רבע פוסידון

אנבת':

אנבת' הייתה בעומק הים בתוך הצוללת המוזרה ביותר שראתה בחייה. הצוללת הייתה עשויה מקרח. הכיסאות היו עשויים מקרח, החלונות היו עשויים מקרח, המנוע היה עשוי מקרח... לאנבת' נדרשו כמה רגעים ארוכים להתגבר על האינסטיקטים שלה בתור בת אתנה ולסמוך על החבר שלה שאמר שזו דרך תחבורה יעילה, ושאף אחד לא טבע בה, למיטב ידעתו. המילים האחרונות שלו הפיחו בה את הפחד להשתמש במה שכינתה 'מפלצת מגודלת'. היא התעקשה להבין איך הדבר הזה פועל לפני שתסכים להשתמש בו. פרסי חיכה בסבלנות בזמן שהיא זחלה מתחת לצוללת כמו מכונאית אמיתית ובחנה את המערכת. בסוף היא הכריזה שזה מדהים מה שהוא יכול לעשות במים ושזה ממש כמו צוללת רגילה, והוא ביקש תשלום על הפיקפוק- נשיקה.

כשהיא שאלה אותו למה הם לא יכלו פשוט לשחות הוא משך בכתפיו במבוכה.

בתוך המים היה מדהים. פרסי לא התפעל כמוה מכל דג שחלף, אבל הוא רגיל לזה. והוא מעולם לא לקח אותה לצלילה בים, כמו שהיא הזכירה לו שוב ושוב. הים באמת היה שליו ומרגיע, משהו ביופי הפראי. אלומות האור שחדרו מבעד למים הצלולים, השוניות שנעו עם הגלים, הדגים ששחו בקבוצות. זה הרגיש לה טבעי כל כך שהיא בבית עכשיו.

"אתה חייב להבטיח לי שתיקח אותי לצלילה אחרי שהכל יגמר," צעקה לאוזנו של פרסי. המנוע פלט רעשים נוראיים ושום דרך תקשורת אחרת לא עבדה.

"סגור," הוא חייך. "אבל עכשיו את צריכה להתרכז בתפקיד שלך!"

אנבת' עשתה פרצוף. "אתה ממילא עושה את כל עבודת הניווט!"

"התפקיד שלך הוא לא להסיח את דעתי," הוא צעק.

אנבת' בלעה רוק. פתאום הייתה לה תחושה שהיא מפריעה לו, שהוא היה מסתדר טוב יותר בלעדיה, שהיה מעדיף שלא תיהיה שם ושלא תתלהב מכל דג חולף ותצביע על כל צמח יפה.

"אה." אמרה בקרירות פתאומית.

"לא התכוונתי לזה ככה," הוא נאנח בקול. "התכוונתי שהתפקיד שלך הוא לא להיראות כל כך חמודה ולהסיח את דעתי."

אנבת' הסמיקה וגימגמה משהו שאבד ברעש הצוללת. ןאז הדביקה לו נשיקה על הלחי.

"אוח, זה בדיוק מה שאמרתי לך לא לעשות!" הקול שלו היה כועס אבל הוא הסתובב לנשק אותה.

אנבת' הצמידה את כיסאות הצוללת וכרכה סביבו את זרועותיה. "נו, תמשיך להתקדם. אני מפריעה או משהו?"

"אלים," ענה בקול יבש. "אם את יכולה להשתדל להיות פחות יפה לכמה רגעים..."

"אני אנסה. אבל אני לא מבטיחה כלום, זה קשה כשיפים כל כך כמוני," אמרה בקול מפתה.

"מי כמוני יודע," הסכים פרסי בגילגול עיניים.

אנבת' חבטה על ראשו.

קליפסו:

ליאו תמיד סיפר לה על איך שהוא היה גלגל שביעי- לא שייך בין ששת חבריו, בין שלושת הזוגות האוהבים. אבל היא לא ידעה כמה זה קשה להיות הלא שייך בחברת זוגות שלא אומרים אבל שהם רוצים שתסתלק.

מה ליאו היה אומר לה על זה?

קליפסו בלעה רוק והתקדמה אחרי אנני וניקו, שהלכו שלובי ידיים. היעד: חנות ספרים שאל סביבתה הגיעו במסע צללים.

חבל שליאו לא פה לידה, ללחוש לה דברים מתוקים באוזן כמו שניקו לוחש לאנני.

הם התקדמו במורד הרחוב שהיה שוקק חיים עצלים של שעות הצהריים המוקדמות- זקנים יושבים ברחובות לשחק שש בש, חבורת נערים שסולקו מבית הספר יושבים על ספסל ושורקים לעוברים ולשבים, זקנות בפנסיה יושבת ברחוב לפני המספרה עם נייר כסף על תלתליהן, מחכות שהשיער יהיה מוכן לצביעה.

בסוף הם הגיעו לחנות הספרים שמולה- כמו שמתואר בספר של ניקולוס פלמל בן האלמוות-מסעדה. איפה שהייתה החנות של ניקו הייתה חנות ספרים סתמית. הם נכנסו אליה, בתקווה שמישהו שקשור לזוג יתפעל אותה. אולי אפילו סופי. אבל בחנות היה רק מוכר צעיר, בן עשרים, עם עגיל באוזן ובאף שלועס מסטיק. הוא אפילו לא נראה כמו טיפוס שאוהב ספרים.

הם תיחקרו אותו בשאלות. לא, הוא לא ידע מי עבד שם לפניו. הוא לא ידע איך קוראים למעסיק שלו. בשלב מסויים הוא התעייף מהשאלות ואמר שאו שיקנו או שיסתלקו. הם יצאו מהחנות לשמש הקופחת, והלכו לאכול משהו.

קליפסו הרגישה חנוקה מעיניים מתבוננות שננעצו בה. היא לא ידעה מאיפה אבל יכלה להרגיש אותן מתמקדות בה. היתה לה תחושת בטן רעה, וזה דבר שאסור לזלזל בו.

הפרק הקודם		הפרק הבא