פגישת מחזור

היי חבר'ס. 

הנה הפרק הבא,  מקוות שתאהבו.

הסוף לא משהו-משהו, אבל כבר התחלנו את הפרק הבא אז לא תישארו במתח יותר מדי זמן.

אוהבות, דרדר ואלבטראוז.

פרסי נעצר ליד מגרש הספורט והצביע על הפינה השמאלית שלו, שם היה סבך שיחים גבוה ודוקרני.

לילי הסתובבה אליו. "אתה בטוח שהוא שם?" שאלה בפליאה.

פרסי הנהן. "זה עמוק יותר משזה נראה, ויש באמצע מן קרחת-יער כזאת. הוא יהיה שם."

לילי היססה. "איך אתה יודע?" חקרה.

פרסי הרים גבה. "את שואלת שאלות או הולכת לדבר איתו? הוא לא ישאר שם לתמיד."

"צודק. בסדר."

היא התחילה ללכת, והסתובבה כששמה לב שהוא לא ממשיך איתה. "אתה לא בא?"

פרסי פלט נחרה. "סביר להניח שאני הבנאדם האחרון שהוא רוצה לראות היום. אז לא, אני לא בא."

"למה הוא לא רוצה לראות אותך היום?" שאלה בסקרנות.

"שואלת שאלות או הולכת?" שאל פרסי שוב בקוצר רוח.

"הולכת, הולכת," מילמלה והתחילה שוב לצעוד לכיוון השיחים הגבוהים.

למרות קוצר רוחו הלא אופייני של פרסי, היא גילתה שעל שפתיה מרחף חיוך. ושהיא רוצה את נוכחותו ההחלטית והבטוחה שוב לידה כשהתקרבה לשיחים השחורים והמאיימים, שהתנשאו מעליה ככל שהתקדמה כאילו רוצים לגרש אותה. 

כשהביטה לאחור, בציפייה לראות את גבו המתרחק, הוא לא היה שם. פרסי נעלם כלא היה.

היא החזירה את מבטה אל השיחים, תוהה איך עליה להיכנס בדיוק. שום פתח לא נגלה לעיניה.

לבסוף, אחרי בחינה מדוקדקת של כל שיח ושיח, היא שלפה את שרביטה בלית בררה.

בנפנוף קצר ואמירת מילה מסובכת, היא נכנסה פנימה, זוחלת במערה הקטנה שיצרה לעצמה.

אחרי כמה דקות של זחילה המערה נפתחה לבסוף לאויר הפתוח. לילי יצאה, מעיפה אבק מבגדיה, ובחנה את סביבתה.

כמו שפרסי אמר, היא עמדה בקרחת יער, שהייתה גדולה הרבה יותר משציפתה. בקוטר עשרה מטרים. 

בערך באמצע עמד עץ בודד, ערום מעלים, שורשיו בולטים מהאדמה. למרגלותיו ישב נער חיוור ושחור בגדים, מביט בה בהפתעה בעיניו הכהות ולא אומר דבר.

לילי נפנפה בשרביטה בכדי לסגור בחזרה את המעבר שיצרה בשיחים, ואז התקרבה לאט והתישבה לידו, נשענת גם היא על הגזע הרחב.

הם ישבו בשתיקה במשך דקות אחדות, מקשיבים לציוץ הציפורים ומסתנוורים מהשמש החמה.

"פרסי שלח אותך?"

לילי הביטה בהפתעה בניקו, שפתח את פיו בפעם הראשונה עד עכשיו.

"לא, פרסי לא שלח אותי," השיבה.

"אז איך מצאת אותי?" המשיך ניקו. הוא הביט בה במבט ריקני מעט.

לילי הביטה בו. "ביקשתי מפרסי שיראה לי את הדרך."

ניקו צחק בקדרות. "אז הוא שלח אותך."

לילי סובבה אליו ראשה, ולאחר מכן גם את שאר גופה. "למה אתה מאשים אותו? הוא מאוד דואג לך." היא נזכרה ברצינותו התהומית של פרסי כשהוביל אותה אל ניקו, וזה הפתיע אותה. היא לא ידעה שיש בפרסי צד עמוק כזה, עם כל תדמית ה- אני לוקח את החיים בקלות ושום דבר לא מדאיג אותי. זה גרם לה לחבב אותו יותר.

"למה אני מאשים אותו?" שאל ניקו בבוז. "כי הוא האשם. בגללו היא מ-" הוא בלם את עצמו בפתאומיות.

"מתה?" השלימה לילי. עיניה התכווצו בחוסר הבנה, ואז נפערו. "ביאנקה מתה בגלל פרסי? אבל... זה לא יכול להיות!"

ניקו הביט בה, לא מבין. "את... את הכרת אותה?"

לילי בחנה אותו, לפתע מסתכלת על הכל באור שונה. "בגלל זה הוא כל כך רציני היום? כי הוא הרג אותה? ובגלל זה מכל החצויים רק שניכם ידעתם מה קרה בתאריך של היום. כי זאת אחותך והוא הרג אותה. נכון?"

ניקו נרתע. "הוא לא הרג אותה! הוא... היא - זה לא ככה. את לא מבינה." הוא הסיט את מבטו ממנה.

"אז תסביר לי, ניקו," לילי כמעט התחננה. "תסביר לי מה קורה כאן."

ניקו החזיר אליה את מבטו, החלטי יותר. "קודם תעני לי. את הכרת אותה?"

לילי הנהנה. 

עיניו של ניקו נפערו. "הכרת אותה! איך זה יכול להיות? מתי?"

"פעם לפני הרבה שנים, למדנו באותו בית-ספר," הסבירה לילי. "זה היה קצר. תוך פחות מחודש ביאנקה עברה בית ספר, אני לא יודעת למה. אבל אנחנו היינו החברות הכי טובות. סיפרנו הכל אחת לשנייה." אמרה בעצב. היא מיקדה את מבטה בניקו. "היא סיפרה לי שיש לה אח קטן." לילי טפחה על מצחה בדיכאון. "איך לא חיברתי את זה? די-אנג'לו. ביאנקה די-אנג'לו היא אחות של ניקו די-אנג'לו. אני כזאת טיפשה."

ניקו נראה הלום רעם. "איפה? מתי?" ירה אליה.

"בבית ספר קטן באמריקה, במיין. בכיתה ג'."

"מה עשית במיין?" המשיך לחקור.

לילי הסמיקה מעט. "בחודשיים הראשונים של השנה גרתי אצל דודה שלי, בדרום מיין. היא חלתה, אז אני ואחותי נסענו לעזור לה..." קולה גווע. אין לה זכרונות טובים משם. בסופו של דבר דודתה מגי לא שרדה והיחסים עם פטוניה בכל מקרה נהרסו כשגילתה שהיא קוסמת, לא שהיו מושלמים לפני זה. היא פחות או יותר הדחיקה את החודשים האלו, וכך גם את זיכרון הילדה בעלת העור בצבע זית שהייתה חברתה הטובה ביותר מאז ומעולם עד שנעלמה. אין פלא שלא קישרה אליה את ניקו.

היא התנערה מהזיכרונות הישנים והתמקדה בחזרה בניקו, שבהה בה כאילו נחת עליה עב"מ. 

"אני - אני זוכר את זה," גימגם. "היינו שם... אחרי מלון 'הלוטוס', טסנו... עברנו בין בתי ספר, וגם באחד במיין. אני זוכר את זה," אמר שוב בקול רועד.

"עכשיו תורך," אמרה לילי. "תספר לי מה קרה לביאנקה."

וניקו סיפר, בקול רועד, איך חבורת חצויים (פרסי, אנבת', גרובר ותאליה) וציידות ארטמיס, מצאו אותם בפנימייה כלשהי והצילו אותם ממפלצת מסוכנת. איך אחותו הצטרפה לציידות. איך הגיעה אותה נבואה גורלית ששלחה את אחותו, פרסי, תאליה, גרובר ועוד ציידת אחת למסע חיפושים מסוכן בעיקבות אנבת' שנחטפה ואלה שנחטפה גם היא. איך פרסי הבטיח לניקו שאחותו תחזור, ולא הצליח להגן עליה באותו מדבר צחיח בשממה. איך ניקו ברח כשפרסי חזר והביא לו את הבשורה הקשה. 

לילי הקשיבה בדממה, גומעת את מילתיו של ניקו בשקיקה ונמלאת יגון עם כל רגע שעובר. זמן רב עבר מאז חשבה על ביאנקה, אבל זה לא מנע ממנה להתאבל. להתאבל על החברה הטובה ביותר שידעה.

הזמן עבר וניקו המשיך לספר, גומר לדבר על ביאנקה וממשיך למה שקרה אחרי שברח, על הסיפור במבוך ועל הקרב האחרון מול הטיטאנים, שהתרחש למרגלות האולימפוס ועליו. את כל הסיפורים האלה כבר שמעה אתמול בחדר המועדון, כשהחצויים והקוסמים חלקו מידע אחד עם השני. אבל לא מנקודת מבטו של ניקו.

למעשה, לילי לא זכרה שהם סיפרו משהו לגבי ביאנקה בסיפורים אתמול, אבל כשחשבה על זה הבינה שניקו לא היה מרגיש בנוח לדבר על זה ככה עם כולם. אם הייתה במקומו גם היא הייתה מדלגת על החלק הזה.

כשגמר את סיפורו, אחרי נצחונם על גאיה, החשכה כבר החלה להתפשט. השמיים היו צבועים בגוונים כתומים בוהקים וורודים נעימים בעוד השמש התחילה לשקוע.

השניים שקעו בדממה, מביטים בשמיים מעליהם.

"אז פרסי לא באמת אשם," אמרה לילי בשקט.

"לא, הוא לא," מילמל ניקו.

"אבל אתה בכל זאת מאשים אותו?" שאלה. עורב קרא במרחק.

ניקו נאנח. "אני... אני לא יודע," אמר לבסוף. "אני כבר לא יודע מה לעשות."

לילי חייכה חיוך נוגה ולא הגיבה. הם שקעו בשתיקה שוב.

"היא נולדה מחדש," פלט ניקו פתאום.

לילי הסתובבה אליו, מופתעת. "מה?"

"בשאול, עולם המתים. הגיבורים נשלחים לאליסיום, גן העדן, או שהם בוחרים בלהיוולד מחדש. ביאנקה עשתה את זה. היא נולדה מחדש, ועכשיו לא משנה אם אני בן האדס או לא כי אני לא יכול לראות אותה יותר. לעולם."

"רגע, זאת אומרת שניפגשת איתה כבר? זאת אומרת, אחרי שהיא מתה."

ניקו הנהן. "הצלחתי להעלות את רוחה מן המתים. אבל אחרי שהיא נולדה מחדש לא הצלחתי יותר, כי היא נולדה מחדש והיא כמובן לא זוכרת כלום."

"אה," אמרה לילי.

ניקו בחן אותה. "זה לא מרתיע אותך? שאני יכול לזמן את המתים?"

לילי משכה בכתפיה. "כל אחד ויכולותיו."

ניקו כמעט חייך. "כן, כל אחד ויכולותיו."

הוא קם וניער את העפר מבגדיו, והושיט לה יד. "את באה?"

לילי נענתה לו והושיטה את ידה גם היא. הוא עזר לה לקום, הפעם מחייך באמת. היא חייכה בחזרה. "לאן?"

"נצא מכאן," ענה ניקו. "מתחיל להחשיך, צריך לחזור. ידאגו לך."

לילי הרימה גבה. "ידאגו לי? ומה איתך?"

הוא משך בכתפיו.

"אל תמשוך לי ככה בכתפיים, ידאגו גם לך, אתה תראה."

הוא חייך חצי חיוך ומשך בכתפיו שוב.

"טוב, אז איך יוצאים מכאן?" שאלה.

ניקו קימט את מצחו. "איך נכנסת?"

לילי נופפה בשרביטה. ניקו הנהן בהבנה.

"טוב, הדרך השנייה קלה בהרבה." הוא התכופף אל העץ ותפס בשורש הבולט והגדול מכולם, ולהפתעתה הרבה, פשוט משך אותו למעלה, מרים את השורש ויחד איתו את העץ מהאדמה. מתחת לעץ נגלתה מנהרה קטנה וחשוכה.

ניקו הביט בה בציפייה. "נו, קדימה, בנות ראשונות."

לילי נשכה שפתיים בהיסוס, ואז בהחלטיות לא אופיינית לה היא התקדמה אל העץ והתכופפה אל המנהרה. היא העיפה מבט אחרון אל ניקו שהנהן אליה, והחליקה פנימה.

היא התחילה לזחול, מפנה מקום לניקו. המעבר היה קטן ודחוס, גדול מספיק בקושי בשביל שתוכל לזחול שם.

לפתע מעט האור שהצליח להגיע אליה ולהאיר לה את דרכה נעלם. לילי דממה בחשכה המוחלטת, מבוהלת.

היא הרגישה את ניקו מתנגש בה פתאום מאחור.

"אחח," מילמל. "למה עצרת?"

"אני... אין לי אור." אפילו באוזניה שלה היא נשמעה מטופשת.

ניקו העלה קולות מוזרים, והיא הבינה שהוא מגחך. "אין אור כי סגרתי את הפתח אחרי שנכנסתי. אני לא יכול להחזיק אותו פתוח ולזחול תוך כדי. תמשיכי להתקדם עד לפתח ותצאי, אל תדאגי, אין פניות."

לילי כיווצה את שפתיה והמשיכה לזחול, מגששת. לבסוף הגיעה לסוף הדרך.

"ניקו, המעבר נגמר כאן," אמרה בבהלה.

"זה בסדר, זה המכסה. תדחפי למעלה."

לילי דחפה, ולפתע מצאה את עצמה שוכבת על הדשא, מתנשפת, ליד פיסת אדמה הפוכה ששימשה כמכסה למעבר. ניקו עמד מעליה, עדיין מגחך.

היא התיישבה ודחפה את המכסה בחזרה למקומו. ערמת השיחים הסבוכים עמדה איתנה מאחוריה.

"אני לא נכנסת לשם שוב בחיים," הודיעה ברעד.

"עד כדי כך נורא?" שאל ניקו, מבודח. היא הנהנה.

"טוב, את מוזמנת לבוא בטענות להייזל, כי היא זאת שיצרה את המעבר הזה בשבילי. ביום שבאנו."

"באמת?" לילי חיבקה את עצמה. ניקו חייך שוב.

ואז פרסי נכנס לשדה ראייתם. הוא קרס על הדשא ביניהם, מתנשף, חזהו עולה ויורד במאמץ. "אלים אדירים. כל כך דאגתי. נעלמתם לארבע שעות."

לילי חייכה. ניקו נעמד, מתוח. פרסי המשיך. "כבר חשבתי לבוא לחפש אותכם כבר שלושים פעם, אבל אנבת' עצרה אותי. היא אמרה לתת לכם זמן. כנראה שהיא צדקה, הא?"

"כן, כנראה," מילמל ניקו.

פרסי הרים אליו את מבטו. "אתה בסדר, ניקו?" הוא נשכב בעוד ניקו מהנהן בהיסוס. פרסי בחן אותו, ואז חייך. "דאגתי גם לך, ניקו. אתה יודע שאתה חשוב לי."

לילי חייכה אל ניקו בניצחון. "אמרתי לך! ידעתי שידאגו גם לך!"

ניקו התיישב בחזרה, נבוך. פרסי צחק ושילב את ידיו מאחורי ראשו. "ולא רק אני. אנבת' והייזל בחדר המועדון, משתגעות מדאגה. ג'ייסון כמעט הקים משלחת חיפוש, בעידוד שאר החצויים. הקוסמים שם עם שרביטים בהיכון, הם אמרו שהם מכירים איזה לחש איתור או משהו כזה. כנראה שאתה מוערך יותר משחשבת," אמר בשיעשוע. ניקו הוציא לשון.

לילי הביטה בשניהם בחיוך מופתע. היה ברור שהם מכירים כבר הרבה זמן אם פרסי מההתחלה פנה לנושא הרגיש של ניקו והראה לו שלשאר אכפת ממנו גם. והיא הופתעה לגמרי לראות שפרסי הצליח לגרום לניקו להרגיש בנוח מספיק בכדי לחרוץ לו לשון. היא, אפילו אחרי ארבע שעות שיחה, הצליחה לחלץ ממנו בקושי חיוך. היה ברור שבין ניקו לפרסי יש מן יחס מיוחד.

אבל היא ידעה שהיא מתקדמת, והיא ידעה שניקו חשוב לה. אחיה של ביאנקה.

כשחשבה על זה, כמה דברים עלו בראשה מיד. גורל, עולם קטן, מזל, מקרה גמור. אף אחד מהם לא התאים בדיוק.

למען האמת, ההרגשה האמיתית שלה הייתה שביאנקה אחראית לזה. אפילו אחרי שניקו סיפר לה שהיא נולדה מחדש, התחושה עדיין דבקה בה.

שביאנקה צפתה בהם, והפגישה ביניהם.

שהיא דאגה שיהיה להם אחד את השני, להתנחם בזכרונות בה.

וההרגשה הייתה כל כך נכונה.

הפרק הקודם		הפרק הבא