לילה שקט

תודה לכל מי שהגיב, אבל תצטרכו לחכות עוד קצת לראות אותם ביחד P:

פרק תשיעי

אחר הצהריים ביום שלמחרת החתונה מצא את לילי על הרכבת מלונדון לסארי. מבעד לחלון המפוייח נשקפו נופים של מישורים ירוקים של שדות מנוקדים שיחים ננסיים, בלי שום עץ באופק. פטוניה הייתה אלרגית למינים רבים של עצים, ולילי דמיינה את בעלה הטרי עוקר כל עץ ועץ בסארי ממקומו, פניו העגולות מאדימות ממאמץ, במטרה להפוך את ביתה החדש של כלתו למושלם. המחשבה גרמה לה לחייך.

היא לא אמרה לאיש מלבד לגברת צ'מברס שהיא בכלל הולכת. הקונדסאים שיחקו קווידיץ' מאחורי הבית כשהיא יצאה; פוטר התעופף על המטאטא שלו בחינניות של רקדן, תופס את הקוואפל בקלילות ומוסר אותו הלאה בחיוך רחב וחסר דאגות. היא ידעה שאם תאמר לו שהיא הולכת לבקר את אחותה הוא יתעקש לבוא איתה, או לפחות לקחת אותה לשם. היא עוד לא החליטה אם זה היה טוב או רע, אבל כרגע היא פשוט רצתה להיות קצת לבד.

היא לא הייתה לבד בחדר עם פוטר מאז מה שקרה בערב שלפני. במהלך ארוחת הצהריים והערב הם היו מוקפים בחבריו ובעובדי הבית, ולילי בילתה את כל היום בחברתן של גברת צ'מברס ומדלין בחיפוש אחר דרך להיפטר מנמלי האש האפריקאיות העקשניות במיוחד שחזרו ופקדו את ארונות המטבח, לא משנה באיזה כישוף שלושת המכשפות השתמשו. לילי הקפידה להסיח את דעתה בעבודה ובמחשבה על אחר הצהריים שתבלה עם אחותה, ולא להיזכר ברגע בו ישבה עם פוטר במכונית והרגישה שאם הוא ינשק אותה, היא לא תתנגד. זו הייתה מחשבה מטופשת, ורגע של חולשה שלא יחזור על עצמו.

היא ירדה בתחנת הרכבת של פרברי סארי ולקחה מונית אל ביתה החדש של פטוניה, ליבה בגרונה. הנסיעה הייתה קצרה משקיוותה, והיא מצאה את עצמה ברחוב מתמשך של בתי שתי קומות זהים, מסויידים לבן, ולהם גינות ומדשאות מטופחות.

לילי שילמה לנהג המונית, ובעוד הוא נוסע היא עמדה במשך כמה רגעים והסתכלה בבית. שיחי פרחים גדלו תחת החלונות, בדיוק כמו שפטוניה אהבה. אבל חוץ מזה הבית היה ריק מכל סממן אישי. בית מוגלגי רגיל, של זוג מוגלגי רגיל, שכל מה שרצה היה להיות רגיל... לילי הדחיקה את המרירות והפצירה בעצמה להיות שמחה בשביל אחותה. הרי זה היה כל מה שפטוניה אי פעם רצתה.

היא צעדה בשביל הלבן בצעד מדוד והקישה בדלת בחשש. פטוניה פתחה כמעט מייד, כאילו חיכתה לא מאחורי הדלת. שיערה הבלונדיני היה אסוף בחומרה והיא לבשה שמלה שגרמה לה להיראות מבוגרת בהרבה מגילה. עקרת הבית המושלמת.

"בדיוק בזמן," היא ציינה בהערכה מאופקת.

לילי השתדלה לחייך וחיבקה אותה. פטוניה הניחה סביבה זרועה אחת ובידה השנייה סגרה אחריה את הדלת.

"הבית נראה נפלא," לילי החמיאה לה, למרות שבמסדרון המוביל אל המטבח המבריק והמדרגות העולות מעלה לא היה דבר מיוחד, מלבד היותם נקיים בצורה יוצאת דופן.

"תודה," אחותה אמרה בגאווה. "אבא בסלון. אני אגיש את התה."

לילי הלכה לעבר הפתח המוביל אל הסלון בצניעות, כשהבחינה שבארון שתחת המדרגות, שדלתו הייתה פתוחה, דלקה מנורת שולחן. היא האירה מיטה צרה בחלל הצפוץ שהתקרה בו לא מאפשרת לאדם בוגר לעמוד, ועל המיטה הייתה הכרית המיוחדת שתמחה בגבו הפצוע של אביהן כשישן.

לילי הסתובבה אל פטוניה בזעזוע. פטוניה עשתה מאמץ להסתיר את בושתה מאחורי הבעת פנים רצינית.

"אין לנו חדרים בקומה התחתונה," היא אמרה בקול מתוח. "וזה לא בא בחשבון שנעלה ונוריד את אבא במדרגות כל היום."

"כמובן," לילי אמרה מייד, ובאמת השתדלה להבין. זה היה המעט שהם היו יכולים לעשות בשבילו במצבו.

אביה של לילי ישב בכיסא הגלגלים שלו בסלון, צופה בטלוויזיה בעניים מזוגגות. לילי התישבה בקצה הספה שלידו ואחזה בידו, אבל הוא לא הבחין בקיומה. הוא לא נראה כאילו השינה בארון שתחת המדרגות פוגעת בו, וללילי הוקל. אולי זה לא היה כל כך נורא.

פטוניה נכנסה עם מגש תה מושלם ומאורגן שלא היה מבייש את גברת צ'מברס בעצמה, והן התחילו לדבר. בהתחלה במבוכה ובאי נעימות, ואז יותר בחופשיות. הן דיברו על החתונה, על קרובי משפחתן, על וורנון והעבודה שלו, על סארי ועל שכניה החדשים של פטוניה – כל אותו הזמן מרקדות בזהירות סביב עצם קיומה של לילי עצמה.

כשנשמע רעש של מכונית מחוץ לחלון הסלון לילי הייתה משוכנעת שוורנון חזר הביתה, אבל אז פעמון הדלת צלצל ופטוניה יישרה את שמלתה לפני שהלכה לפתוח. לילי, שלא ידעה שמישהו נוסף הוזמן, הזדקפה במקומה ונלחמה ברצון להציץ החוצה ולראות מי האורח.

לאחר כמה רגעים פטוניה חזרה לסלון, ובעקבותיה כומר מאפיר בחליפה שחורה שבקושי נסגרה על כרסו השופעת. לילי קמה על רגליה והושיטה לעברו את ידה, מציגה את עצמה. הכומר הסתכל על ידה במבט מוזר ולבסוף לחץ אותה בקצרה בידו הלחה.

"לילי, זה האב הורטון," פטוניה אמרה לה. "בבקשה שב, אבי. תה?"

"כן, תודה," האב הורטון אמר בקול גבוה מהמצופה מגבר במימדיו וישב בכורסא המבודדת הרחוקה ביותר ממקום מושבה של לילי, מסדר את שרשרת הצלב שעל חזהו החלש ברוב חשיבות. הוא התנהג כאילו לא היה אורח, אלא זומן לשם בניגוד לרצונו.

פטוניה מזגה לו תה והתיישב במרכז הספה השלישית שבחדר. בעוד הכומר לוגם מהתה בפנים מרוכזות, לילי חשבה לעצמה שאביה הוא כנראה האדם היחיד בחדר שלא מרגיש נבוך לחלוטין.

"ובכן, הבה ניגש לעניינים," הכומר אמר לבסוף, מניח את הספל בצד ומתמקד בלילי, אצבעותיו משולבות תחת סנטרו הרופס ברוב חשיבות. "העלמה אוונס, אחותך סיפרה לי שמזה זמן רב שאת סוטה מדרכי האל."

לילי הסתכלה לעבר פטוניה בתדהמה, אך זו הייתה מרוכזת במיוחד בספל שלה וסירבה להשיב לה מבט.

"זה לא נכון," היא אמרה בהתגוננות, לשניהם. "אני הולכת לכנסייה בכל יום ראשון. זה נכון שאני לא יכולה לצאת מבית הספר וללכת במהלך שנת הלימודים, אבל אני מקפידה לקרוא פרק בתנ"ך ולהתפלל בשקט במקום..."

מבטו של הכומר הבהיר שהוא לא משתכנע מדבריה בעליל. לילי חשה דקירה של בגידה בליבה. "למה שתגידי משהו כזה, פטוניה?"

פטוניה המשיכה להתנהג כאילו לילי לא נמצאת בחדר, התנהגות שאפיינה אותה אחרי שלילי קיבלה לראשונה את המכתב מהוגוורטס. האב הורטון חיכך בגרונו וענה בשמה, "העלמה אוונס, אין לך צורך לשמור מפני סודות. גברת דרסלי פנתה במיוחד אלי מכיוון שאני בקיע במצבן של... נערות כמוך."

פטוניה התחילה לקלף את העור שסביב ציפורנייה, כפי שהייתה עושה כשהייתה לחוצה במיוחד.

לילי הרגישה שהיא מתחילה להתרגז. "נערות כמוני?" היא אמרה בהתרסה אל פטוניה, "כלומר, מכשפות?"

פטוניה התכווצה כאילו לילי צעקה את המילה שהיא החשיבה לגסה במיוחד. "שקט!" היא סיננה לעברה בעודה קמה לסגור את החלון, "השכנים עוד ישמעו אותך!"

לילי התשוקקה להשיב לה בחוצפה אך נשכה את לשונה, מפצירה בעצמה לשמור על קור רוח.

"כן, מכשפות," האב הורטון אמר בסבלנות מזויפת, למרות שאת לילי בכלל לא עניין מה היה לו לומר. הבגידה שרפה אותה מבפנים כמו להבה כחולה. "אני בעצמי נולדתי להורים שהיו... שונים... ולכן רחוקים מהאל. אני מה שאנשים כמוך מכנים... סקיב..."

"זה מסביר הרבה," לילי אמרה ברשעות לא אופיינית.

"חוצפה רק תרחיק אותך מהגאולה, העלמה אוונס," הכומר אמר לה בחומרה בקולו הצייצני. "אחותך רק מנסה לעזור לך... כל בני האדם הם ילדי האל, אבל אנשים בעלי כוחות מיוחדים לפעמים שוכחים שהם רק בני תמותה ולא מצייתים לחוקים השמיימים..." הוא חיכך בגרונו. "אך אולי זה עוד לא מאוחר בשבילך. האם את עדיין בתולה?"

הדם עלה לפנייה של לילי בבת אחת והיא זינקה על רגליה, מרגישה שהאדמה רועדת תחת רגליה. היא לא האמינה שזה קורה לה – היא לא האמינה שהיא עוברת השפלה כזאת. היא לא עשתה דבר רע – היא תמיד האמינה וסגדה וצייתה לכל החוקים בכל מקום ובכל מצב – אבל בשביל פטוניה זה אף פעם לא היה מספיק טוב.

"איך יכולת?!" היא צעקה על פטוניה. אחותה אחזה ביד אחת בכיסא הגלגלים של אביהן ובידה השנייה לפתה את מסעד הספה, ענייה קרועות בפחד. "אני לא מאמינה שחשבתי שאת רוצה שנשלים! הבאת אותי לפה רק כדי להזכיר לי כמה אני נחותה בעיניך?!"

"אל דאגה, גברת דרסלי!" הכומר צייץ, מכופף מעל הכורסא בחוסר יציבות ומחפש משהו בכיסיו בידיים רועדות. הוא הוציא מיכל שחור כמו זה בו השתמשו שוטרים לפיזור הפגנות. ברגע שלילי הבינה במה מדובר המיכל השפריץ תרסיס פלפל היישר לתוך עניו של הכומר והוא נפל על הרצפה בצווחת כאב.

"די! תפסיקי את זה!" פטוניה צרחה, כורעת על הרצפה. אביהן התעורר מהתרדמת שלו והסתכל סביב באימה, אומר מילים שלילי לא הצליחה לשמוע. רק אז היא הבינה שאוזנייה מצלצלות ברעש מחריד; כל הרהיטים בבית שקשקו בעוצמה ואבק נשר מהתקרה.

היא הסתכלה לעבר אחד החלונות והוא התנפץ לנגד עיניה. פטוניה צרחה, מכסה את ראשה בזרועותיה. לילי הסתכלה עליה והרגישה סיפוק. כן, הגיע לפטוניה לפחד ממנה, אחרי כל מה שעוללה לה...

לא. היא הייתה אחותה. לאף אחד לא הגיע לפחד ככה, לא משנה כמה היה אכול שנאה. והעובדה שלשבריר שנייה לילי נהנתה מהסבל שהסבה לאחותה גרמה לה לרצות לצרוח.

דמעות של שנאה עצמית התפרצו מעיניה והיא רצה מחוץ לבית הרועד. דלת הכניסה הועפה מעל ציריה כאילו לילי הייתה הוריקן ואז היא הייתה תחת השמיים הריקים, שהיו בוערים כנגד דמעותיה. היא אפילו לא הספיקה לצעוק כשמישהו תפס ומשך אותה אל שיחי הבוגונווילות שתחת החלון.

היא התחילה להיאבק אך זרוע ארוכה ריתקה את ידיה אל גופה וכף יד קרירה חסמה את פיה. היא נתקפה אימה, אך לאחר כמה שניות ניחוח מוכר של נפתלין וברזל עלה באפה, והיא פזלה מעלה במאמץ לראות את סוורוס.

אנשים יצאו לרחוב, סוקרים את הבית המשקשק באימה. רכב מנהלים ארוך עצר בחריקת בלמים באמצע הרחוב ובעלה של פטוניה התפרץ מתוכו, בוהה בביתו החדש בתדהמה זועמת בפנים שעטו גוון סגלגל.

"תנסי להירגע," סוורוס סינן באוזנה. "קחי נשימה. אם לא תפסיקי הבית הזה יתמוטט על אביך ואחותך."

לילי נשמה כנגד ידו של סוורוס, דמעות מלוחות עוד ניגרות מעיניה. זה לא עזר, אז היא החלה לשיר את מזמור החג האהוב עליה בליבה, חושבת על הזיכרון הטוב האחרון שלה מאימה. הן ישבו זו לצד זו בכנסייה בחג המולד, ואימה חייכה לעצמה בזמן שהמזמור התנגן, יוצר קסם שכמעט היה אפשר לטעום בשילוב עם רחש השלג שבחוץ. לילי הייתה רק בת תשע, אך היא ידעה שלעולם לא תשכח את הניצוץ בעיניה של אימה, שהייתה יפה כמלאך.

רעש השקשוק מחריש האוזניים נפסק לאיטו, מתחלף בקריאות הבהלה והצעקות של השכנים. לילי נשמה לעומק ריאותיה את ניחוח קדרת השיקויים של ידו של סוורוס והרגישה איך הקרחון שבחזה מתחיל להתמוסס.

סוורוס שחרר אותה והיא הרגישה כאילו גופה עומד להתפרק לחתיכות. עיניה שרפו מהמלח של דמעותיה. לא כך היום הזה היה אמור להתרחש; הוא לא היה אמור להסתיים בהסתתרות בשיח הפרחים שחנק אותה כמו עשרות ידיים מגששות.

"אנחנו לא יכולים להישאר פה," סוורוס אמר לה. "משרד הקסמים יהיה פה בכל רגע. נוכל לאבד אותם בין הבתים."

לילי הנהנה בדממה. סוורוס דחף- הוביל אותה בזחילה בין השיחים, בתוך ענן של ניחוח פרחים חונק, עד שהגיעו אל החצר האחורית של הבית. רק אז לילי הבינה שהשאירה את תיק היד שלה בסלון; שרביטה היה שם.

"חכי פה," סוורוס אמר לה בחומרה וקפץ מחוץ לשיחים, פורץ אל הבית דרך הדלת האחורית. לאחר רגעים מועטים הוא חזר, משך את לילי מחוץ לשיחים, ורץ אל השביל שחיבר בין כל חצרות הבתים מאחור. הוא נראה גרוטסקי כמעט עד גיחוך, מוארך וקודר במעילו הגדול והכהה ותיק היד הססגוני של לילי בידו.

"החדשות הטובות הן שלא השתמשת בשרביט," הוא אמר בעוד לילי מתאמצת להדביק את הליכתו המהירה. "הם לא יוכלו לקשר אותך כל עוד לא השתמשת בו. ואם נשאר לאחותך שמץ של הגינות היא לא תאמר למשרד הקסמים שום דבר."

המילים החליקו מעל לילי כמו מים. היא הרגישה כאילו היא בחלום מוזר.

"מה אתה עושה פה?" היא הבינה שלא הייתה לסוורוס שום סיבה להיות בארוגת הפרחים של אחותה. הוא פזל לעברה בעין שחורה אך לא השיב. "עקבת אחרי?"

"לא," הוא אמר מייד, ואז, "כן."

"איך ידעת – " היא עצרה את עצמה באמצע השאלה. היא למדה מזמן שאין לזלזל ביכולותיו של סוורוס. "אתה היית בחתונה?"

"כמובן שלא," הוא אמר בשמץ גועל. הוא היה מוכשר בכך, אבל היא הכירה אותו מספיק כדי לדעת מתי הוא משקר.

לילי חשבה על כך לעומק. כשהגיעה למסקנה היא נעצרה באחת ומשכה את זרועה מאחיזתו של סוורוס.

"הטלת עלי כישוף מעקב?"

סוורוס שתק, וזה היה כאילו הודה בכל האמת. לילי חטפה את התיק שלה מידו והכתה אותו בעזרתו. הוא הסתכל עליה באותו מבט שתמיד הזכיר לה קצת כלב תוקפני שאכזב את בעליו וכעת התלבט האם ללקק את ידו או לנשוך אותה.

היא לא הייתה מסוגלת להפסיק לחשוב על הלילה בו הגיע לבית משפחת פוטר. איך הוא בכלל מעז להסתכל לה בעניים אחרי מה שאמר לה? הוא אפילו לא חושב על התנצלות? ועכשיו הוא גם עוקב אחריה, לא מסוגל לשחרר, לא מבין שהוא פוגע בה, כאילו היה איבר פנימי בגופה שגדל והשתנה ללא שליטה ואיים לקרוע אותה מבפנים.

היא סבה ממנו, נועלת את הגעגוע לחברה ואת הכעס כלפי האדם שפגע בה עמוק בתוך ליבה.

"חכי, לאן את הולכת?" הוא קרא אחריה, מדביק אותה בקלות ומנסה לאחוז בזרועה למרות התנגדותה.

"אני חוזרת לשם," היא טענה, מייצבת את קולה במאמץ. "עברתי על החוק. אני הולכת להסגיר את עצמי."

"את לא צריכה – "

"למה? כי מוגלגים הם נחותים וקוסמים יכולים לשחק בהם כאילו הם בובות?" לילי נעצרה והשיבה בצעקה, מרגישה איך הכעסים הישנים כלפי דרכיו של סוורוס מתעוררים בה שוב וממלאים את החלל הצפוף גם כך שבליבה. "בחיים אחרים אתה ופטוניה הייתם יכולים להיות מושלמים ביחד. שניכם כל כך שונאים את מי שאתם חושבים שפגע בכם ונותנים לשנאה להפוך להיות כל מי שאתם..."

"אחותך היא אדם נורא," סוורוס אמר בקול שקט, מסתכל על לילי כאילו היה יכול לרתק אותה למקום עומדה במבטו בלבד.

לילי רצתה לצעוק עליו, אבל הרגישה שאם תעשה את זה תשמיד עוד משהו. כן, שניהם שנאו זה את זו שנאה יוקדת אך היו עשויים להיות אותו האדם. שניהם אהבו אותה פעם, עד שהזמן והחיים הפכו אותם לשונים והם התרחקו ממנה עוד ועוד, ואז שלחו יד ולפתו אותה, לא מסוגלים לשחרר, לא מסוגלים להתחיל מחדש בחיים שלא כוללים פגיעה בה.

"בדיוק כמוך," היא השיבה בקור, קולו מלפני שנים מהדהד בראשה, פורץ את חומות הזמן – בוצדמית...

מבטו של סוורוס היה כמו זפת בוערת. לילי לא התכוונה לגרום לו להשפיל את עיניה. היא לא עמדה להתקפל, הפעם היא לא עמדה להפנות את הלחי השנייה. אך אז אדם התפרץ מתוך השיחים שהקיפו את אחד הבתים וגדע את קרב המבטים.

זה היה גבר בשנות הארבעים לחיו שלבש מכנסיים מפוספסות וחולצה מנוקדת בכזה חוסר התאמה ואי נוחות שהיה ברור כשמש שהוא קוסם.

"תסלחו לי," הוא אמר, אבל במקום להמשיך בדרכו הוא בחן אותם בחשדנות, בברור מנסה להבין האם הם קוסמים או לא.

"אתה ממשרד הקוסמים?" לילי שאלה בקול ריק.

"כן," הוא השיב ברוב חשיבות, מבין שהוא לא צריך להעמיד פנים. "מי אתם? אתם קשורים למה שקרה בבית מספר ארבע?"

"כן – "

"זה הייתי אני," סוורוס נכנס לדבריה.

"לא!" לילי התנגדה בצעקה.

"טוב שהודית כבר עכשיו," עובד משרד הקסמים אמר בחומרה ואזיקים מכושפים הופיעו על ידיו של סוורוס. "אתה עצור, בחור צעיר."

הפרק הקודם		הפרק הבא