמידה את שפתיו לשלה. היא ציפתה- לא, רצתה שיתנגד. אבל הוא לא. הוא חיבק את מותניה, מצמיד אותה אליו יותר ויותר.

ואז היא הבינה. הוא. כל המכתבים. ההפתעה, שנועדה לשמח אותה, אבל רק הכעיסה אותה. והיא גרמה לו לרוץ אחריה ולהיפצע. מאלפוי אוהב אותה. וג'יני אוהבת אותו. היא צעדה אחורה, עדין לא מתנתקת מחיבוקו, והוא ירד מהמיטה. היא חיבקה את צווארו. הם עמדו כך, צמודים, נאחזים אחד בשני כאילו נאחזו בחייהם. כל שניה שעברה נדמתה כנצח, אבל הם לא הרפו. ג'יני רצתה להשתחרר מאחיזתו של דראקו ולומר לו משהו. לא משנה מה. כל דבר. אבל ברגע שהורידה את ידיה מצווארו שמעה את הזעקה.

"ג'יני!"

דראקו וג'יני התנתקו והביטו סביבם. ליד דלתות המרפאה עמד רון, חיוור, ואוזניו אדומות. "אוי," לחשה ג'יני לעצמה, אבל נראה שרון שמע אותה. "כן, באמת אוי!" הוא התקדם לעברה באיום. "מה את חושבת שאת עושה? זה מאלפוי, ג'יני. אבא שלו, אם אני חייב להזכיר לך, הוא אוכל מוות! רוצח!" הוא התנשף בזעם. היא התקדמה לעברו אך הוא הפנה ממנה את מבטו. דמעות עלו בעיניה וזרמו אל לחייה.

"רון, אני-"

"ג'יני, אל תגידי כלום. אני לא רוצה לשמוע אותך,"

ג'יני הרגישה את ידו של דראקו אוחזת בידה. המגע עודד אותה, אבל הכאב בפניו של אחיה לא הסכים להרפות ממנה.

"רון, אני כל כך מצטערת. אני כל כך כל כך מצטערת! אני- זה פשוט- רון, בבקשה," הדמעות זרמו במורד לחייה וטשטשו את ראייתה.

"לא, ג'יני. את לא מצטערת. אני חושב שאלך. נראה שאני מפריע לך ול-אה- חבר החדש שלך." הוא התסלק משם, משאיר אחריו את ג'יני, מתייפחת, ואת דראקו, קרוע בין כעס על רון לרחמים על ג'יני. דראקו סובב את ג'יני אליו וחיבק אותה. שלא כמו שחשבה, הוא היה חזק. וכשניסתה להשתחרר מאחיזתו, לברוח, הוא לפת את כתפיה בחוזקה, ולא הניח לה להימלט. היא הכתה בחזהו המכוסה בגלימה הדקה,

שלא הסכים להסיר, באגרופים קמוצים, בוכה, צועקת, אבל הוא לא הרפה. הוא החזיק בה עד שהתעייפה ואז הושיב אותה על המיטה וליטף את לחיה באצבע ארוכה, חיוורת. היא אחזה בחוזקה בפרק ידו והשעינה עליה את לחיה הרטובה מדמעות. כשהתיישב לידה על המיטה הורידה את ראשה מידו ונשענה על כתפו.

הם ישבו כך שעות, עד שהרגיש דראקו שראשה של ג'יני נשמט מכתפו אל חזהו. הוא השכיב אותה על המיטה וכיסה אותה בשמיכה. הוא רפרף בשפתיו על מצחה הקודח ונעמד ליד המיטה והביט בה.

נראה שדקות רבות, אולי אפילו שעות. כל מה שידע הוא שכשהתעייף מלהביט בה, התיישב על כיסא העץ הנוקשה, נרדם, וחלם עליה.

בבוקר, כשהתעורר, היא כבר לא היתה שם. רק פתק קטן, לבן מונח על השידה וניחוח פרחים קליל עומד באוויר.

הוא חייך חיוך קטן ועצוב, הודיע למדאם פומפרי שהוא מוכן לחזור ללימודים ויצא בריצה מהמרפאה.

הפרק הקודם		הפרק הבא