כשהחיים מתהפכים

לא יצא פרק ארוך מידי. לפני המסע חיפושים. פרק ביניים כזה. מקווה שתאהבו!

אה, כן, אל תשכחו להגיב, להגיב וכמובן, איך לא - להגיב.

אוהבת, דרדר

אחרי ההסבר המדוקדק של פרסי, על זה שענקים אפשר לנצח רק עם אל וכו', דילן הלך לדניאל, והתעקשתי ללכת איתו, ולברר מה קרה עם דניאל. דילן רק משך בכתפיו ואמר - "טוב, בסדר," והתחיל ללכת.

חיכיתי לדניאל מחוץ לביתן, כי התביישתי להכנס פנימה, וגם כי הייתי ממש עצבנית עליו.

הוא יצא החוצה, שערו הבלונדיני רטוב, חולצתו הכתומה קרועה בקצה ומכנסיי הג'ינס משופשפים לגמרי.

"למה לא סיפרת לי שיש לך תאום?" תקפתי אותו, מופתעת לדעת שהוא ודילן לא דומים בכלל. אם הייתם מציבים אותם אחד ליד השני, הייתם חושבים שהם בני דודים, לא תאומים.

"ואוו, תרגעי. למה שאספר לך? זה לא ממש נראה לי חשוב עד עכשיו."

"כן, אבל עכשיו זה חשוב!"

דניאל משך בכתפיו. התנועה הייתה ממש כמו שדילן עשה, שגורה בגופם.

"אני רק מעביר לך שיעורי חץ וקשת."

"אתה עוזר לי לכוון את החץ, ואני יורה אותו. לזה אתה קורא שיעור?"

"כן."

"טוב אני לא. חוץ מי זה, חשבתי ש-"

"חשבת מה? תאמיני לי, אני רוצה לצאת למסע החיפושים הזה הרבה יותר ממה שאת רוצה. אבל דילן הוא הבכור. אין לי מה לעשות בקשר לזה. ולך אין שום זכות לכעוס עלי."

השתתקתי. ידעתי שהוא צודק, אבל עדיין כעסתי מאוד.

דניאל הסתכל למעלה, אל השמיים השחורים ונאנח. "נהנתי מאוד ללמד אותך חץ וקשת." אמר לפתע.

צחקתי צחוק מתוח. "אתה נשמע כאילו אתה נפרד ממני."

"אולי כי אני כן." אמר והביט לי ישר בעיניים.

כווצתי את מצחי והבעה מבולבלת עלתה על פניי. "מה-"

הוא קטע את משפטי כשהצמיד את שפתיו לשפתי.

הוא התנתק במהירות ונכנס חזרה לביתן, משאיר אותי עם הבעה מבולבלת עוד יותר, ופקעת רגשות שמסתובבת ומסתבכת סביבי.

הלכתי לביתן עם הבעה קפואה על פניי.

דניאל. נישק. אותי. עכשיו. מה?

אני באמת לא יודעת מה הרגשתי כלפיו. הלכתי חזרה לביתן שלוש, שם פרסי ישב ושם על המיטה חפצים שימושיים למסע.

"את נראת כאילו נפל עלייך פסנתר, קים. מה קרה?"

הדתי בראשי והתנערתי בחוזקה. "לא חשוב. תגיד, אם אתה נמצא בבעיה או משהו גדול, מה אתה עושה?"

פרסי הופתע מהשאלה. "אני - אני לא אוהב לעשות את זה, אבל אני מתפלל לאבא. מבקש הנחיות. משהו. למה מה את צריכה?"

"לא משהו שאתה יכול לעשות, פרסי. אבל אבא עונה?"

"לא תמיד. לפעמים. מאז המלחמה לא דיברנו. זאוס פתח שוב את האולימפוס, אבל אבא לא ממש מבקר."

הנהנתי ופניתי לדברים על המיטה. "אז מה אלו?"

בעוד פרסי מסביר לי על החפצים ומה אני צריכה לקחת, חשבתי על מה שאמר. בוא נגיד שלא התלהבתי לנסות לדבר איתו אחרי שהוא זה שנטש אותי, אבל הייתי מוכרחה. אני צריכה עצה בקשר למסע חיפושים, ואבא היחיד שיכול לעזור לי.

"קים? אני ואנבת' הולכים היום לאנשהו. את תסתדרי?"

"פרסי, אני שמחה שאתה דואג לי, אבל אני לא ילדה בת שלוש. אני בת ארבע עשרה וחצי, ואני בהחלט מסוגלת להיות לבד שלוש ארבע שעות." התעצבנתי.

"טוב, טוב, רק בדקתי." הרים פרסי את ידיו.

"אבל אתה רואה עם אנבת' סרט? הולך איתה לאנשהו? הרבה זמן לא ראיתי אותה בביתן. בערך... חמישים דקות?" עקצתי את פרסי, ושיניתי נושא.

"הא. מצחיק מאוד קים, אבל לא. האמת היא שאני רוצה ללכת איתה לפיקניק. למה את שואלת?"

"בלי סיבה." משכתי בכתפיי, ופרסי נכנס למקלחת.

האמת, שמחתי שפרסי הולך. יכולתי לנסות להתפלל לאבא, וגם הייתה לי דרך. המזרקה הקסומה בביתן. היה לה סדק משונן לכול אורכה מסיבה מסוימת, אבל היא עבדה מצויין. וזה עדיף מלהתפלל לפסל זועף של אבא שלך כמו בביתן זאוס.

פרסי יצא מהמקלחת נקי, אמר לי לסדר את התיק, לקח סלסילה שהייתה מוכנה מראש ליד הדלת ויצא.

סידרתי את הדברים קודם, אבל האמת שרק חשבתי מה להגיד. לא חשבתי לרגע על האפשרות שהוא יענה, אבל קיוותי שהוא מקשיב ולא צוחק עלי שאני כורעת ברך ליד מזרקה קטנה ומתפללת שיעזור לי.

נגעתי במים עם קצוות אצבעותי. המים היו חמימים, והמזרקה גרמה להם להראות כחולים וירוקים ביחד, כמו העיניים שלי ושל פרסי.

"בבקשה, בבקשה, בבקשה, אבא," התחננתי לחלל הריק. "תעזור לי עם המסע חיפושים הזה. תראה לי מה אני צריכה לעשות." עצמתי את עיניי, אבל שום תגובה לא באה. אפילו לא הרגשה פיצפונת שהוא מקשיב לי.

הבטתי בזעף במזרקה. "כאילו שהאמנתי לרגע שתעזור." רטנתי בכעס, "אתה נוטש אותי לארבע עשרה שנה, מתעלם ממני לחלוטין, אז לפחות עזרה קטנה אפשר? זה לא הרבה טרחה בשבילך, אתה אל. כלי נשק אולי? או איזה - " 

קטעתי את דברי כשהמים במזרקה החלו לזהור. לא בוהק מסנווור, אלא חמים כזה. היה נראה לי שראיתי חיוך אפילו, כמו החתול הזה מאליס וארץ הפלאות שהוא נעלם ורק החיוך נשאר, רק יותר אנושי. חמים אפילו.

האור במזרקה נעלם, ועל המים צפה שרשרת, פשוטה, עם חוט כחול ירוק, וצדף פצפון בתור תליון.

משכתי את השרשרת היבשה להפתעתי מהמים, ולטפתי את התליון הורדרד.

להפתעתי הרבה עוד יותר (לא ידעתי שזה אפשרי בכלל,) השרשרת הדקה החבידה בעצבעותי, ולפני שהספקתי למצמץ, היה לי חרב ביד. היא הייתה מאוזנת בצורה מושלמת, דקה וקלה, חדה מאוד עם ליטושים על הניצב.

בחנתי את החרב מכול הכיוונים. על החרב עצמה, שהייתה עשויה ארד שמימי, היה חרוט באותיות קטנות ומסולסלות "אוולנק'יס*".

אכשהו, ידעתי מה זה אומר. מפולת. קוראים לחרב מפולת.

הבטתי שוב במזרקה הקסומה, והבחנתי בדף, יבש גם הוא צף על המים. שלפתי אותו משם. היה כתוב בו רק שלוש מילים, באותם אותיות מסולסלות על החרב.

"נוצר עם אנקלוסמוס". אנקלוסמוס הייתה החרב של פרסי. הם נוצרו ביחד.

לטפתי את הניצב, שם היה חרוט טבליט בגודל של תליון צדף קטן. החרב שינתה מיד את צורתה לשרשרת עדינה כמו שהייתה קודם.

ענדתי את השרשרת לצאוורי.

"תודה אבא." מלמלתי, וחזרתי לסדר את הדברים הפזורים על המיטה, חיוך קטן מרחף מעל שפתיי.

*השם אוולנק'יס הוא שם אמיתי לגמרי. ביוונית זה מפולת. בדקתי את זה ביחד עם אלבטראוז בגוגל טרנסלית. אתם מוזמנים לנסות...

הפרק הקודם		הפרק הבא