חצי פוסידונית

טוב, חברים.. כמעט נגמרו לי הרעיונות! עוד פרק ואין לי יותר המשך..אני חושבת שאני יצטרך לנטוש אבל אני ממש לא רוצה ואני לא חושבת שאתם רוצים אז.. תמליצו לי על דברים תתנו רעיונות למפלצות לעלילה ולהמשך הסיפור כדי שאני לא יצטרך לנטוש!!

וקריאה נעימה:)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פייפר:

בין רגע השתנה המצב. אני ואנבת' ניהיה מנודות כדי להציל את שאר החברים שלנו. אנחנו נלך, נהרוג את הנחש הזה, ובתמורה, אפולו נשבע בנהר סטיקס שלא יעשה להם כלום רע וישחרר את כולנו.

נפלא.

בכל מקרה, זה עדיף מלמות. אז הסכמתי.

פיטה וקטניס הסכימו להצטרף אלינו. נפרדנו מכולם, וישר הלכנו מהבית, או יותר מדויק- אפולו גירש אותנו. בלי כסף, אוכל, כלי נשק (למעט קרן השפע), או כלי תחבורה.

כבר אמרתי שהמצב היה נפלא?

אבל כל זה היה לפני שעה. המון זמן. נצח.

בלי כלי תחבורה הלכנו ברגל למקום המיושב שהיה הכי קרוב אלינו. סן פרנסיסקו.

"הביתה!" קראה אנבת' בשמחה. באמת הגיע הזמן שמישהו יחייך.

"אני יותר חושבת שנלך למחנה יופיטר, נקח כלי נשק ואוכל, נלך לישון, נצבור כוחות, את יודעת. מה את אומרת?"

לא קלטתי שדיברתי בדיבור הקסמה עד שראיתי את העיניים המזוגגות שלה.

"כן, בטח," היא אמרה ואז התנערה, וסיפרה לקטניס ופיטה השקטים בקצרה על מחנה יופיטר, ריינה, והעלילות שלנו שם.

"אז הם ינסו להרוג אותנו?" סיכם פיטה בחיוך. "מתאים לי, המון זמן לא נלחמתי כדי להרוג, אתם יודעים".

"תסתום. נראה לי שתיהיה לך הזדמנות יותר קרובה," אמרה קטניס.

"למה?" אנבת' שאלה.

"מעלייכם!" צרחה קטניס.

חבורת עוגים, שמנהיגה היה הרבה יותר גבוה ממני ואנבת', עמדו מאחורינו.

"אוי, לא!" פלטתי.

"לברוח!" אנבת' צרחה.

רצנו מהר. ומהר. אבל גם העוגים היו מאד מהירים, והם השיגו אותנו מבודדים. בלי כלי נשק. תשושים.

נפלא.

"פייפס!" צרחה אנבת', כאילו יש לה רעיון גאוני.

"עוגים- עמילן", אמרה. "פרסי הזכיר משהו כזה-"

"הצילו!" צרחו במקהלה קטניס ופיטה. הם היו שכובים על הרצפה, כשמעליהם מיתמרים כל העוגים. הרגשתי מבועתת.

אנבת' הייתה הרבה יותר בשליטה ממני. היא עשתה כאילו היא מתכוונת לתקוף אותם ורצה לכיוונם, ואז ברגע האחרון החליקה על המדרכה מתחתיהם. היא בעתה בכמה מהם שלא ראו שהיא מתחתם, והמשיכה לגלוש לפני שיפלו או ישבו. בסוף היא קמה, ורצה אליי.

"פייפס!" היא חיבקה אותי. "הם רגישים לעמילן".

"תפוחי אדמה!" אמרתי. אנבת' הינהנה.

"קרן השפע, קרן השפע," מילמלתי בלח.

"מהר! קטניס ופיטה לא אומרים כלום. זה הרבה יותר גרוע מאשר כשהם צורחים!"

"כלומר- הם- הם מתים?" שאלתי תוך כדי שאני נוברת בכיסי.

"אני מקווה שלא!" היא אמרה בתסכול.

"הנה!" צרחתי. "דברים טובים, דברים טובים-"

נזכרתי בפיקניק עם גייסון, השיחות הקטנות והשחנשים עם אנבת' והייזל, החניכים החמודים שהייתי המדריכה הראשית שלהם... 

אחזתי בקרן השפע.

קצת תפוחי אדמה פרצו ממנה, פגעו בכמה עוגים שמתו מיד.

"אני... אני לא מצליחה עוד!" אמרתי ביאוש.

"הכיסא ההוא.... הוא החליש אותך! אוי, באמת, אפולו!" היא אמרה בכעס, ואחזה אף היא בקרן. עוד קצת תפוחי אדמה פרצו והרגו עוגים שהתקרבו אלינו.

"אני- לא- מצליחה- עוד", נאנקתי.

"אוקיי, אוקיי, שליטה," היא אמרה. אני ירוץ ויקח את תפוחי האדמה שכבר זקנו עליהם. את תצרחי להם לברוח ולהרוג את עצמם. ניפגש פה אם נשרוד".

"אנחנו נשרוד, אנבת'. אל תדאגי, את איתי".

"לכן אני דואגת," היא הדפה את כתפי בחביבות. עשיתי פרצוף. "סתם, סתם. טוב, בהצלחה!"

אנבת':

רק עוד תפוח אדמה אחד וכבר אני יאסוף את כולם.

זהו, סיימתי. אין עוד תפוחי אדמה.

זרקתי את כולם על העוגים, אבל על כל עוג שמת, נוספו עוד שלוש שלא ראיתי עד אז.

פייפר צרחה דברים לעוגים והם הרגו אחד את השני או ברחו, אבל בכמויות קטנות. זה לא הספיק כדי לחלץ את קטניס ופיטה. זה היה קרב חסר סיכוי.

עוג אחד תלפס אותי. זרקתי עליו תפוח אדמה. עוד חמש התקרבו, והפצצתי גם אותם.

נשאר לי רק אחד, ועוד צבא עוגים מתקר אליי. תיפסתי על עץ, וזרקתי את התפוח אדמה האחרון אל פיטה וקטניס. זה פגע לידם, וכל העוגים שהתאספו סביבם מתו. ראיתי אותם נושמים חלושות. אולי יש עוד סיכוי.

פייפר הצליחה לפרוץ את המעגל ולהגיע אליהם.

היא גררה אותם למאחורי עץ גדול, וחזרה משם מהר.

"אנבת'!" היא צרחה.

"פייפס! זה- זה בסדר. תמשיכי את המסע בלעדיי. אין לנו דרך להביס אותם! תמסרי לפרסי שאני אוהבת אותו. תצילי אותם! תהרגי את הנחש! את תיהי בסדר, פייפר. לי כבר אין סיכוי. תברחי!"

העוגים תיפסו על העץ, ועוד רגע ויתפסו אותי. לא לעצמי דאגתי. דאגתי לפרסי. דאגתי שפייפר תעשה מעשה שטותי כדי לנסות להציל אותי ושתינו נמות.

"ביי, פייפס!" צרחתי, וקפצתי אל העוגים. "אם אני יצליח להרוג אותם- אז ניפגש במחנה יופיטר."

צנחתי על עוג אחד, והוא מת.

הייתי אחת מול בערך שמונים עוגים, כשאני בלי כלי נשק. ראיתי שפייפר מסתלקת. לפחות זה.

צרחתי חזק כדי שכל העוגים יסתכלו עלי והיא תוכל להמשיך עם פיטה וקטניס.

כל העוגים התקרבו אליי. עוד כמה דקות ואני מתה.

רציתי דבר אחד אחרון לזכור לפני שאני מתה.

פרסי, חשבתי. פרסי, אני אוהבת אותך.

לפחות את זה אני יזכור.

העוגים הסתערו ופצעו אותי. גססתי.

פרסי, אני אוהבת אותך, חשבתי.

ואז נשמתי את הנשימה האחרונה לפני ששקעתי במוות.

לא זכרתי את המשפט, אבל מילה אחת נחקקה לי.

פרסי.

פרסי, לחשתי,

והעיינים שלי נעצמו.

פרסי.

הפרק הקודם		הפרק הבא