הנשף

היום יום שני, והאחות שיחררה אותנו לבינתיים. אם לא נרגיש טוב – נבוא ישר אליה.

הכל בינתיים טוב ויפה. לא כואב לי כל כך, אני חוזרת ללמוד כרגיל ולשחק קווידיץ'. טוב, אולי עוד כמה זמן, אבל זו לא הכוונה.

הכל לא יהיה טוב ויפה. כי עוד מעט – ביום שבת – יוצאים להוגוסמיד. וכן, זה יום האהבה .

אוה, אלוהים. תהרגו אותי וזהו. פשוט תגמור, אלוהים. אתה יודע שכאב לי הרבה לאחרונה, ואני רק רוצה לעבור את יום שבת הארור הזה. ואתה יודע, נכון?

אתה מקשיב לי, נכון?

אם לא, אני מבקשת בכל לשון של בקשה: תקשיב לי. תעביר את היום הזה, שלי לא יכאב שאני לא יוצאת לבד. שלי לא יצבטו את הלב כמו כל הדחיות העלובות. שאותי יזמין מישהו שאני מחבבת.

טוב, אין לי מישהו ספציפי. למען האמת, אני לא מחבבת מישהו כלל.

אני אשאר רווקה עלובה ובודדה כל חיי?

אני מקווה מאוד שלא. אחרת אמא תתאכזב, אבא יתאבד, דוד הארי ישקע בדיכאון ודודה ג'יני בכלל תחטוף התקף לב אם יהיו לי ילדים והם לא יהיו ג'ינג'יים.

תגובות קצת מוגזמות, אני מניחה. אבל לדעתי כולן הגיוניות. הם עברו הרבה, הזקנים האלה.

אני נמצאת בחדר המועדון, כותבת מכתב לאמא. לוסי משוחחת עם הנרי מחוץ לחדר המועדון (זה מה שידוע לי עד כה), אל' מדבר סטלה, אחרי הפגישה הדי מוצלחת שערכו אתמול בערב, לפי ידיעתי. אוליביה משחקת קווידיץ' עם רייבן (גם אני הופתעתי!) וג'יימס. הוגו רב עם לילי למה כדור הארץ הוא עגול ומי לדעת העולם יותר חשוב: המלך ארתור או מרלין.

טוב, לקוסמים מרלין הוא ה-מכשף. ה"קוסם הגדול". קראתי על המלך ארתור. הייתה לו אישה ששמה גוויניבר, וחברו הטוב ביותר בגד בו איתה. משולש האהבה המפורסם. מעניין אם דבר כזה באמת יכול לקרות בלי שהחבר האובססיבי לא ישים לב לזה.

"אמא היקרה,"

אני יודעת שזה קיטשי עד דמעות, אבל זו לא אשמתי ש"רוח הוגוורטס" משרה על עצבים ועצבות בזמן האחרון.

"שיחררנו אותנו מהמרפאה לעת עתה. אני מקווה שהכל בסדר בבית. ואני מקווה שאבא לא השתגע ממך שאמרת למאלפוי 'תודה'. ואם אני באמת בת וויזלי, הוא עכשיו מדבר עם סבא גריינג'ר על ה'בעיות' שיש לו בחיים עם הנערה המתבגרת שלו.

אני בינתיים מנסה להתגבר על המון מכשולים. כידוע לך, יום האהבה מתקרב יותר ויותר ואני קרובה להקיא. ניילוורט סיפר לי שיש לו בעיה עם זוגות בארונות קווידיץ'.

בחייך! אני רק ילדה בת 14, למה שארצה לשמוע לפנטזיות הסוטות של תלמידי הוגוורטס בשנה השישית והשביעית, בשם מרלין?

אני לא רוצה לשמוע מה יש לו להגיד לאחר הפיטרולים המטופשים שלו בהווגרטס בלילה. פליטיק וודאי יהרוג מישהו בטעות ממחשבה שהוא אוכל מוות שמסתובב בהוגורטס בלילה כדי לרצות לספק את יצר הרצח הטבעי שלו.

עדיין-הג'ינג'ית-הלא-תמימה-שלך-מגיל-12, רוזי. "

אני הולכת לינשופיה ומכתב בידי. בדרך אני רואה את לילי. היא בטח שולחת מכתב להורים שלה או לטדי וויקטואר, הארוסים הטריים. הכנתי נאום מבעוד מועד. טוב, זה הולך ככה:

"טדי ווקיטואר. קודם כל, טדי: אני ממש שמחה שאתה הופך להיות וויזלי רישמי. או פוטר. או לופין.

זה לא משנה, נכון? – בכל מקרה, אני ממש שמחה – או, כבר אמרתי את זה. אז... זהו. ומזל טוב, דרך אגב!"

ואז מגיע הקטע שכולם זורקים עליי עגבניות ומנדים אותי מהמשפחה.

לילי די לא רוצה לדבר איתי. אני אומרת לעצמי: תתחילי בשיחה נורמלית. במשפט חינוכי.

"אהה, לילי, חכי רגע... "

"מה, רוז?" היא שואלת אותי בעצבנות.

אין לי מה להגיד.

"תני לי לנחש: את ממש מצטערת שהיית כלבה אנוכית לגמרי, שהתפרצת על הבת היחידה שדי הכי קרובה אלייך אפילו שהיא בת 12 ואת רוצה להשלים. זה לא היה ריב מלכתחילה. "

אוקיי. גם זה יכול לעבוד.

"אני ממש מצטערת, ליל."

זהו. אמרתי את זה. כן, אמרתי את זה.

"זה בסדר. אז, למי את כותבת, ג'ינג'?"

"לילי!"

"יש לי את זכות לקרוא ג'ינג' לשבועיים. את חייבת לי. "

נו, באמת! כולה גירשתי אותה מהמועדון ואולי פגעתי בה נפשית ואולי לפני כן כל הזמן סיפרתי דברים שהיא לא צריכים לדעת אלא גם שהם די לא לגילה!

טוב, אני מניחה באמת יש לה הזכות. אבל גם חג המולד?

"וגם בחג המולד?" אני שואלת בתחנונים.

"מה זה שווה אם זה לא יתפוס במשפחה?" מגחכת.

אני שולחת את הינשוף שלי, והיא את שלה .

"למי שלחת, ג'ינג'?"

"לאימא שלי, לילס. למי את?"

"אהה, אני לא רוצה לגלות. " היא אומרת.

אני אפילו לא אשאל.

הפרק הקודם		הפרק הבא