חנונית? כבר לא...

סוף סוף נגמרו החזרות להצגה! היא הועלתה אתיול ושלשום בהצלחה! 

עכשיו אפשר לחזור לשגרה 3>

אני ואמה יצאנו מהאולם לכיוון שיעור שינוי צורה, משכתי אותה למסדרון צר שהיה ריק מתלמידים "אני צריך לספר לך משה. המכה ביד, היא לא מכוויה"

"אז ממה היא?" אמה שאלה בסקרנות. 

סיפרתי לה את כל הסיפור: על החלום שנכנס לי לחיים, על הביקור של קינגסלי, הדאגות של אבא, הדאגות שלי ועל העובדה שאני צריך להילחם באדון האופל מהסיבה שהוא חזרה. 

אמה הביטה בי בחוסר תגובה, הדבר היחיד שהראה על קצת הלם היו העיניים שלה שנפערו לרווחה. לאחר חמש שניות היא פרצה בבכי ואחזה בי חזק. 

"לא! אסור שתעזוב! אסור שתילחם! אני לא רוצה לאבד אותך!" 

חיבקתי אותה חזק ביד הבריאה ונשקתי למצחה "הכל יהיה בסדר, אנחנו נסיים איתו את הסיפור לתמיד. אני מבטיח לך שאחזור. עד אז, ננצל כל שנייה כדי להיות ביחד."

"אבל..." היא משכה באפה, "הפרידה תהיה קשה מדי"

"אמה, זו לא פרידה" נישקתי אותה נשיקה אוהבת על שפתייה והתקדמו לכיוון השיעור. 

במהלך כל השיעור חשבתי על המשפט שאמרתי לאמה, "זו לא פרידה". המשפט התנגן בראשי המון פעמים. מי מבטיח שאחזור? מי מבטיח שלא אחזור? מי יודע מה ייקרה בכלל? איך אני אעזוב את המשפחה? את אמה?!

"אדון פוטר, אתה יודע את התשובה לשאלה?" פרופסור מקגונגל קטעה את מחשבתי.

"וולדמורט" לא שמתי לב למה שאמרתי, החוורתי כולי. מקגונגל כמעט התעלפה, הכיתה התחילה לההתלחשש. 

"התשובה היא זאב" אמה הצילה את המצב. "זאב היא החיה היחידה שלא יכולה להפוך לעורב"

"50 נקודות לגרינפינדור" מקגונגל חייכה בניצחון, תלמידי רייבנקלו גלגלו את עיניהם.

"פרופסור, אני יכול להוציא את אלבוס מהשיעור לכמה דקות?" הקול של אבא קטע את השיעור. 

"בוודאי" מקגונגל חייכה לעבר התלמיד הותיק שלה, שלמרות גיל 40 הוא עדיין נער בנפשו.

אבא הוביל אותי לחדר הנחיצות, "תכיר את חברי צבא דמבלדור. טוב, אתה מכיר את כולם" 

באמת הכרתי את כולם, הם עמדו במעגל.

ראיתי את אימא, את דוד רון ודודה הרמיוני. גם דוד ג'ורג' היה שם, משאיר רווח של אדם אחד.

פרופסור לונגבוטום או בשמו הפרטי נוויל היה שם עם אשתו לונה. שיימוס, אגא של פרנק גם עמד לידם. התאומות פאטיל שאימא תמיד אומרת שעדיין לא התחתנו עמדו שם בבגדים הודים מסורתיים. 

"מעכשיו, הם ייעזרו לך להתכונן לקרב שלך."

הפרק הקודם		הפרק הבא