משחקי הרעב ה76

וואו, הפרקים עוברים מהרר!

כבר פרק 9! אני פשוט לא מאמינה!

טוב, אז לכל מי שיש את הספר הראשון של משקי הרעב בבית, אני מפנה אותו לקרוא שוב את עמוד 23, שם מסתתרת תשובה בקשר לגייסון. 

טוב, קריאה נעימה!

ו- זה בבוקר אחרי, לא בבדיוק בסיום הפרק הקודם. יש להם רק את היום להתאמן, ומחר בבוקר הם נכנסים לזירה..

____________________________________________________________________

מאדג':

"בוקר טוב," אמרתי לרורי הישנוני.

"למה צריך לקום כל כך מוקדם?"

"אתה הולך להרג איסופי, וזה מה שאכפת לך?" רטנתי ושכפתי עליו מים קרים כדי שיקום.

"זה הפינוק האחרון שיש לי לפני שאני ימות".

"די, אל תדבר ככה".

הסתכלתי אל המיטה של אמא שלי. היא הייתה ריקה.

"איפה אמא?" שאל רורי בקול מתבכיין מעט.

"לא יודעת", אמרתי וחשקתי שפתיים כדי לא להגיד מה אני חושבת עליה. היא קצת אנוכית, בקושי דיבה איתנו מאז שנבחרנו. היא מסתובבת כל הזמן עם בחור גדול מימדים שטוב מאד בלהרוג.

"את חושבת- מאדג'- שאם זה יהיה את או אמא חוזרות לחיים, או אני או אמא, אז אמא תהרוג את מי שיהיה מולה?" הוא לחש לי בבפחד.

"די, די, למה אתה חושב דברים כאלה איומים? זאת אמא שלך!" אמרתי לו בכעס מדומה, אבל בלב ידעתי שבאמת יש סיבה לחשוב על זה טוב טוב. "אבל תדע שאם זה יהיה אני ואתה שנשארים, אני מסכימה למות כדי שתחייה. אתה יודע את זה?"

הוא חיבק אותי. "תודה. אבל אני יהרוג את עצמי לפני שתספיקי. מגיע לך לחיות".

הדבקתי נשיקה לקודקוד שלו, והלכנו לחדר אוכל. אמא שלנו ישבה שולחן עם הבחור הגדול וכמה בחורים גדולים נוספים. מעניין אם היא עושה את זה כדי להגן עלינו בדרך כלשהי, למרות שאני מאמינה שלא.

אם היא לא הייתה אמא שלי, היייתי חושבת שהיא בעלת ברית שלהם. אבל היא אמא שלי, אז ברור שהיא תעדיף להיות עם הידים שלה... לא?

אם זה היה אמא אחרת בכלל לא הייתי מתלבטת. כל אמא אחרת הייתה מעדיפה את הילדים שלה. אבל- אמא שלי- טוב, הבת של הנשיא סנואו, והחינוך שלו די אנוכי אחרי הכל. אולי על רורי זה לא השפיע... טוב, מקווה שברגע האמת היא תיהיה איתנו. אין לי דרך להיות בטוחה.

התיישבנו ליד גייסון. כבר סיפרתי לרורי את כל השיחה שהייתה לנו בלילה הקודם, ורוי הסכים שנעמיד פנים, אבל לא לידו. אז החלקתי למושב שליד גייסון, ורורי ישב מולנו. אכלנו בנחת, ודיברנו.

טוב, דיברנו זה לא ההגדרה הנכונה. ההגדרה הנכונה זה אני-שתקתי-כדי-לא-להפריע-להכרות-ולחברות-המלבלבת-שלהם. אבל זה היה מספיק מצידי.

קמנו, והסתובבנו שלושתינו בין התחנות שרצינו. גייסון העדיף שנלמד בתור התחלה כמה דברים בסיסים על אוכל, ורק אז לעבור לנשק, כי לו יש נסיון בזה ולאף אחד אין נסיון של אוכל.

רורי ואני דווקא מצליחים די יפה לזכור צמחים אכילים, ובסדנאת הרפואה אני מצליחה ממש טוב שהמדריכה מתלהבת ממני. בסדנא של אש אף אחד לא מצליח בנסיון הראשון, אבל כעבור כמה פעמים בכוחות משותפים אנחנו מצליחים.

עברנו לתחנות של הרג. בהתחלה התאמנו שעה בריצה, כי זה חשוב לסיבולת לב-ראות. אחר כך בהשלכת סכינים, וכמובן שגייסון מצטיין, אני ממש גרועה, ולהפתעתי רורי מצליח לקלוע די טוב, למרות שאף סכין שלו לא ננצעת.

"אתה די טוב, אבל חסר לך הכוח כדי לתקוע את הסכין. לדעתי תנסה למצוא חומרים רעילים, תטביל בהם סכינים שתיקח מקרן השפע, וככה המכות שתיתן, גם אם לא ינעצו- יהיו קטלניות", המדריך מציע.

רורי חייך אליו.

עברנו בתחנות של חץ וקשת. רורי וגייסון סבירים, אני גרועה. בסיף הייתי סבירה, אבל לא יותר מזה.

אחרי כמה אימונים מרורי חצי שעה עד ההערכות האישיות. פיטה מופעי רגע לפני, ומתיישב לידי.

"מה?" אני שואלת בקול מתוח.

"מצאת כישרון? רורי סיפר שהוא הצליח בקילשון".

"הוא די טוב גם בסכינים ובחץ וקשת, פיטה, או ממש קלע טוב. פשוט חסר לו קצת אימון".

"אוקיי, אז לו לא צריך לדאוג. את אמא שלך לא מצאתי, אני חושב שאתם צריכים לברר מה קורה איתה. ברור שהיא אתכם בקבוצה, אבל אני חושב שעובר עליה משהו. אבל מה איתך?"

"אין לי כישרון," אני אומרת ומתאפקת לא לבכות.

"אז תקשיבי מה אני מציע," הוא אמר והסתכל לצדדים. "גייסון חזק, נכון? והוא בטח טוב בנשק", אני מהנהנת. "תקבלי את ציון גרוע, והוא ציון טוב, ואז יהיה רושם שהוא החבר המגונן שלך, שמציל אותך מאובים, ואת הבחורה השקטה המסכנה שרק רוצה לחזור לחיים נורמלים רגילים והיא לא סיכון."

"למה זה יעזור?" אני שואל אחרי מחשבה ממושכת.

פיטה נועץ מבט במתמודד שהיא נראה שמאזין לנו, ואז לחש לי באוזן: "ככה גם הקבוצה שלכם תיהיה מוגנת בגלל שגייסון חזק וטוב בנשק, וגם אם הוא ימות לא ירדפו אחרייך כי יחשבו שבלעדיו את כלום. ככה אולי יהיה לך סיכוי גם איתו וגם בלעדיו".

אני מהנהנת. "בסדר," אני לוחשת. פיטה קם והולך.

אני הבאה בתור. אני הבאה. מה אני יעשה?

"מאדג' סנואו, את נדרשת להיכנס להערכה אישית". הידיים שלי רעדו, אבל נכנסתי.

"שלום מאדג'," אמר פלוטראך. "יש לך עשר דקות להציג כישרון שתבחרי. בהצלחה!"

מה אני יעשה? אני צריכה משהו שאני לא יהיה בו טובה. טוב, זה קל. כמעט בהכל אני גרועה.

אז החלטתי לנסות לטפס על עץ מדומה שיש במרכז החדר. להפתעתי, טיפסתי די בזריזות ובקלילות. 

הגעתי די גבוה, אבל לא כל כך גבוה, כך שהנפילה לא תעשה לי נזק שיפריע לי. ביימתי נפילה, אבל חשבתי בלב שבזירה אוכל לטפס על עצים בקלות יחסית. 

לקחתי סכין, ורציתי להשליך אותו על חפץ. בחרתי לתלות בובה, והשתמשתי בקשר פשוט וגרוע כדי לתלות אותה. היא נפלה מספר פעמים. אחרי שהוכחתי כמה אני גרועה בזה, לקחת את הסכין כדי לפגוע במטרה.

סכין אחד פגע ועף למטה, וסכין שני בכלל עף לכיוון אחר. כולם צחקו.

"טוב, מאדג'," אמר פלוטראך בקול מאופק. "אין לך כישרון מיוחד, אבל אני מניח שלא נוכל לצפות לכישרון מהבת הנשית שגדלה בארמון הקפיטול. משוחררת".

לפחות זה מאחוריי. יצאתי משם, ונשאר לי רק להחזיק אצבעות לגייסון. הוא אחריי. רורי כבר היה.

רורי היה בחדר. הוא בכה.

"מה קרה? רורי?"

הוא הצביע על המיטה של אמא שלי. היא היתה ריקה, ללא מצעים. גם המזוודה שלה לא הייתה. רק פתק על השולחן.

מצטערת, אני עוברת חדר.

אני לא בעלת ברית שלכם.

אני רוצה סיכוי לחיות, ואיתכם אין לי סיכוי כזה.

מתברר שאמא שלכם יותר טובה בכלי נשק ממה שידעתם, ילדים, ואני מעדיפה קבוצה שיש לכולם בה כשרונות.

כל אחד בשביל עצמו. אני דוגאת לי, ותדאגו כל אחד לעצמכם.

אל תדאגו. מתי שאני אנצח במשחקים אקים לכם אנדרטות.

מקווה שהמוות שלכם יהיה מהיר ונטול כאבים.

אמא.

פיטה:

אנ וקטניס ישבנו מול הטלוויזיה, מחזיקים אצבעות למועמדים שלנו.

דלי קיבלה תשע.

"יפה, בכל זאת הצלחת משהו," צעקה קטניס. אם היא לא הייתה צועקת לא הייתי שומעת כלום, כי הכל היה רועש.

אחר כך היה רורי. החזקתי אצבעות בשבילו, וממש הופתעתי שהוא קיבל- עשר!!!

לא חשבתי שילד בן עשר כול להשיג כזה ציון! בטח זה בהתייחסות ךכישרון שלו יחסית לגיל.

אם הכל כל כך טוב, אולי במקרה גם מאדג' תקבל ציון טוב? הלוואי!

ואז הופיעה התמונה של מאדג' על המסך. והקול אמר- ארבע.

נשפתיבאכזבה. לא נורא, לפחות ככה יחשבו שהיא לא אויב ויש לה סיכוי לשרוד.

הפרק הקודם		הפרק הבא