נעל הזכוכית המכושפת

"איפה אני?" אני מנסה לשאול, אך אף קול לא יוצא מפי. 

הדבר האחרון שאני זוכרת היה המיון לבתים, צ'ו צ'אנג המדברת אלי... מה קרה מאז? כמה זמן עבר?

זמן כה קצר עבר, וכבר הסתבכתי בצרות. אני נאנחת - מעניין מה אנסטסיה וגריזלדה היו אומרות על זה.

אני פוקחת את עיני בזהירות, ומסתנוורת מאור השמש הבוהק. אני ממצמצת, וקמה בזהירות מן המשטח הקר עליו שהיתי.

"מי שם?" אני שומעת קול קר וצורמני מלחשש, "אני יודע שיש שם מישהו... מוגל מטונף? קוסם חצוף? או סקיב חטטן? הראה את עצמך!"

אני רועדת בבהלה, סוקרת בעיני את הסביבה, מחפשת אחר מקום בו אוכל להסתתר.

מסדרון מפואר, אפל. צעדים מתקרבים לכיווני. אני משתנקת ומרימה באופן אוטומטי את ידי אל פי כשאני שמה לב לדבר הנורא.

תמונות נוראיות, בהן מתועדים דברים מלאי אימה. אישה צורחת, ילד כרות-ראש ונעל זכוכית שבורה... לאן הגעתי?

הצעדים ממשיכים, נשמעים בבירור יותר ויותר עם הזמן. אני מתנשפת בפחד - אני הולכת למות?

לפתע אני מבחינה בארון. ארון ניקוי. הריח שנודף ממנו רע, שילוב של דם ושל רוזמרין, אני חושבת.

המחבוא המושלם.

אני רצה במהירות, נזהרת שלא להשמיע קול, ומתחבאת בארון הקטן.

"אז מי שם מתחבא מפני? מי? מי? מי?" קולו הופך לחזק ולצורם יותר ויותר בכל רגע...

"אלה, למען השם, התעלפת?" אני שומעת את קולה המודאג של צ'ו צ'אנג, הנערה שחורת השיער שרק הכרתי מביטה בי במבט מודאג.

אני בוחנת את המקום. אני באולם הגדול. אני מגוללת בראשי את מה שראיתי... מי הוא היה? מה ראיתי?

קבוצה גדולה של תלמידים ומורים התאספה סביבי.

"כנראה," אני מחייכת חיוך קטן ונעזרת בידה המושטת כדי לקום.

הפרק הקודם