עשן ומראות

פרק 8:

אין מנוחה לרשעים

הוא עשה הרבה דברים גדולים בחייו, אפילו דברים מדהימים. הוא שמע את הקהל מריע לו יותר פעמים משאי פעם חשב שיהיה אפשרי. הוא היה מורגל לקולות האלו – עשית זאת שוב, פוטר. אבל זה היה שונה עכשיו, כשהוא מוקף בחבורת אנשים שלא הכירו אותו, לא ידעו את שמו, והוא גם לא עניין אותם. הוא היה רק עוד הסחת דעת במהלך הערב העירוני חסר התקריות שלהם, עוד קוסם רחוב שמנסה לשרוד בעיר הגדולה.

הוא סיים את התכסיס האחרון שלו, במסגרתו הוא שתה עד תומה כוס וויסקי מלאה להבות כחולות, וקד למשמע מחיאות הכפיים המנומסות.

"תודה לכם, וערב טוב."

הקהל התפזר בין השולחנות ואלומות האור שבפאב. הארי הטיב את כובע המצחייה שלו ונבלע גם הוא בקהל בלי כל קושי, ניגש אל הבר להזמין משקה נוסף לזה אותו העלה בלהבות קרות. הוא מצא את עצמו עומד ליד אישה ג'ינג'ית שישבה כשהארנק שלה על ברכיה, לוגמת משקה בזהירות. הוא הבחין בה לרגע בתוך הקהל כשביצע את התעלולים שלו. הוא לא יכול שלא היה, עם השיער האדמוני הגולש והעור הצח.

היא הבחינה במבטו והסתכלה לעברו. הארי חייך במבוכה.

"אפשר להזמין אותך למשקה?"

היא בחנה אותו בזהירות ולבסוף הנהנה. הארי סימן לברמן.

"נגמרו לך משפטי הפתיחה?" היא שאלה בשמץ לעג. היה לה קול גבוה, וזה גרם לו לרחף קרוב יותר לקרקע.

"אני לא מכיר כאלה," הוא אמר בכנות ושילם על המשקאות.

"אתה מרוויח מספיק על המופעים שלך כדי להזמין בחורות למשקאות?" היא המשיכה להקניט, לא מקלה עליו.

"אני לא עושה את זה בשביל הכסף," הוא השיב. "זה תחביב. לך יש תחביבים?"

ברגע שהמילים יצאו מפיו התחוור לו שעשה טעות נוראית. הנערה השפילה את מבטה אל המשקה שלה כדי לחסוך מעצמה את הצורך לענות, והוא הרגיש שפניו מתלהטות; הוא היה מעדיף שתצחק, אז לפחות הוא היה יכול להעמיד פנים שזו הייתה רק בדיחה גרועה.

הוא כמעט הרגיש הקלה כשחש בנוכחותם של כמה אנשים שהתייצבו מאחוריהם. אלה היו שלושה גברים רציניים למראה לבושים מעילים ארוכים מעל חליפות מעונבות. אחד מהם הוציא כרטיס לבן, ריק, והראה אותו לנערה מבלי להסתכל עליה. הוא ללא ספק היה מכושף להראות דבר מה, כי היא נתנה בהארי מבט משונה אחרון וחמקה משם.

ברגע שהיא עזבה ההקלה של הארי הפכה לעצבנות. הוא נשען על הדלפק וסיים את המשקה שלו בלגימה.

"איך אני יכול לעזור לכם, רבותי?"

"אנחנו מחפשים את רג'ינה וורן."

"טוב. כמו שאתם רואים, היא לא כאן."

הוא הפנה להם את גבו והזמין עוד משקה. ייתכן שחוסר שיתוף הפעולה שלו נראה כאילו הוא מסתיר משהו, אבל לא היה אכפת לו, כי האמת הייתה שהוא לא ראה או שמע מרג'ינה מאז שהיא עזבה את דירתו בסערה כמעט חודש לפני כן.

הדלפק התחיל להרגיש צפוף מאד כששנים מהשליחים נעמדו משני צידיו ואחד מאחוריו.

"מדובר בצו חיפוש רשמי של המועצה הגבוהה," הבכיר שבשליחים הסביר לו בחומרה חסרת שיניים. "מיותר לציין שאם אתה מסתיר מידע כל שהוא, תהיה שותף לעברה ונתון לדין המועצה של ניו- יורק. הקשרים שלך בלונדון לא יעזרו לך."

"כן, בסדר," הארי השיב, לא מתרשם. הוא התעניין יותר בחלק הראשון של ההצהרה. "למה אתם מחפשים אותה? מה אתם חושבים שהיא עשתה?"

"זה מסווג."

"בטח." הארי סיים את המשקה שלו בשתי לגימות ארוכות. "שיהיה לכם בהצלחה. ערב טוב."

הוא הטה את כובעו במחווה לעגנית, נדחק ביניהם ופנה לעבר היציאה. ברגע שדחף את הדלת הכבדה ויצא אל אוויר הלילה הרטוב הוא הוציא את שרביטו מהתא הפנימי במעילו. בעודו מסמן למונית חולפות הוא תר אחרי כשפי מעקב. הוא מצא אחד – הם ללא ספק הטילו אותו עליו ברגע שהפנה להם את גבו. הוא שבר אותו בקלות בעודו נכנס למונית, משאיר את שרידי הכישוף החמקמקים כערפל מחוץ לרכב.

הוא נתן לנהג את הכתובת. בעודם מתרחקים מהמקום הארי הסתכל בחלון האחורי וראה את השלושה יוצאים אל הרחוב ומביטים סביב. טבעי שירגישו מבולבלים – הם ציפו ממנו להתעתק. ובכל זאת, הוא לא היה יכול להיות משוכנע שלא הבינו שזה הוא במונית המתרחקת בין הטיפות, לכן הוא אמר לנהג, "אני חדש בעיר. תוכל להראות לי כמה מקומות לפני שתיקח אותי לכתובת שנתתי לך?"

הנהג היה מאושר מההצעה. לאחר כמה דקות של נסיעה הם נבלעו עמוק בתוך התנועה העירונית, בין עשרות מוניות זהות לחלוטין. אם מישהו ניסה לעקוב אחריו ללא סיוע של כשפי מעקב, הוא לעולם לא היה מצליח לגלות באיזה מהרכבים הוא יושב.

הטפוף הטורדני הפך לגשם חזק עד שהמונית עצרה מול בניין הדירות המוזנח. הארי דחף צרור שטרות שמן לידו של הנהג המרוצה ויצא מהמונית, חומק היישר במעלה המדרגות הסדוקות ואל חדר המדרגות. הוא טיפס אל הקומה הרביעית מבלי להסס, גומע את המדרגות בזוגות, ואז חלף במסדרונות בנחישות עד שהגיע לקצהו של המבוי בו הייתה דלת דירתה הצבועה אדום של רג'ינה.

הוא הלם בדלת בחוזקה. לא היה מענה. הוא דפק שוב בהדגשה. אור דלק בתוך הדירה וצל נע בין הקרניים שהסתננו מתחת לדלת.

"רג'ינה, תפתחי," הוא קרא. "אני יכול לראות אותך בפנים. זה חשוב, תפתחי את הדלת!"

"אפשר לעזור לך, בחור צעיר?"

הארי הסתכל מעבר לכתפו למשמע הקול. גברת זקנה שהרכיבה משקפי ראייה גדולות הציצה לעברו מתוך הדירה השכנה. הארי הבין שהקים מהומה גדולה, ושהשעה מאוחרת.

"אני מצטער, גברתי, אני אפסיק להרעיש."

"זה בסדר, בסדר גמור. לצערי לא ראיתי את גברת וורן כבר כמה ימים..."

הארי השפיל את מבטו אל פס האור שתחת הדלת. הצל המשיך לנוע בתוך הדירה.

"גברתי, תכנסי פנימה ותנעלי את הדלת," הוא אמר לשכנה הזקנה בקול חמור, מתרחק מהדלת בצעד מדוד.

נדמה היה לו שהשכנה חייכה לפני שחמקה לתוך דירתה האפלולית, אבל לא היה לו זמן להתעמק בכך; הצל התקרב לדלת ועצר מלכת. הארי הוציא את שרביטו.

במשך כמה רגעים דבר לא התרחש. המחשבה להפנות את גבו ולברוח חלפה בראשו. אבל הוא לא יכול היה. מי שזה לא היה שם בפנים יודע שהוא שם, והוא עומד מאחורי הדלת ומקשיב בדריכות, מחכה, בדיוק כמוהו.

ברגע אחד סבלנותו פקעה. הוא כיוון את שרביטו אל הדלת, וזה היה כאילו האדם מצידו השני קרא את מחשבותיו וחיקה אותו; הדלת נסדקה ונפלה מציריה כששני כוחות מנוגדים פגעו בה באותו הזמן. הארי השתופף באחת כדי לחמוק מקללה.

האדם שבתוך הדירה חזר למתקפה נוספת. היה לו היתרון של האפשרות להסתתר מאחורי משקוף הדלת, בעוד הארי היה כלוא כשגבו אל הקיר. הוא זינק הצידה ונצמד אל הקיר ליד הדלת בכוונה לארוב לתוקף, אבל זה היה מאמץ עקר; מספר קולות פקיקה מילאו את המסדרון, והאנשים שהופיעו שם לא בזבזו זמן לפני שהתקיפו אותו.

קללותיהם ניתזו מעל כישוף המגן של הארי. האנשים שתקפו אותו לבשו בגדי מוגלגים מהודרים, אבל הקפידו לעטות את מסכות הכסף מבשרות הרע על פניהם. הארי השיב מלחמה בעודו נסוג.

הוא חשב שאם אי פעם ימצא את עצמו נלחם על חיו שוב יקפא מרוב אימה וזיכרונות גרועים, אבל זה לא היה המצב. הוא הרגיש חד, חי, משהרגיש מאז שהמלחמה הסתיימה. בקושי שינה לו שהוא כלוא במבוי סתום בקרב חסר תקווה של אחד מול שישה; הוא הרגיש שהאדרנלין שבדמו יכול להביא אותו לשמיים.

התחושה השתלטה עליו בכזו עוצמה שהוא לא הבחין במשב של רוח קפואה עד שיד קרה וחזקה במיוחד לפטה את חזהו מבפנים ומשכה אותו הצידה, לתוך הדלת הפתוחה של שכנתה של רג'ינה. הוא ראה ערבוביה של אורות וחש את התחושה המוכרת והברורה שהוא מועבר למקום אחר דרך מעבר קסום.

ברגע הבא הוא נחת וכשל על רצפת עץ ממורקת. לא נותר זכר לאור הבוהק. הוא היה לבדו בחלל חשוך שנראה כמסדרון כניסה של בית פרטי גדול.

הוא קם על רגליו בקלילות, עדיין מלא אנרגיה מהקרב. הוא הסתכל סביב, סוקר את השטח – כמעט בציפייה – לקרב נוסף.

הבית היה שקט. שעון גדול תקתק היכן שהוא במרחב החשוך. אוחז בשרביטו, הארי צעד במורד המסדרון ונכנס למטבח גדול וריק מאדם. הוא פנה לאחור וצעד לתוך הטרקלין, שהיה גדול עוד יותר. ככל שהשניות חלפו התחזק בו הרושם שהוא נמצא בבית של קוסמים; לא הייתה טלוויזיה או מכשירי חשמל אחרים, ושאריות אבקה ירקרקה נראו בגחלים הכבויות שבאח הגדולה.

הוא ניגש לוודא שהצנצנת שנחה על הכרכוב אכן מלאה אבקת פולו כשתחושה קרה ולא נעימה כמו של שריר שנתפס תקפה אותו בין שכמותיו. הוא קפא לרגע קצר תחת השפעת הקללה המשתקת, אבל היא הייתה חלשה במיוחד. לא עברה שנייה לפני שהוא חג לאחור בחדות וירה קללה. היא חרכה את הקיר שבמסדרון, ותוקפו של הארי חמק בריצה ימינה, לעבר דלת הכניסה.

הארי חצה את החדר בשלושה צעדים גדולים ותקפים והפנה את שרביטו בתנועה חזקה אל האדם הרץ שצלליתו השחורה נראתה על רקע האור שהסתנן דרך הזכוכית של דלת הכניסה. באנקת כאב רגליו של התוקף התנתקו מהרצפה והוא הוצמד לדלת בחוזקה.

הארי גלגל את כתפיו, שעקצצו מעט תחת השפעת הקללה הגרועה, וניגש אל התוקף בנחישות.

"לומוס."

האור הבהיר שבקצה השרביט גרם לרג'ינה למצמץ בכאב.

"הארי?" היא אמרה בהפתעה כנה.

הארי התמלא תערובת של בלבול וכעס.

"את עובדת איתם עכשיו?"

"עם מי?" רג'ינה שאלה, מנסה להסיט את פניה מהאור, "אכפת לך להזיז את זה?"

"אוכלי המוות," הארי המשיך, לא מזיז את האור ולא חדל מהחקירה. "הם היו בדירה שלך. למה תקפת אותי?"

"חשבתי שאתה פורץ. לא ידעתי שזה אתה," רג'ינה טענה. "אני מבינה שאתה לא סובל אותי, אבל זה לא אומר שאני אוכלת מוות עכשיו. תשחרר אותי!"

הארי שחרר את הלחש בלי משנה זהירות ורג'ינה נפלה על שטיח הכניסה. הארי חש סיפוק מסוים.

"מה המקום הזה?" הוא דרש לדעת בעוד רג'ינה קמה על רגליה. הוא שם לב שהיא לובשת מכנסי התעמלות קצרות וחולצה קרועה עם ציור של גולגולת. לא בדיוק לבוש למארב, אלא יותר לשנת לילה.

"זה סיפור ארוך," היא אמרה, משפשפת את גבה. "השאלה הטובה יותר היא מה אתה עושה פה?"

"אדון פוטר הוא האורח שלי," קול נשי אמר ואורות הבית נדלקו. בראש המדרגות עמדה אישה בשנות הארבעים לחייה, שלבשה גלימת משי מלאה למרות השעה המאוחרת.

"את היית שם?" הארי שאל. אחרי כל אירועי הלילה ושאריות האלכוהול הוא לא היה יכול להיות בטוח שהיא לא הייתה הזקנה שהציצה אליו מהאפלה, אותה הוא לא ראה היטב.

"לא, זו הייתה אחת המודיעות שלי," האישה אמרה. "הצבתי אותה שם במחשבה שמישהו יבוא לחפש את רג'ינה. כמעט התייאשתי מההמתנה."

הארי לא שאל למי בדיוק היא המתינה, לו או לאוכלי המוות.

"הם לא היחידים שמחפשים אותך," הוא אמר לרג'ינה, נזכר בסיבה שהביאה אותו אל דירתה מלכתחילה. "המועצה שלחה אנשים לרחרח אצלי. הם שאלו שאלות עליך."

רג'ינה הסתכלה מעלה אל האישה בחיפוש אחר הדרכה. הארי היה המום מהמבט המחפש בעיניה. הוא לא חשב שמישהי כמוה מסוגלת לתת אפילו שמץ של אמון באדם אחר, ובכל זאת נראה שהיא תולה את כל תקוותיה באישה הזו.

"זה היה צפוי," האישה אמרה בביטחון.

"סליחה, אני לא חושב שנערכה בינינו הכירות," הארי אמר לה, לא בטון חביב לחלוטין.

האישה ירדה במדרגות לקראתו. "אנמלייה פרימרוז. כבוד להכיר אותך, אדון פוטר." היא הושיטה לו יד חיוורת ועכבישית. הארי לחץ אותה בחוסר רצון. שמה היה מוכר לו, אבל הוא לא הצליח לזכור מאיפה.

"למה המועצה מחפשת אותך, בנוסף לאוכלי המוות?" הארי שאל את רג'ינה, מבין שהן לא עומדות לספק לו תשובות מרצונן.

שוב המבט הזה, כאילו רג'ינה מחכה לאישור של פרימרוז להשיב. זה עורר בו שמץ של הערכה לאישה הזו, שאיך שהוא הצליחה לאלף את המרדנות של רג'ינה.

"אני אתן לעלמה וורן להסביר לך," פרימרוז אמרה. "אתה לא מוכרח להישאר כאן הלילה, אבל הייתי ממליצה על כך. אוכלי המוות בוודאי זיהו אותך, וכעת הם יודעים שאתה בניו- יורק."

"אני יודע," הארי אמר בקודרות, לא זקוק לעוד הסברים מדוע לחזור לדירתו הלילה לא יהיה רעיון טוב. הוא ידע למה אוכלי המוות מסוגלים, אולי טוב מכל אדם אחר. והוא ידע שהידיעה שהוא בעיר תרתיח את דמם, ואת יצר הנקמה שלהם.

פרימרוז הובילה אותם אל הטרקלין. "הבית הזה מוגן בכישוף פדיליוס, והמועצה לא יודעת על קיומו. תהיה בטוח פה."

"תודה," הארי אמר, וזיכרון נדלק בראשו כשהם עמדו שם. "אנמלייה פרימרוז... את היית החברה הצעירה ביותר בהיסטוריה של הקסמהדרין. אבל הדיחו אותך, אני לא זוכר למה – "

"עוררתי את תשומת הלב של ראש הקסמהדרין בשלב מוקדם מידי בקריירה שלי," פרימרוז אמרה בקצרה ובחדות, בברור לא מעוניינת לפתח שיחה בנושא. "בבקשה, תרגיש בבית." במילים אלה היא השאירה את הארי ורג'ינה לבד.

ברגע שהיא יצאה מטווח שמיעה רג'ינה אמרה, "הייתי בטוחה שפרימרוז זה שם בדוי."

בעל כורחו הארי גיחך. רג'ינה הפציעה חיוך קלוש בתשובה. קיר הקרח שנבנה ביניהם במהלך המריבה הטעונה שלהם נסדק.

הארי התיישב באחת הספות, מסיר את כובעו ומניח אותו בקפדנות על הכרית לידו. רג'ינה התיישבה בכורסא מרוחקת, מקרבת את ברכיה לחזה. רק אז הארי הבחין לראשונה שהיא אוחזת שרביט.

"אז, מה עשית בזמן האחרון?" היא שאלה בניסיון גרוע להפיג את המתח.

"כרגיל," הארי השיב, יודע שזה לא אומר לרג'ינה כלום.

"נלחם בקוסמים אפלים?" היא שאלה בחיוך קלוש של מבוכה.

הארי לעלע. "אה, לא. אוכלי המוות לא הראו שום סימן אחרי ש... ובכל אופן, באתי לפה כדי להתרחק מכל זה."

רג'ינה הנהנה בהבנה ונראתה כאילו היא רוצה להיות בכל מקום אחר בעולם, רק לא שם.

"מה איתך?" הארי שאל, "את רוצה לספר לי מה קורה פה?"

רג'ינה העבירה את עיניה לתקרה כאילו הייתה יכולה למצוא שם תשובות. "אז צדקת, המעסיק שלי כל השנים האלה הייתה מכשפה. זו הייתה פרימרוז. היא מלמדת אותי להשתמש בקסם עכשיו."

"לא יזיק לך קצת אימון בקללות."

ההבעה הרגזנית שעלתה על פניה של רג'ינה הייתה אופיינית לה הרבה יותר. "אני חדשה בזה, בסדר?"

הארי גיחך. "בסדר, מצטער. אבל אני שמח בשבילך. באמת," הוא הוסיף למראה מבטה הספקני של רג'ינה.

מבטה התרכך מעט. "תראה, אני מצטערת על היום ההוא..."

"זה בסדר," הארי אמר, חוסך ממנה את ההסברים שבוודאות לא היו לה. הוא לא עמד להודות זאת בפניה, אבל הוא מצא את עצמו דואג לה כמה וכמה פעמים מאז שעזבה את דירתו בסערה. הוא כבר בקושי זכר על מה רבו, הוא רק שמח שהיא בריאה ושלמה.

"עדיין לא הסברת לי למה נראה שכל קוסם בעיר הזאת מחפש אותך," הוא שינה את הנושא.

רג'ינה נראתה שלא בנוח. "טוב, אני לא צריכה לספר לך למה אוכלי המוות מחפשים אותי," היא אמרה בקצרה, והארי הבין שהיא לא מעוניינת לפצוח בשיחה על אימה. "המועצה היא משהו אחר. זוכר שסיפרתי לך על הלילה בבניין הסחר, כשנפלתי... ונשארתי בחיים? פרימרוז אמרה לי שהמועצה, ועוד הרבה קוסמים בכל העולם, מחפשים את האנשים שהיו שם כבר שנים. לפרימרוז יש מודיעין עליהם אבל היא לא רוצה לשתף אותו. ואיך שהוא המועצה גילתה שהם תפסו אותי באותו הלילה. פרימרוז אומרת שהם רוצים לתחקר אותי, או אפילו להשתמש בי כפיתיון בניסיון לתפוס אותם..."

הארי הסתכל עליה בספקנות.

"מה?" היא דרשה לדעת.

"אני לא מאמין לסיפור הזה, ולפי איך שזה נראה, גם את לא."

רג'ינה הסמיקה קלות. הוא לא חשב שראה אותה מסמיקה קודם.

"חסרים כמה פרטים בגרסא הזו," היא הודתה בחוסר רצון. "אני יודעת שהיא לא מספרת לי הכל, אבל זאת לא סיבה לא להאמין לה."

הארי פתח את פיו לציין שהאמון העיוור שהיא נותנת בפרימרוז הוא לא אופייני, מסוכן, ילדותי, להקניט אותה על הצורך שלה במישהו שיוביל אותה למרות שהיא חיה את חייה כאילו היא לא צריכה אף אחד. אבל הוא עצר. זה לא היה הוגן מצידו. הוא ידע איך היא מרגישה. הוא חשב על דמבלדור, על כל השקרים שהוא סיפר לו במהלך השנים, רק כדי להגן עליו בסופו של דבר. אולי פרימרוז הייתה כמו מן דמבלדור עבור רג'ינה, שאף פעם לא הרגישה שיש מישהו שמשגיח עליה מלבד המעסיקה המסתורית שלה.

לכן הוא רק חייך אליה חיוך קלוש. היא נתנה בו מבט משונה. הוא לא עמד לערער את ביטחונה בפרימרוז, אבל זה לא אמר שהוא היה צריך לבטוח באישה.

"על פניו אין סיבה אחרת שהמועצה תרצה למצוא אותך," הוא אמר, תומך בעמדתה. "אני חושב שאם הם היו יודעים שאימא שלך הייתה אוכלת מוות הם היו יוצאים לחפש אותך מזמן."

נראה שהוקל לרג'ינה שהוא לא דחף אותה להטיל בספק את אמונתה בפרימרוז.

הארי חלץ את נעליו ונשכב על הספה בבגדיו.

"מחר תראי לי מה למדת," הוא אמר תוך כדי התמתחות. "אם בכלל."

רג'ינה השליכה עליו כרית. הארי תפס אותה בחיוך והניח אותה תחת ראשו.

"יש הרבה חדרים פנויים למעלה, אתה יודע," רג'ינה אמרה.

"זה בסדר," הארי אמר, מסיר את משקפיו ומניח אותם על שולחן הקפה. הוא לא רצה להרגיש יותר מידי בנוח כאורח של פרימרוז.

"אתה מוזר," רג'ינה סיכמה וקמה.

הארי המהם בהסכמה וכיבה את האורות בהינף שרביט. הוא ניסה להיזכר למה פרימרוז הודחה מהקסמהדרין בבריטניה, אבל לא הצליח; רג'ינה עדיין לא הלכה, והיא הסיחה את דעתו.

"אני באמת מצטערת על מה שקרה," היא אמרה כשהוא הסתכל לעברה. "זה לא היה שום דבר אישי. אני חושבת שפשוט..."

"נבהלת?" הארי עזר לה כשנראה שהיא לא יודעת מה לומר.

"אני מניחה," רג'ינה השיבה, מושכת בכתפיה ומעבירה יד בשיערה. "קרו כל כך הרבה דברים בבת אחת..."

"זה בסדר," הארי אמר בפעם השנייה באותו לילה. "לא נפגעתי. בכל זאת, קראת לי 'קוסם עשיר ויפה תואר' – "

רג'ינה הניפה לעברו כרית נוספת, והפעם הוא בקושי הספיק לעצור אותה לפני שפגעה היישר בפניו. הוא התחיל לצחוק. גם רג'ינה צחקה.

הארי חיבק את הכרית לחזהו. "אז אנחנו בשביתת נשק?"

"שיהיה," רג'ינה אמרה בגלגול עניים, עדיין מחייכת. ואז היא עשתה משהו מוזר מאד; היא זקפה אצבע אחת והצמידה אותה למצחו של הארי, שהיה גלוי בהיעדר הכובע, בדיוק במקום בו הייתה הצלקת.

לפני שהספיק להבין כמה מוזרה ואינטימית הייתה מהחווה היא משכה את ידה.

"לילה טוב," היא אמרה בלי להראות סימן שהבינה מה עשתה ויצאה בעודה מחבקת את עצמה.

הארי הסתכל אחריה עד שיצאה מהטרקלין. אז הוא הסתכל בתקרה ושכנע את עצמו שהיה חשוך ורג'ינה בוודאי לא הייתה מסוגלת לראות את הצלקת שלו מתחת לשיער. האצבע שלה הייתה קרה, והוא עדיין הרגיש את טביעתה בעורו כמו כווית קור.

הוא חזר לנסות להיזכר בסיפורה של פרימרוז, אבל כאילו גופו נזכר לפתע שהתחיל את הערב בשתייה, הוא הרגיש כבד ועייף. לאחר שניות בודדות הוא נרדם.

הפרק הקודם		הפרק הבא