האהבה חזקה מן המוות

סקורפיו הביט עוד רגע בגיליון הקלף, דמעות קטנות נקוות בעיניו. ואז הוא קם והסיט את הוילון. לילי שכבה במיטתה, בוהה בתקרה.

"לילי?"

היא קפצה והביטה בו בתוכחה. "נבהלתי! וחוץ מזה, סיכמנו..."

"סיכמנו סיכמנו, את חייבת לראות." אמר סקורפיו בכבדות. "כתבתי מכתב לאבא שלך."

היא הביטה בו באי-אמון. "סקורפיו מאלפוי, אתה לא נורמאלי!"

"נכון. כתבתי לו שאת אוהבת אותי, ואני אוהב אותך מאוד, וביקשתי ממנו להרשות לך להתרועע איתי. עכשיו קיבלתי את המכתב שלו, והוא כותב שהוא ממש בעד, שלא אכפת לו מי היה אבי ושהוא רק שמח שבאה אהבה חדשה לעולם, אבל אימך מתנגדת עד כמה שיכול אדם להתנגד. אבי- אמ- פגע בה באיזו שהיא דרך. אבא שלך לא כותב איזו. עכשיו היא איננה מוכנה לשמוע על האדם הזה. כנראה הוא הרס את חייה בשנה ההיא."

"אבל זאת אמא שלי!" אמרה לילי באי אמון וחיבקה את עצמה. "היא רוצה בטובתי! היא לא מבינה... אבל היא חייבת להבין! אני לא מאמינה! זה בדיוק כמו היא ואבא, רק יותר חסר סיכוי! היא לא מבינה שאם היא לוקחת לי אותך אין טעם לחיי?"

"מה?!"

"סתם פליטת פה."אמרה לילי והסמיקה.

"זה לא פליטת פה, יקירתי.אני מרגיש בדיוק כך." אמר סקורפיו בעדינות ואסף אותה לזרועותיו הרכות והאמיצות. היא נשכבה על ברכיו, מתמכרת לתחושה הקסומה. לשנייה סקורפיו תהה אם יהיה לו אומץ לרכון ולנשק אותה, אבל הוא ויתר, מהסיבה שהוא לא יכול להתנתק.  כי שניהם ידעו שזהו חיבוקם האחרון.

"לאן, הוגו?" שאל אלבוס את הוגו, כשראה שהוא מארגן את כל חפציו.

"לבקר את לילי." אמר הוגו וזרק עט נוצה לתוך תא מיוחד. "המון זמן לא ביקרתי אותה. זה לא יפה שלא ביקרתם אותה אפילו פעם אחת. תחשבו איך אתם הייתם מרגישים אם הייתם שוכבים במרפאה ואחים שלכם לא היו באים לבקר אתכם!"

"תפסיק להיות כזה צדיק, הוגו." אמר אלבוס בכעס. "בגללה לא ניצחנו. בגלל שהיא הייתה צריכה להציל את המאלפוי המרושע הזה. הוא גמל לה רעה תחת טובה. הוא הפיל אותה מהמטאטא בכוונה!"

"אתה לא יודע מה קרה שם באמת!" צעק הוגו. "איך אתה יודע שהוא הפיל אותה? אולי היא נפלה? אני ראיתי כמה מדוכדך שהוא היה אחרי זה, ואני חושב שהיא נפלה כי היא איבדה אחיזה או משהו מעין זה! אולי טומי זרק בטעות גם עליה מרביצן!"

"אתה תמים מדי, הוגו." אמרה רוז ובאה והתיישבה כתף אל כתף עם אלבוס, שמלמל משהו והסמיק בכעס. "זו תמימות, או טיפשות. הוא הפיל אותה מהמטאטא ואנחנו יודעים זאת כעובדה."

"העובדות שלכם נורא לא מדויקות." אמר הוגו.

"תגיד לי, אתה מאוהב בלילי?" שאל ג'יימס וחשף את פניו אחרי שעה שטמן אותן בספר "לחשים עתיקים למתקדמים".

"מה פתאום?" הכחיש הוגו. "אני מאוד מחבב אותה, אבל זה לא אהבה. היא בת דודה שלי, ואם יותר לי להזכיר לך, היא אחותך."

"נכון. באמת ביקרתי אותה פעם אחת." השיב ג'יימס וטמן את פניו שוב בספר.

"היית צריך לספר לנו!" אמרה רוז. אבל כבר לא היה אל מי לדבר.

"טוב, אז ביי." אמר הוגו וחמק ללא מילה נוספת. רוז ואלבוס החליפו מבטים זועפים.

הוגו נכנס למרפאה, מחשבותיו פזורות. אולי הם צודקים? אבל אין להם הוכחה ממשית לזה בכלל. זה לא צודק, להאשים אנשים על לא עוול בכפם. מסכן מאלפוי.

הוא הסיט את הוילון, שקוע במחשבות. אבל משהו הסיח את דעתו.

זה בכלל לא היה החדר של לילי. מאלפוי שכב על המיטה הרחבה, ראשו טמון בכריתו, וגבו רוטט בבכי שקט.

הוגו עמד, עדיין אוחז בוילון הירוק, והלום. זה לא יכול להיות... לא יכול... סקורפיו מאלפוי מעולם לא בכה,  אין לו בכלל את הצנרת הזו. אז איך? מה עבר עליו? יכול להיות שהוא גילה את מה שאלבוס ורוז אומרים עליו?

לפתע, כנראה הרגיש שמישהו מסתכל עליו, הסתובב סקורפיו. הוא כבר פחד שזה אדי. אבל הוגו וויזלי עמד שם, המום ומחזיק את הוילון כאילו הוא הולך ליפול. הוא החוויר לרגע. סקורפיו ידע שהוא מפחד ממנו.

"וויזלי, באמת שאין לך מה לפחד." מצא את עצמו אומר. הוגו עזב את הוילון והתקרב. "אם אין לי ממה לפחד, תקרא לי הוגו."

"רק בתנאי שתקרא לי סקורפיו." אמר סקורפיו. הוגו חייך אליו, והתיישב בלי הזמנה.

"סליחה על החטטנות." אמר כהקדמה. "אבל אם תרצה... אולי... תוכל לספר לי למה בכית?"

סקורפיו לא ידע מה מושך אותו לספר, אבל הוגו מצא חן בעיניו. הוא נאנח.

"אני יודע שתהרוג אותי על זה, אבל לא משנה. גם כך אין חיי חיים." אמר. הוגו התקומם. "בכל חיים יש איזושהי נקודת אור, חוץ מבחיים באזקבאן. אני יכול להבטיח לך, סקורפיו, שגם בחיים שלך יש נקודת אור. ואם אין... אז אני מסכים להיות לך." הרים את פניו ונצנוץ אמיץ וטיפה קונדסי הופיע בעיניו. סקורפיו נאנח שוב. "זו יכולה להיות נקודת אור קטנה מאוד. קודם אתה צריך להקשיב לי." אמר. ואז התחיל לדבר.

לאחר הסיפור עמדו להוגו דמעות בעיניים. סקורפיו הביט בו לרגע, ואז חשף את חזהו. "נו, הרוג אותי." אמר. "לפני שאתה מהסס. אני יודע כמה אתה רוצה."

"למה שאני אהרוג אותך?" שאל הוגו, מוחה את הדמעות.

"כי אתה עכשיו כועס עלי שפיתיתי את לילי, וזועם עלי, ורוצה להרוג אותי, ולי אין טעם בחיים הטיפשיים האלו. אז קדימה."

"אם אין לך טעם, למה אתה לא הורג את עצמך?" שאל הוגו.

"כי אני מרחם עליה. אם היא תדע שהתאבדתי, היא תתאבד בעצמה. לה יש סיכוי להתאהב בגברים אחרים. לי אין סיכוי להתאהב יותר. ואני לא אוכל לסבול את המחשבה שהיא התאבדה בגללי." לחש סקורפיו. העיניים של הוגו התמלאו שוב בדמעות.

"מה יש לך, שאתה כל הזמן בוכה?" חקר סקורפיו.

"אני מקנא בכם. שיש ביניכם כזו עוצמה של אהבה. אני יכול רק לחלום על זה. ותוריד כבר את החולצה, אני לא הולך להרוג אותך." אמר הוגו. "וגם אל תבקש מאף אחד. לא יכול לוותר על חבר כמוך."

"מה קרה לפוטרים ולאחותך?" שאל סקורפיו, מכווץ את מצחו. "פשוט, לא יצא לי לראות אותך הרבה לא נגרר אחריהם."

"רבנו. הם אמרו שהפלת אותה מהמטאטא-"

"שקר!" צעק סקורפיו וקפץ על רגליו.

" -ואני אמרתי שהיא החליקה ושהם לא יודעים מה הלך שם."

"גם הקפטן שלכם אמר ככה?" שאל סקורפיו.

"לא, הוא רק קרא. בספר, לא בפה." אמר הוגו. "למה?"

"כי הוא לא נראה הטיפוס." אמר סקורפיו, וצנח שוב על המיטה. "לא יודע למה לא משחררים אותי כבר, משעמם להיות פה."

"מחר אתה משתחרר! ובעוד חמישה ימים חג המולד!" אמר הוגו בתקיפות. "ולמה לא אמרת את זה לפני שבוע?"

"איך אתה יודע שלא אמרתי?" התריס סקורפיו.

"אתה בעצמך לא נראה הטיפוס שיתלונן שלילי ישנה מעבר לוילון."

"צודק בכל מאת האחוזים."

"יופי. תגיד, סיפרת להורים שלך?" הוגו הנמיך את קולו.

"נראה לך!" סקורפיו פער את עיניו, והגן על ליבו בעזרת ידיו. "הם היו הורגים אותי! אפילו בלי לכתוב צוואה!"

"אז אל תסמוך על דוד שלי. הוא מסוגל ללכת לעשות סולחה ו-"

"עדיף כך." אמר סקורפיו בהקלה. "אני לא מסוגל להגיד לו את זה בעצמי."

"אהה!" הוגו קפץ. "יש לי רעיון!"

הוא התכופף ולחש את זה באוזניו של סקורפיו. הוא טפח על כתפו.

"אתה יצירתי, אתה. מזלי שאתה חבר שלי."

"הא, אז חברים?" אמר הוגו והושיט את ידו.

"חברים פלוס." חייך סקורפיו ולחץ אותה.

שניהם לא שמו לב לוילון שהוסט, וללילי המחייכת הנשקפת מבעדו. 

תגיבו, בבקשה!

הפרק הקודם		הפרק הבא