המלך הקטן

בתא של סיריוס המצב היה משונה. רמוס ניקר* על המזוודה שלו, נשען על החלון. לצידו ישב רגולוס, מלטף את אוליבר תוך כדי שהוא קורא ספר. פיטר ישב מול רגולוס, מביט בג'יימס בעיניים נוצצות וזורק כן אחרי כל משפט שלו. ג'יימס עמד, מדבר בלהט על כמה הסלית'רינים האלו נוראיים, ואיך הם מעיזים בכלל לפתוח את הפה שלהם, הנוראי גם הוא. סיריוס, כמובן, הסכים עם כל מילה ונטה להוסיף שהם מתלוננים על כך שהוא הורס את המשפחה כשהם בעצמם מנסים לעקור ממנו את אחיו היחיד. נזרקו גם הערות על השיער הנשי של לוציוס וכמה הם חלשים בכך שהם פוחדים מנרקיסה ["כאילו אתה לא פוחד ממנה סיריוס," מלמל רמוס כששוב עלה על השרטון שבין עירות לשינה.]

רגולוס הניח שגם אם היה נשאר, המצב היה אותו דבר. הוא תהה על אילו מאפיינים יורד לוציוס מאלפוי, ואולי הם אפילו מצאו לעצמם פיטר משלהם. נרקיסה היא בטח הרמוס שלהם, ולוציוס שילוב מוזר בין ג'יימס לסיריוס.

כמובן, יש סיכוי טוב שהוא טועה בהתחשב בעובדה שהם היו מבוגרים בהרבה ואולי מריבות ילדותיות כאלו לא נגעו להם בכלל.

"רג, לך לגריפינדור ותדחף לכל הסלית'רינים האלו עצם ל-"

"אני לא חושב שאני שולט במיון שלי," אמר רגולוס בקול שקט.

"תנסה," דחק בו סיריוס.

"אולי כדאי שנחליף בגדים לפני שהוא מנסה," אמר רמוס ותפס את הגלימה שלו. "להתראות."

"אני לא מבין מה יש לו. כולנו בנים, למה הוא מתבייש?" שאל ג'יימס אחרי שרמוס יצא.

רגולוס לקח את הגלימה השחורה שלו ויצא גם הוא, בלי לומר מילה.

"מה, שניהם?" שאל סיריוס, וג'יימס משך בכתפו.

"האגריד הוא ענק," סיריוס נתן לרגולוס לדעת. "אל תפחד ממנו, אוקיי? הוא נחמד."

"מי זה האגריד?"

"הוא מעביר תלמידי שנה ראשונה בסירות קטנות דרך האגם," אמר ג'יימס. "יש לך מזל, שנה שעברה ירד גשם וכולנו קפאנו עד העצם."

"סיריוס קפא יותר מכולם כי הוא נפל מהסירה," ציין רמוס, וסיריוס גיחך.

"אתה זוכר את הדברים המוזרים ביותר. בכל אופן, לך רג, שלא תאחר."

רגולוס התחיל ללכת בצעד מהיר כשסיריוס קרא אחריו "אל תשכח להתמיין לגריפינדור!"

הסירות נעו במהירות על פני המים, גורמות לאוויר הלילה הקפוא לפגוש את פניו של רגולוס במהירות. הוא התפתה לישר את ידיו ולתת לרוח לקחת אותו, אבל רק כמעט. ההרגשה הייתה משכרת, בתופסת שמיים בגוון כחול עמוק ומלכותי והטירה הגדולה שמתקרבת במהירות, כוכבים פזורים מעל ראשו. מילותיו של ג'יימס על הגשם הדהדו והוא ניסה לדמיין נסיעה כזו עם טיפות קטנות וסוררות נופלות מכל עבר. הוא כמעט הצטער שאין גשם.

החלק של הכמעט הגיע בסוף האגם, כשהוא הבין שהוא רועד מרוב קור.

מסוף האגם ועד למיון הכל קרה מהר כל כך שהאירועים נדמו מטושטשים במבט לאחור. היה חדר אחד, רוחות רפאים, כמה הסברים. הכל תוך כדי שהוא מרגיש כקובית קרח מופשרת.

גם הגרביים שלו נרטבו, מה שלא היה כיף במיוחד.

כשהמיון הגיע, הזמן שוב עשה את הדבר המעצבן הזה בו לא ברור אם הוא רץ מרתון או זוחל בקושי. ככה או ככה, הוא הואיל בטובו לעבור עד שמו של רגולוס.

הנה אחת ההטבות בלהיות בן למשפחת בלק. השם שלך יהיה קרוב מאוד לתחילת הרשימה.

הוא התיישב על השרשרף לא לפני ששמע לחשושים עמומים משולחן סלית'רין.

"עוד בלק," הוא שמע קול באוזנו. "מעניין. אתה אמיץ מאוד בלק, נועדת לעשות דברים גדולים, אבל החוכמה מתעלה בהרבה על האומץ שלך. בכל זאת, אני רואה את אהבתך לאחיך ואבין אם תרצה להיות משובץ באותו בית איתו, ורק שתדע שגם סלית'רין יקבלו אותך בידיים פתוחות."

'אז לאן אני הולך?'

"לאן היית רוצה ללכת?"

הוא חשב על חיים כגריפינדור; בית האריה, כמו מערכת הכוכבים שממנה היה חלק, וסיריוס... להיות יחד עם סיריוס, להיות האחים שהם היו בעבר...

אבל מה עם ההורים? הוא זכר את הצרחן שנשלח לסיריוס יום אחרי המיון, את המילים הקרות שפילחו את ליבו כשבגד במורשת בית בלק. 'לא גריפינדור,' הוא הזדרז לחשוב.

"אני רואה, רואה... נחוש לשמור על המשפחה, הא? נחוש מספיק כדי לעשות דבר כזה? אני מבינה, מבינה. טוב, אם לא לכאן ולא לכאן, אני מניחה שהמקום שלך הוא סלית'רין!"

המילה האחרונה נצעקה בקול רם, והמצנפת הורדה מראשו של רגולוס בתנועה מהירה. הקריאות משולחן סלית'רין, מאושרות וחמות ככל שיהיו, לא השתוו כלל למה שהגיע משולחן גריפינדור.

סיריוס מחא כפיים בכוח, וכך עשו גם חבריו. הם שרקו בשמחה וגרמו לכל האולם לבהות בהם.

רגולוס ברח בבושה קלה מהבמה והתיישב לצד נרקיסה, שבהתה בארבעת הגריפינדורים כמו שאר האולם.

הוא מעולם לא היה שמח יותר לשמוע את אחיו.

אני מניחה שאפשר לומר שזה ספיישל בגלל תחילת הלימודים מחר, יהיו לי בעיות להעלות הרבה פרקים תוך כדי שנה"ל.

*ניקור-שינה זעירה. זה אומר שנרדמים לכמה שניות או דקות ואז מתעוררים, וחוזר חלילה.

הפרק הקודם		הפרק הבא