הנכד של וולדמורט

היי הנה פרק נוסף.

נ.ב- חופש גדול שמח!!!!

סוף סוף... =)

נקודת מבט: פרסי

"אמרתי לך שניפגש שוב." הוא אמר בחיוך רחב. 

"מי זה?" שמעתי את רון שואל מאחוריי שוב מפגין לפניי את חוסר הטקט המוחלט שלו.

"רונלד!" קראה הרמיוני.

"מה?" שאל באמת לא מבין.

אבא שלי נראה מאוד משועשע מהמתרחש.

"אבא, אלה רון, הארי והרמיוני." הצגתי אותם. "חבר'ה זה אבא שלי-" התחלתי אבל נקטעתי על ידו, "פוסידון, נעים להכיר אתכם." אמר בחיוך.

הרמיוני קווצה את עיניה בבלבול, "פוסידון כמו האל מהמיתולוגיה היוונית?" היא שאלה ונשמעה מבולבלת.

"בדיוק." אמר אבא שלי, החיוך על פניו רק מתרחב וזיק של שעשוע הופיע בעיניו.

אני חייב להודות, זה באמת היה משעשע ולא יכולתי לעצור חיוך משועשע משל עצמי, אין סיכוי שהם יעשו את החיבור גם אם אל יקפוץ ויצעק להם אותה באוזן, שזה בערך מה שקורה עכשיו.

"וואו ההורים שלך בטח היו ממש אובססיביים לגבי המיתולוגיה..." הארי אמר. זו היתה הפעם הראשונה שהוא אמר משהו מאז שאבא שלי הופיע.

"אבל מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו מבולבל. אתם יודעים לא בכל יום אל קופץ אליך לביקור ובדרך כלל זה לא סימן טוב...

"מה אסור לאבא לבוא לבקר את הבן שלו?" הוא שאל וזייף פרצוף נעלב.

"ברור שאפשר, אבל..." אמרתי לא מסיים. ידעתי שהוא הבין על מה אני מדבר.

"כן... אתה מכיר את דוד שלך..." הוא ענה על השאלה שלי.  "בכל אופן אני כאן כדי לתת לך משהו מחבר ותיק שלך." הוא הוסיף, החיוך חוזר לפניו ושלף שערה מאחד הכיסים שלו.

"מה זה?" שאלתי אותו.

"זאת שערה מרעמתו של האופיאוטאורוס, הוא הסכים שאתלוש אותה רק בשבילך." הוא אמר בחיוך גאה.

"בסי?" שאלתי אותו, לא מאמין למשמע אוזניי.

"כן, למרות שאני עדיין לא מבין למה קראת לו ככה..." הוא ענה ונראה שקוע במחשבות.

"זה נראה הגיוני באותו הרגע..." עניתי טיפה נבוך.

"רגע, רגע, רגע, אופיאוטאורוס כאילו החיה המיתולוגית אופיאוטאורוס?" שאלה הרמיוני בתדהמה, אני ואבי רק הנהנו בתגובה לא מבינים לאן היא חותרת.

"אבל הוא נכחד לפני מאות שנים!" היא קראה בחוסר אמון.

"טוב זה לא נכון." יותר קבעתי מאשר אמרתי. "הוא מאוד חי וגם חבר וותיק שלי." אמרתי עונה לשאלה שהיא באה לשאול ולא הספיקה.

"בכל אופן כדי שנכנס. אני לא יכול להישאר יותר מידי זמן והייתי רוצה לראות אותך בוחר את השרביט הראשון שלך." אבא אמר לאחר כמה דקות של שתיקה מתוחה.

אף אחד לא ענה לו אז הוא פשוט צעד לכיוון הדלת ונכנס לתוך החנות הקטנה שמאחוריו. נכנסנו מאחוריו למרות שהארי, רון והרמיוני נראו מהוססים.

פעמון קטן צלצל אי שם במעמקי החנות כשנכנסנו בדלת. המקום היה קטנטן וריק, מלבד כיסא בודד ועדין למראה, את הקירות כיסו אלפי קופסאות צרות בערימות ובטורים מסודרים ממש עד התקרה. היתה הרגשה משונה בפנים, זה הרגיש ממש כאילו הקסם עוד כאן באוויר ומחכה לרגע הנכון להתפרץ.

"צהרים טובים," אמר קול עדין מתוך החנות וגרם לי לקפוץ במקום ולהכניס את ידי לכיס באינסטינקט של רגע. נראה שגם רון, הרמיוני והארי קפצו אבל אבא שלי נשאר אדיש לזה כאילו צפה את זה מראש או שזה פשוט לא הפריע לו.

הסתובבתי ועיניי פגשו באיש זקן, עיניו גדולות ובהירות, בהקו כמו שני ירחים באפלולית שהיתה בחנות.

"שלום לך אוליבנדרס," אבי אמר בצורה פוליטית מאוד וחיוך עדין היה מרוח על שפתיו.

אליבנדרס הביט באבי במבט מבולבל מעט ומלא בסקרנות.

"אני זוכר שראיתי אותך כאן קודם, וזה מוזר בגלל שאני זוכר כל לקוח שהיה לי וכל שרביט שמכרתי..." הוא אמר בנימה מסוקרנת ובחן את אבי עוד הפעם. ואני לא יכולתי שלא לתהות איך יש לו עוד מקום לזכור איך עושים פעולות פשוטות כמו לנשום, אם הוא זוכר את כל השרביטים והלקוחות שלו. וגם איך אין לו כאב ראש תמידי. כמו שאמרתי מוקדם יותר היום, הפרעת קשב מעצבנת.

"אההה כן, עוד לא נפגשנו פנים אל פנים, אבל אני מכיר אותך אתה יודע שמך הולך לפניך כאן." הוא ענה ברוגע.

"טוב לראות אתכם שוב, מר. וויזלי, מר. פוטר וגברת גריינג'ר. מה שלומכם?" בירך אותם אוליבנדר בנימוס מתלהב מעט.

"אצלנו טוב אדון אוליבנדר תודה." ענתה הרמיוני בנימוס מופרז.

"כמה פעמים עוד אצטרך להגיד את זה, תקראי לי פשוט אוליבנדר." הוא אמר לה בחיוך ופנה אלי. "וגם אותך אני לא מכיר... אתה כאן בשביל שרביט הלא כן?" הוא שאל ונראה מהורהר. בתגובה לשאלתו רק הנהנתי.

"שרביט שני? נער בגילך בטוח כבר קיבל את השרביט הראשון שלו." הוא שאל אבל לא נראה בטוח בעצמו.

"למען האמת, זה יהיה השרביט הראשון שלי..." אמרתי קצת במבוכה.

"אהה אני מבין, את הנכד של זה-שאין-לנקוב-בשמו, פרסאוס ג'קסון, דמבלדור אמר לי שתגיע היום..." הוא אמר וסקר את דמותו של הארי. "כן, אני יכול לראות קצת את הדמיון המשפחתי, אותו מבנה גוף... למרות שנראה שאת הרוב ירשת מאביך." הוא אמר ופנה להביט באבי.

"תיקרא לי פרסי." עניתי בלי לחשוב יותר מדי. אני שונא את השם המלא שלי, אם אני לא טועה משמעות השם פרסאוס ביוונית היא 'קטל', כאילו מה ההורים שלו ראו אותו ואמרו 'אוי איזה חמוד הוא. בוא נקרא לו קטל!' למרות שבמקרה שלו זה יצא טוב... ואם להודות באמת אז גם במקרה שלי...

"בכל אופן זה לא הזמן המתאים לזה עכשיו. הגעתם בשביל שרביט הלא כן." אוליבנדר אמר מוציא אותי מהמחשבות שלי לאחר כמה דקות של שקט מלא במחשבה. "איזה זרוע היא זרוע השרביט שלך?" הוא שאל.

"אני ימני*" אמרתי מקווה שלזה הוא מתכוון.

"הושט את הזרוע שלך. זהו זה." הוא מדד את היד שלי  בסרט מדידה שלא שמתי לב שיש לו. הוא מדד את המרחק בין הכתף לקצות האצבעות, ואז את מפרק היד עד למרפק, כתף עד לרצפה, ברך עד לבין השחי ומסביב לראש ובאותו הזמן הוא הסביר לגבי זה שכל שרביט הוא מיוחד ויוצא דופן ומשהו על זה שהשרביט בוחר במאסטר שלו ולא להיפך, אבל היה לי קשה להתרכז במה שאמר עם כל המדידות האלה...

אוליבנדר סיים למדוד אותי ופנה למדפים כדי לשלוף כל מיני קופסאות שממוקמות במקומות בחדר ופנה אלי כדי שאני אנופף בשרביטים שנחו בתוכם. לא שמעתי את ההסבר שלו לגבי כל שרביט אבל בסופו של דבר הכל קרה בערך אותו הדבר; שרביטים שנחשבים חלשים פשוט התפוררו לי ביד ברגע שנגעתי בהם, אחרים יותר חזקים נסדקו ואוליבנדר היה ממהר לחטוף אותם ממני לפני שישברו, אלה שהיו חזקים יותר היו בורחים ממני בפחד (אם שרביטים מסוגלים בכלל לפחד) אבל לא נראה שזה מפריע לאוליבנדר שאני משמיד את הסחורה שלו, להיפך נראה שעם כל שרביט שעובר הוא מתלהב אפילו יותר.

"מעניין מאוד... אתה לקוח מסובך הלא כן,, אולי הכי מסובך שהיה לי אי פעם!" קרא אוליבנדר בהתרגשות, עיניו נצצו בהתרגשות והתלהבות והוא נראה קצת כמו ילד קטן בערב חג המולד.

לאחר עוד כמה ניסיונות התייאשתי סופית.

"אני בחיים לא אמצא שרביט אולי פשוט כדאי שנפסיק." אמרתי מתיישב על הרצפה ומביט בכל הקופסאות הריקות, בשרביטים השבורים, במה שנשאר מהשרביטים שהתפוררו וגם באלה שברחו כאילו רק הקרבה שלהם אלי עלולה לשרוף אותם (מה שיכול היה להיות נכון...)

"מה פתאום!" קרא אוליבנדר ונראה שקוע במחשבות ולא ממש מקשיב. "אתה הלקוח הכי מעניין שהיה פה מאז ומעולם! אנחנו לא יכולים לוותר עכשיו!"

"אולי אני יכול להציע משהו?" שאל אבא שלי במסתוריות, אחרי שהיה שקט כבר הרבה מאוד זמן.

"אני מקשיב." אמר אוליבנדר ופנה להביט באבא שלי בסקרנות.

"אני חושב שאולי השרביט האחרון שאבא שלך הכין יכול לעזור פה." הוא אמר בחיוך מסתורי וצופן סוד.

דרמה קווין.

"איך אתה יודע על השרביט הזה? הוא לא סיפר עליו לאף אחד מחוץ למשפחה שלנו." שאל אוליבנדר בחשד גלוי לעין. "אבל זה היה יכול להיות מתאים אם הוא היה גמור... חסר רק מרכיב אחד... אבל הוא נדיר כל כך שכמעט אי אפשר להשיג אותו... אולי אי אפשר באמת... הוא נעלם לפני שנים ואף אחד לא ראה אותו מאז..." הוא מלמל לעצמו ולא שם לב שאני נמצא קרוב מספיק אליו כדי לשמוע.

"אההה כן, במקרה הבאתי אותו איתי..." הוא אמר כבדרך אגב ושלף את השערה שהראה לי מקודם מהכיס של מכנסיו.

"לא יתכן." קראה אוליבנדר בפליאה ולקח בעדינות את השערה מידו של אבי והביט בה בפליאה. "כן, כן זו באמת שערה של אופיאוטאורוס. מאיפה השגת אותה?" הוא שאל את אבא שלי בסקרנות.

"הוא חבר וותיק של המשפחה שלי... הוא הסכים לתת את השערה הזו רק בשביל פרסי." הוא ענה תשובה לא מחייבת בכלל.

אוליבנדר הפנה אלי את מבטו וסקר אותי במבט סקרן כאילו זו הפעם הראשונה שהוא רואה אותי.

"מעניין ביותר." הוא אמר והמשיך להביט בי. "טוב אלך לגמור את השרביט ואז אחזור ואתן לך לנסות אותו." הוא אמר ויצא מדלת שהיתה מאחורי החנות.

הסתכלתי שוב מסביבי וראיתי את רון, הרמיוני והארי יושבים מאחורי ומסתכלים עלי בצורה שהבהירה לי שהם רק מחכים שאני יעשה תנועה אחת לא במקום כדי שהם יוכלו לתקוף אותי כבר. בתגובה שלחתי להם את החיוך הכי ידידותי שיכולתי לחלץ.

אבא שלי התיישב לידי וחייך חיוך גדול וחושף שיניים.

"אני גאה בך מאוד בן, עשית את הדבר הנכון כשבחרת לבוא לכאן ואני יודע שזה לא היה פשוט בשביל לעשות את זה בהתחשב במה שקרה לך ממש לא מזמן..." הוא אמר. "לא הייתי צריך לעשות את זה לך זאת היתה טעות..." הוא מלמל לעצמו.

"לעשות מה?" שאלתי מבולבל. חשבתי שעברנו את החלק של 'אתה הטעות הכי גדולה שלי בן, אבל אני גאה בך.'

"הלידה שלך היתה הפרה של יותר מווטו אחד... אבל זו כבר שיחה לזמן אחר." הוא אמר מתחמק מתשובה ישירה. "אני צריך ללכת עכשיו אחרת דוד שלך יתעצבן אפילו יותר." הוא הוסיף וקם על רגליו.

"אבא." עצרתי אותו לפני שיצא מהחנות וקמתי גם אני. "מה לגבי זה?" שאלתי מוציא את השקיק שגריפהוק נתן לי ומראה לו אותו.

"זו שקיק קסום, הוא יעבוד רק בשבילך כי הוא מבוסס על היכולות המיוחדות שקיבלת ממני. אתה רק צריך לחשוב על סכום הכסף שאתה זקוק לו והוא יופיע בתוך הארנק." הוא הסביר לי. "בהצלחה במשימה שלך בן." הוא אמר ויצא מהדלת.

הנהנתי לעצמי והכנסתי את השקיק בחזרה לתוך הכיס שלי. בדיוק אז אוליבנדר חזר לחלק המרכזי בחנות שלו ובידיו מחזיק אותו בעדינות היה השרביט הכי יפה שיצא לי לראות עד עכשיו. הוא היה עשוי מעץ בהיר יחסית וקושט בסופו בפנינה גדולה ונוצצת בצבע שחור שהיתה ניגוד מעניין ויפהפה לעץ הבהיר, על הפנינה היתה חריטה של קלשון פוסידון. חוץ מזה הוא נראה די רגיל ובכל זאת היה השרביט היפה ביותר שראיתי (וראיתי היום יותר שרביטים משאני יכול לספור...)

אוליבנדר הושיט לי אותו בהתרגשות עצומה ברגע שאצבעותיי נגעו בו הרגשתי שמצאתי את השרביט שלי הרגשתי נינוח ומלא בכח כאילו אני נמצא בים מתחת לטונות של ליטרים של מים, בטוח ומוגן בטריטוריה של אבא שלי.

"תנופף בו." הוא שידל אותי וזה בדיוק מה שעשיתי, אבל במקום לעוף כמה שיותר רחוק ממני, להישבר או להתפורר הוא הוציא ניצוצות כחולים וירוקים שהאירו את החנות שבדרך כלל היתה חשוכה, ריח של מי ים התפשט בחנות החנוקה ועכשיו מוארת באורות שבקעו מהשרביט וכול השרביטים שסדקתי/ פוררתי חזרו בחזרה למצבם הקודם והתרחקו ממני במהירות האפשרית כדי שלא אפגע בהם במקרה, ואז בבת אחת ריח הים והניצוצות נעלמו כאילו מעולם לא היו שם והחנות חזרה למצבה הקודם. ואז בבת אחת הכל נעלם.

"אתה בן אדם מרתק ביותר."אוליבנדר אמר לי. "השרביט שלך עשוי מעץ מילה** שלפי חלק מהאגדות נאמר שפוסידון נהג להבעיר את העץ הזה ובעזרתו להשתמש ברוח דלפי לפני שאפולו נולד, לפי האגדות חלק מהילדים שלו נולדים עם היכולת להשתמש ברוח של דלפי."

'אז איזה מזל שאני לא חלק מהם, זה היה יכול להיות נורא. במיוחד אם הייתי יודע מראש את כל מה שהייתי אמור לעבור לפני שזה היה קורה...' חשבתי לעצמי.

"הליבה שלו היא מעניינת במיוחד ומורכבת משלושה דברים באותו הזמן מה שהופך את השרביט הזה לחזק יותר מרוב השרביטים וגם בררן הרבה יותר, הוא לא יסכים להתפשר על קוסם בינוני, הוא יסכים לקבל רק מאסטר בעל כח בלתי רגיל..." הוא הסביר.

"אבל," אמרה הרמיוני ונראתה מבולבלת. "חשבתי שליבה של שרביט יכולה להיות רק מחומר אחד ולא יותר מזה."

"את צודקת זה בדרך כלל מה שקורה, בגלל ששרביט כזה הוא קשה במיוחד להכנה בגלל שאחד מהדברים שתצטרך בשביל הליבה כדי שהשרביט יעבוד הוא נדיר ומאוד קשה למצוא אותו. ככל שהשרביט שאתה רוצה להכין חזק יותר כך קשה יותר למצוא את החומר. גם אם הצלחת למצוא את החומר ולהכין את השרביט הוא יהיה בררן מאוד בעניין הקוסם או המכשפה שאותם הוא יחשיב כמאסטר שלו ולכן רוב הפעמים הוא לא מוצא מישהו מתאים." הוא הסביר לה והביט בי. "אבל תמיד יש יוצאים מהכלל כמו מר. ג'קסון שכאן."

"אהה" אמרה הרמיוני שנראה שלא ידעה את זה.

"החומר הראשון שמרכיב את הליבה הוא שערה מרעמתו של טסטראל; טסטראלים יכולים להיראות רק לאנשים שראו מישהו מת וכן רוב הקוסמים מפחדים מהם למרות שהם יצורים מאוד רגועים ובעלי נפש עדינה, שרביטים עם ליבה מאפשרים לעסוק בכוחות האופל בקלות רבה יותר, והם לא נאמנים במיוחד למאסטר שלהם, כלומר שגם קוסמים ומכשפות שהם לא המאסטר שלו יוכלו להשתמש בשרביט. שרביט בעל ליבה משיער של טסטראל בדרך כלל בוחר במאסטר שלא מפחד מהמוות." הוא הסביר לי מסתכל על השרביט שבידי.

טוב זה נכון שאני לא מפחד מהמוות, אחרי כל החוויות מסכנות החיים שעברתי (כולל ליפגוש ולהציל את המוות בכבודו ובעצמו) קשה מאוד לפחד מהמוות. (כבר חייתי יותר זמן ממה שציפיתי...)

"החומר השני הוא שערה מזנבו של חד קרן שניתנה מרצון; חד הקרן שנתן את השערה הספציפית הזה היה משהו מיוחד, הוא היה חזק מאוד.  אני זוכר אותו טוב מאוד, אבי ביקש ממני ללכת להביא לו שערה של חד קרן ופגשתי אותו הוא היה מדהים וידעתי שאני רוצה להביא לאבי שערה שלו ולא של אף חד קרן אחר. רדפתי אחריו כמעט חודש שלם לפני שהסכים לי לקחת שערה שלו. בכל אופן חדי קרן הם חיות נאמנות מאוד בגלל זה גם שרביטים עם ליבה משער של חד קרן הם נאמנים מאוד למאסטר שלהם וקוסמים ומכשפות אחרים לא מסוגלים להשתמש בהם. שרביטים מהסוג הזה לא יתנו למאסטר שלהם להשתמש בכוחות האופל." הוא המשיך להסביר.

טוב נאמנות זה אני, הרי זה הפגם היסודי שלי אחרי הכל...

"והמרכיב האחרון שערה מראשו של האופיאוטאורוס האגדי שניתנה מרצון מסמלת גבורה, תמימות מסויימת ולב טהור; האופיאוטאורוס הוא חיה מיתולוגית שלפי האגדות נהגו לשחוט אותה כדי לקבל כח. האופיאוטאורוס ידוע בכך שקשה עד לבלתי אפשרי לגרום לו ליסמוך עליך, כל כך עד שהוא יתן לך מרצון אחת משערותיו. כדי להוכיח לו שאתה חבר שלו ורק רוצה את טובתו אתה תצטרך לבצע מעשה חסר כל תועלת אישית עד שזה יהיה אפילו קצת תמים, שרק אדם בעל לב טהור יסכים לעשות." הוא סיים להסביר על הליבה של השרביט.

טוב אני לא יודע לגבי כל הקטע הזה של התמימות כי בכל זאת ראיתי דברים שאף אחד לא צריך לראות ולדעת. אני גם לא בטוח לגמרי לגבי ה'לב הטהור' אחרי הכל עשיתי גם כמה דברים נוראיים...

"ולבסוף, פנינה ממעמקי האוקיינוס. היא מבטאת את האיזון הייחודי של השרביט הזה. מצד אחד שערת טסטראל ומהצד השני שיער חד קרן... היא מחזקת אפילו יותר את הכח של שלושת  הליבות. אורך של 34 וחצי סנטימטרים." הוא סיים להסביר. "הוא יעלה לך 13 אוניות..."

הנהנתי בדממה ושלפתי את אחד השקים שהיו לי, בלי באמת לשים לב לאיזה מהם והוצאתי ממנו את המטבעות הזהובים שנראה לי שהם האוניות. הודינו לו ויצאנו מהחנות, ממש יכולתי להרגיש את העיניים של האיש הזקן עושות חורים בגבי בדרכי החוצה כאילו הוא מקווה שיצליח למצוא את התשובות שהוא רוצה לגביי אם יסתכל חזק מספיק וממש הוקל לי כשהדלת נסגרה מאחוריי.

נפגשנו עם האחרים וסיימנו את הקניות שכללו: קדרות, גלימות (באמת?!), מטאטא בשביל רון וכאלה... ובסופו של דבר חזרנו לבית מספר 12 לארוחת הערב.

המחשבות על כל מה שאוליבנדר אמר בנוגע לשרביט לא עוזבות אותי לרגע.

*אני חושבת שפרסי ימני...

**מילה זה סוג של עץ (כן הוא באמת קיים אתם יכולים לבדוק...)

מקווה שנהנתם =)

אם יהיה לי זמן אני ינסה להעלות כבר מחר את הפרק הבא לכבוד החופש הגדול!

אשמח לשמוע את התגובותשלכם =)

הפרק הקודם		הפרק הבא