הוגוורטס

*הפרק בדירוג R בשל איזכורים של מגע מיני.*

פרק ט'

המבחן והקללה

עוזריו של ארצ'יבלד מהפונדק עלו לטירה עם ארוחת בוקר בשביל דיירי הטירה, אך החבילות נרטבו בגשם והמזון היה לח. ארוחת הבוקר לא ערבה לאיש, ובמיוחד לא לגודריק, שחש שרוונה מתחמקת ממנו בנחישות, ולא מוכנה אפילו להביט בו.

לאחר ארוחת הבוקר רוונה וסלית'רין פתחו מכתבים מול האח הענקית שבעולם הכניסה, בעזרת עוזריהם. הלגה התעטפה בברדס וירדה לגינה, לוודא שהגשם הפתאומי לא פגע בגידולים, וקונרד עלה לינשופיה לכתוב מכתב לדורוורד במכתש לאונידס. גודריק לא יכול היה לסבול לראות את רוונה משוחחת עם סלית'רין בהתלהבות על לחשי העלמה בזמן שפתחו מכתבים, ולכן עלה בגרם המדרגות הראשי ומצא מחסה על אדן חלון קר בקומה השנייה. הוא צפה על השביל המוביל אל הטירה, כמו מגובה רב, מעל העננים, וחשב כמה סלית'רין שמח, בוודאי, שרב עם רוונה. הוא פיהק בעייפות, ושמח שהגשם מונע מהם להמשיך את עבודתם באותו היום. עכשיו, כשחשב על הריב שלו עם רוונה, החליט שהוא היה חסר טעם. הוא לא היה צריך לכנות אותה טיפשה. אולי היה גרעין של אמת באגדה- אחרי הכל, אותו איילטאיד אכן התגלה מולו באותו הלילה- אך שום דבר לא קרה. הוא החליט שיספר לה זאת, וכך יגיעו לפשרה...

לפתע תנועה למטה צדה את עינו, והוא הבחין בשתי דמויות מתקדמות על השביל. אחת הייתה קטנה ולבושה בגלימה בצבע זהב- גודריק זיהה את הליכתה של הלגה ואת צבע שיערה, שגלש מחוץ לברדסה- אך את השנייה גודריק לא הכיר. היא הייתה גבוה ונשית, ולבשה גלימה אפורה בלויה, שאולי פעם הייתה יכולה להיות בעשרות צבעים אחרים. היא נשענה על הלגה הנמוכה ממנה, ונראתה חלשה מאד.

גודריק ירד מאדן החלון ומיהר בחזרה אל אולם הכניסה. רוונה, סלית'רין, איווה והברון הביטו בו בהפתעה כשהופיע שם שוב.

"יש לנו אורחת," הוא הסביר, ולא הביט באיש מהם כשחצה את האולם ופתח את הדלת הכבדה במשיכה חזקה, רגע לפני שהלגה והזרה הגיעו אליה מתוך הגשם.

השתיים עברו מאור היום האפרורי אל האפלוליות החמימה של אולם הכניסה. הלגה הסירה את ברדסה הרטוב מפניה. "מצאתי אותה בתוך אחד השיחים בגן," היא הסבירה. הברון פרייסל קם, והלגה עזרה לזרה לשבת בכיסאו. היא חיבקה את עצמה בחוזקה ורעדה. "נראה שהיא חיפשה מקלט לילה."

כולם התאספו סביבה, ורוונה כרעה לצידה והסיטה את הברדס מפניה בעדינות. היא גילתה פנים חיוורות, שפתיים כמעט כחולות, ותלתלים שחורים ארוכים שדבקו לפניה של הנערה.

"מה שמך?" שאל אותה סלית'רין, שלעומת רוונה, לא טרח להיות עדין.

הנערה פתחה את שפתיה הרועדות, אך כל מה שהצליחה לפלוט היה שיעול גרוני ומתמשך.

"עלינו לדאוג שתתחמם, ולא היא עלולה למות," אמרה רוונה. "צריכים להעלות אותה לאחד החדרים... גודריק, תהיה מוכן?"

היא הרימה את ענייה והביטה היישר בעניו של גודריק, אבל כמעט מייד הסיטה אותן, כאילו לרגע שכחה שהם רבו.

"כמובן," הוא נענה מייד, והרים את הנערה בזרועותיו. היא הייתה קלה משציפה, והוא נשא אותה במעלה המדרגות, הלגה ורוונה מובילות בחופזה. בדרכם הם נתקלו בקונרד, שהלך בכיוון השני.

"מה קרה?" הוא שאל את גודריק, מביט בנערה, שבינתיים התעלפה, בבלבול.

גודריק הסביר לו בזמן שהלכו, וקונרד לא התיק את מבטו מפניה של הנערה כל אותה העת.

"היא נראית קפואה," הוא אמר כשגודריק סיים את סיפורו, "ו... יפה."

"תחזר אחריה כמה שתרצה, קונרד- אחרי שהיא תבריא," אמרה הלגה מעבר לכתפה, והיא ורוונה נכנסו לחדרה, גודריק אחריהן. הוא הניח אותה על המיטה, בזמן שרוונה כיוונה את שרביטה אל תוך אמבט הארד, ומקצהו נשפך זרם מים מהבילים.

הלגה הפנתה את גודריק וקונרד מחוץ לחדר וסגרה אחריהם את הדלת.

"אתה חושב שהיא תהיה בסדר?" שאל קונרד בתקווה מוזרה.

גודריק חייך אליו בשובבות. "אני מאמין שכן."

"איך קוראים לה?"

"אנחנו לא יודעים."

הם התחילו ללכת, ובינתיים העננים בחוץ נסחפו והתערבלו והגשם פסק. הם חלפו על פני אולם הספרייה, שדלתותיו היו פתוחות לרווחה, וגודריק הבחין בסלית'רין יושב רגל על רגל בכורסא עתיקה ומאובקת בין מגדלי ספרים מאובקים עוד יותר. עשרות ספרים התעופפו מאחוריו, מסדרים את עצמם במקומות שיועדו להם. הוא עצמו עיין בכרך גדול במיוחד בעל דפים מצהיבים.

סלית'רין הרים את עניו מייד ברגע שהבחינו בו ואמר, "עלינו למצוא לחשי הגנה חזקים מספיק  כדי להגן על כל שטחי הטירה. אתה בעצמך אמרת את זה."

"כן, נכון..." פלט גודריק, שפתאום לא הבין מה עלה בדעתו כשהתדפק על דלתו של סלית'רין באמצע הלילה.

"אז למה אתה מחכה? עזור לי. אתה יודע לקרוא, לא?"

"כמובן שאני יודע לקרוא," נהם גודריק ותייצב לצד אחת הערימות שהיו נמוכות ממנו, שולף ממנה כרך כזה או אחר ופותח אותו. קונרד ניצל את ההזדמנות כדי להסתלק.

"זה על מזיקים ביתיים," אמר סלית'רין בהרמת גבה.

"כמובן. ידעתי את זה." גודריק החזיר את הספר למקומו ולקח כרך אחר, חדש יחסית, שאותיות הזהב שעל עמוד השדרה שלו צוין בברור "לחשים מתקדמים". הוא פתח אותו, אך לפני שהספיק לקרוא עמוד אחד, הספר התנער מידיו והתעופף כמו ציפור אל מעמקי הספרייה, נעלם בין המדפים הגבוהים והחדשים.

גודריק נאנח ולקח כרך אחר, מתעלם מהמבט המלגלג שתקע בו סלית'רין.

הם קראו זמן ארוך בדממה, אך לבסוף גודריק לא יכול היה עוד להחזיק בפנים את השאלה שהציקה לו. הוא הקפיד להשפיל את מבטו אל אותיות הספר כשאמר, "חשבתי שאתה לא חושב שצריך לחשי הגנה."

"מעולם לא אמרתי את זה," ענה סלית'רין בשעמום, מעביר דף בספר, "אני סבור שאנחנו צריכים לחשי הגנה. קח כדוגמא את האורחת שלנו- אנחנו לא מעוניינים שהשמועה על האירוח הנדיב שלנו תתפשט, נכון? מלבד הדיבורים שלך על אנשים שנעלמים פתאום אל תוך האוויר..."

"זו הייתה שאלה היפותטית," הדגיש גודריק, מרים את מבטו. "למה, ראית מישהו?"

סלית'רין גלגל את עניו. "פשוט לך- אתה לא מועיל בכל מקרה."

"אני שמח שאתה נותן לי את רשותך," סינן גודריק והשליך הצידה את הכרך, שפרש כנפיים והתעופף למקומו המיועד. "אני מברך כל רגע בו אני לא חייב לשהות במחיצתך."

הוא יצא מהספרייה ועשה את דרכו בחזרה לחדרה של הלגה, בתקווה למצוא את חברתו הטובה, או אפילו את רוונה, וכך יוכל לבקש את סליחתה. הוא לא הבין למה כולם מרגיזים אותו כל כך ביום הזה, אבל היה נחוש לשים לכך קץ, ולהתחיל בלהשלים עם רוונה.

הוא הקיש על דלת חדרה של הלגה. קול נשי לא- מוכר קרא לו להיכנס. הוא פתח את הדלת, והופתע ממראה עניו. הלגה ורוונה לא היו שם, רק קונרד, שישב על כיסא הנדנדה של הלגה לצד האמבט, בתוכו ישבה הנערה שחורת השיער בנינוחות בתוך המים החמים, שיערה השחור עוטף את כתפיה החשופות והחלק העליון של שדיה החשופים מתנשא מעל המים ללא בושה.

"אתה בוודאי גודריק," היא פנתה אליו בחביבות במבטא אירי מובהק. "אני מוכרחה להודות לך על שעזרת לי לעלות, ולהתנצל על שהתעלפתי..." היא פלטה צחקוק והסמיקה מעט. לחיה היו עגולות ומנומשות קלות, וכשחייכה, הייתה יפה באופן יוצא דופן.

"זה מובן לחלוטין," אמר גודריק, והשתדל להתרכז אך ורק בפניה.

"אשלינג קלאודה," היא הציגה את עצמה, ושמה היה אירי כמבטאה.

"גודריק גריפינדור," הוא השיב, "אני מקווה שאת מרגישה טוב יותר?"

"כן, הודות לכם," אמרה אשלינג, והגניבה אל קונרד מבט קצר אך משמעותי. הוא השיב לה מבט ארוך יותר, רעב משהו.

גודריק הבין שאכן הגיע בזמן לא מתאים. "אתם יודעים לאן הלכו הלגה ורוונה?"

"שמעתי אותן מדברות על ללכת לשוק יום ראשון של המוגלגים בקרבת מקום, מכיוון שהגשם הפסיק. הן מעוניינות לגדל צמחי מאכל בגינה. נשמע נפלא, לא?" אמרה אשלינג. קונרד תקע בגודריק מבט מתמשך, מאיץ בו לעזוב.

גודריק קרץ לו בתשובה. אשלינג ראתה זאת, ונראתה מרוצה. גודריק נפרד מהם וסגר אחריו את הדלת, משאיר אותם לענייניהם.

_____

בערב ארצ'יבלד הזמן את דיירי הטירה לסעוד בפונדק שלו, כפיצוי על ארוחת הבוקר הרטובה של אותו היום. גודריק שמח על כך, והחליט שמכיוון שלא ראה סימן לאיילטאיד במשך כל היום, עליו להפסיק לחשוש מדבריו ולהפסיק להיות מתוח. כנראה שהקללה אכן הייתה אגדה אחרי הכל. איילטאיד היה בוודאי איזה חסיד הדוק של אותה האמונה, שהיה עד למעשהו של גודריק ביער והחליט להציק לו בשל כך.

הוא שמח לראות שאשלינג השכיחה את מעשה חד- הקרן כליל מראשו של קונרד, ושהעצבות שהדבר נסך בו נעלמה לחלוטין.

הוא סיפור לו על הנערה האירית בהתרגשות בזמן שדיירי הטירה צעדו בשעת השקיעה בדרך המובילה אל הפונדק. אשלינג צעדה מספר צעדים מאחוריהם, בין הלגה ורוונה, שגם הן, כמו קונרד, נשבו בקסמה האישי החביב והמתוק של הנערה. הן אפילו הלבישו אותה באחת משמלותיה הכחולות של רוונה, שהלמה אותה להפליא והדגישה את גזרתה הנאה. איווה זמזמה סביבה בהתרגשות ושאלה אותה שאלות על ביתה וארץ מוצאה, ועל המסע שעברה לפני שהגשם תפס אותה והיא חיפשה מחסה בגני הטירה.

סלית'רין והברון פרייסל הלכו במאסף, קודרים ושתקנים כתמיד.

"מעולם לא הייתי עם אישה כמוה, גודריק," אמר קונרד בשקט, כדי שהנשים לא ישמעו. "היא לא כמו הנשים אצלנו. היא פרועה. ממש."

גודריק הציץ בה מעבר לכתפו. קונרד מרפק אותו. "אל תסתכל," הוא סינן.

"היא לא נראית כזו," השיב גודריק בגיחוך.

"דבר בשקט, הן עוד ישמעו אותך!"

פונדק 'שלושת השרביטים' היה מלא מתמיד באותו היום, ואווירה עליזה שררה בו. רבים מאורחי הפונדק הסתקרנו מאד לשמוע על התוכניות לבית הלימוד, ושיחות ערות התנהלו מסביב לשולחנם. גם האוכל היה מצוין, וגודריק כבר חש כיצד מצב רוחו משתפר. הוא הביט זמן ארוך ברוונה, שישבה בצד השני של השולחן ושוחחה עם אישה צעירה ועדינה בעלת כרס הריון, שהביע באוזניה דאגה לעתיד ילדה.

לבסוף הוא קם, עקף את השולחן (וכמה אנשים שהתעקשו ללחוץ את ידו), והתייצב לצד רוונה. בתחילה היא לא הבחינה בו, אבל אז הוא הגיש לה את ידו, והיא הביטה בו בהפתעה מסוימת.

"תסכימי לרקוד איתי?" הוא שאל.

עקרת הבית הצעירה צחקקה, ורוונה הסמיקה קצת, אבל חייכה בידענות ולקחה את ידו.

הוא לקח אותה למרכז הרחבה. והרכב של קתרוסים ומנדולינה נגנו מנגינה עליזה.

"אני שמח שאת סולחת לי," אמר גודריק באוזנה של רוונה לאחר זמן מה של ריקוד.

"עוד לא ביקשת סליחה, להזכירך," היא אמרה, ושמלתה התערבלה סביב ברכיה כשהסתובבה, והוא נע בעקבותיה כמהופנט.

"ובכן, חשבתי שזה ברור למדי שאת החכמה פה ואני הטיפש, ולכן לא היה בכלל בסיס למריבה." הוא חייך חיוך כובש.

"אני מוכרחה להודות שהיא הייתה טיפשית," היא אמרה,  משיבה חיוך, "אני אפילו לא זוכרת על מה היא הייתה."

גודריק ידע שהיא זוכרת היטב, כי היא אכן לא הייתה טיפשה, אך היא הסתירה זאת היטב, ולכן החליק את מחשבותיו בחיוך נוסף ונישק אותה כשנצמדו תוך כדי ריקוד.

הוא לא יכול היה לחכות לחזור לחדרם שבטירה, שם יוכלו להיות לבדם, אך סלית'רין עצר אותו בדלת הכניסה בדרך חזרה, בזמן שהשאר נכנסו פנימה.

"מצאתי כמה לחשי הגנה. אתה צריך לעזור לי להטיל אותם."

"למה דווקא עכשיו?" אמר גודריק בחוסר סבלנות,"אי אפשר לחכות עד הבוקר?"

"אתה רוצה עוד אורחים בלתי רצויים?"

"לא, אבל-"

"אז בוא כבר. רוונה יכולה לחכות, לעזאזל."

"זה בסדר, גודריק. לך לעזור לסלזאר," אמרה רוונה במתיקות מפתח הדלת וחייכה אל גודריק חיוך אוהב לפני שמשכה בקושי את דלתות הכניסה וסגרה אותן לכדי חריץ. גודריק חייך אל המקום בו עמדה רגע לפני, ואז ירד במדרגות אחרי סלית'רין, ונתן לו להוביל אותו בדשא המכוסה טל לכיוון האגם האפל. האוויר היה קריר, אך הייתה בו לחות חמימה, שהעידה שמחר שוב יהיה חם.

הם נעצרו על חלוקי הנחל שלרגלי האגם, שרחש באפלה ושיקף את הירח הדקיק, הצהוב, שעלה מבעד לקרעי עננים באופק. סלית'רין הוציא את שרביטו ונופף בו נפנוף קצר. נקודה של אור זהרה באוויר, ולפתע הופיעה של מגלית קלף מגולגלת, זוהרת בזוהר ערפילי. הוא אחז בה ופרש אותה בזמן שיצר להבה קטנה שריחפה מעליהם בחשכה והאירה את הכתוב במגילה.

הוא הצביע בשרביטו על הלחש הראשון. "אקוואפונס-ולאו- האגם הוא מקור הכוח הגדול ביותר בסביבתנו, והלחש הזה ירתום אותו לעזרתנו. נאלץ להפעיל אותו יחדיו, ובלילות הבאים יהיה עלינו לחזור על התהליך."

"אני לא יכול לחכות..." מלמל גודריק, "אבל למה דווקא בלילה?"

"מן הסתם, כי כוחם של המים חזק יותר בלילה- כשמעמקיהם נסתרים מתמיד," אמר סלית'רין, כאילו היה זה הדבר הברור ביותר בעולם.

"ברור," פלט גודריק ושלף את שרביטו, "בסדר- מה אני צריך לעשות?"

סלית'רין הסביר לו, ואז שניהם טבלו את שרביטים במים והרימו אותם מעל לראשיהם, פונים אל האגם.

"אקוואפונס-ולאו!"

בתחילה לא קרה דבר, וגודריק תהה האם הצליחו, ואז, לאט, כמו היווצרותו של ערפל, החל אור עמום לזרוח מעל פני האגם, וקרני אור מתפתלות, שהופיעו מעל קצות שרביטיהם, הלכו והתמתחו, מטפסות אל השמיים. רצועות האור, לבנות, ירוקות חיוורות, כחולות, ואפורות, התערבלו מעל לב האגם, וכל האזור זרח, מעמעם את הכוכבים.

ואז, פתאומי בהרבה מכל שאר ההתרחשות, כדור האור חסר הנחת התפרץ במפתיע בקול שדמה לרעם מרוחק, וקרני אור נורו סביבו וחלפו על פני כל שטחי הטירה.

ואז הכל כבה בפתאומיות, והלילה שב להיות שקט.

סלית'רין קרע את המגילה לשניים והושיט חצי אחד לגודריק. "השאר פשוטים למדי- אני מאמין שתצליח לבצע אותם. אתה תטיל אותם בסביבות השער והחומה- כתבתי לך בדיוק איפה להטיל כל אחד. אני אטיל את השאר בגבול היער."

הוא סב וצעד אל תוך החשכה, גלימתו הירוקה נעה כמו גלים בלב האגם.

גודריק גלגל את עניו ומשך את צווארון מעילו הגבוה מסביב לפניו כנגד הקרירות והלחות, ופנה לכיוון השער, מהרהר ברוונה.

הוא הטיל כמה כישופים מהרשימה על שער הברזל השחור, שהבריק לאור הירח כאילו מים זוהרים מטפטפים במורד סורגיו, וזוג פסלי חזירי הבר המכונפים שמשני צידי השער, שקיבלו במתנה מסיגורד, זהרו וקמו לחיים לרגע קצר, בוטשים בפרסותיהם ונושפים באיום ערפל כסוף. את כל השאר הטיל מסביב לחומות, ולאחר כל לחש שהוטל, ערפילים כסופים ריחפו מעל לחומות כמו שומרים חסרים מנוחה, ואז נעלמו.

לבסוף קיפל את הקלף וטחב אותו לכיסו, מרוצה שסיים, ופנה לכיוון הטירה בחיוך.

"גודריק גריפינדור."

גודריק סב בחדות, החיוך נמחק מפניו באחת. מתוך ערפילי הלילה צעד גבר בגלימה לבנה צחה, אוחז במטה.

"מה עכשיו?" דרש גודריק בזעם.

האיש תקע בו את מבטו המצמרר. "אתה עוד עתיד להיבחן. היה דרוך- תינתן לך רק הזדמנות אחת להוכיח את נאמנותך."

שוב נשמע קול הפקיקה, ואיילטאיד נעלם תחת אור הירח.

"הי!" קרא גודריק אל האוויר, אך קריאתו איחרה את המועד.

עצבני, אך יותר מכל חושש בעומק ליבו, הוא חזר לטירה בצעד תקיף. בפעם הבאה הוא לא ייתן לו לחמוק- לפני שיספיק לקשקש על המבחנים שלו, הוא יקלל אותו על הסגת גבול.

שוב הוא מצא את עצמו מהלך במסדרונות הטירה החשוכים והריקים, מחשבותיו מלאות כעס. אך בקומה השלישית הבחין בדמות בשמלה עומדת מול החלון, משקיפה החוצה.

"רוונה?"

היא הפנתה את מבטה- זו הייתה אשלינג, עדיין בשמלתה של רוונה.

"הו, אני מצטער," אמר גודריק, נעצר לידה. באפלה החלקית, הבין כמה היא דומה לרוונה באמת. כשהשיבה לו מבט כהה לאור הירח החלוש, הבין שכך בוודאי נראתה כשהייתה צעירה יותר. "חשבתי שאת רוונה. את דומה לה, ידעת?"

אשלינג חייכה כאילו זו הייתה מחמאה אדירה, אך ענייה נדמו עצובות. "הגבירה רוונה אומרת ששבטי קוסמים פראיים רבים עזבו את אזור הצפון כשפלשו הרומאים לאי, וחלקם חצו את המייצר והתיישבו באי אירלנד. המחשבה שאני אולי שארת בשרה של הגבירה רוונה מקנה לי גאווה רבה."

"כמובן. רוונה היא אישה-"

"ברת מזל," השלימה אותו אשלינג, והוא לא יכול היה לחמוק ממבטן של ענייה החומות, הגדולות, שהיו מלאות במן ערגה עצובה שעוררה אותו והטרידה אותו בו זמנית. "במיוחד עם ארוס כמוך."

גודריק ניסה להתעלם מרמיזותיה. היא עמדה קרוב מאד אליו, אבל משום מה, רצה להתרחק ממנה באותה המידה כפי שרצה להתקרב אליה.

הוא ניסה לשנות את הנושא. "מה מטריד אותך? למה את לא במיטה-"

"עם קונרד?" הבעה מזלזלת וסולדת עלתה על פניה.

"לא אמרתי את זה."

היא משכה בכתפיה בצורה ילדותית. "הוא לא טוב מכל גבר אחר במקום ממנו אני באה. רכושני, רדוד- אני לא רוצה מישהו כמוהו."

גודריק חשב שסיפוריו הנלהבים של קונרד עליה יצרו בו רושם הפוך לחלוטין לגביה, אך לא הזכיר זאת. הוא לא ידע מה להגיד לה, אבל לשמחתו, היא דיברה, ולפתע הפכה לנרגשת ונלהבת.

"שמענו- אני ואנשי הכפר שלי, כלומר- כיצד עמדת מול המועצה במרטונארד. כיצד השבת להם באומץ, ובכך עוררת בזקני הכפר שלי את האומץ לפנות אל המועצה, למרות שאנו חיים באי השכן... הם שלחו אותי לבקש מהמועצה עזרה במערכה נגד אנשיו של הצלוב שהתיישבו באי."

"אני שמח שיכולתי לעזור... בדרך כל שהיא..." גודריק חיכך בגרונו. עכשיו היא התקרבה אליו באופן גלוי, בלי בושה. היא נגעה בחזהו והביטה מעלה אליו תחת ריסיה הארוכים.

"אנחנו זקוקים לגברים אמיצים כמוך באי."

הוא צעד לאחור, אך היא התאימה את עצמה אליו, ולפתע נישקה אותו. בתחילה הוא הופתע, אך התחושה המשכרת והנעימה, שהייתה מוכרת כל כך, ועם זאת, שונה וחדשה, הכניעה אותו.

מתירה את כפתורי מעילו במיומנות, היא לחשה באוזנו, "אתה אדם דגול, גודריק גריפינדור." היא העבירה את ידיה על חזהו החשוף, מטה, מטה... "אומץ ליבך ייזכר בדפי ההיסטוריה..."

הוא הניח את ידיו על מותניה, חש גוף חם וצעיר, שונה אך מושך, בתוך שמלתה המוכרת של רוונה. הוא קירב את פיו אל צווארה. היא הצמידה אותו כנגד הקיר ונשקה אותו בכוח. המאבק נגדה הלהיב אותו עוד יותר. הוא התיר את החוטים שקשרו את שמלתה והשיל מעליה את זכרה האחרון של רוונה.

היא צחקה כשהצמיד אותה לקיר האבן הקר, ואז הביטה בעניו בפעם האחרונה בעניים אפורות, עמוקות, ולועגות משהו.

אשלינג עזבה בבוקר שלאחר מכן, לא בחופזה, אך עם זאת, מבלי להביע שום רצון להישאר. דיירי הטירה יצאו להיפרד ממנה בשערי הטירה. גודריק תירץ שיש לו עניינים לטפל בהם בפנים, ולא התלווה אליהם. הוא לא היה מסוגל להביט בדמותה של אשלינג מבלי לחוש זעם ובושה עצומים. הוא חשש ממה שיחוש כשיביט ברוונה. איך יוכל להתמודד איתה שוב לאחר מה שעשה? האם עליו לספר לה? לא, היא לעולם לא תסלח לו...

הוא הביט בקבוצה שליד השער דרך חלון בקומה השלישית. אשלינג, עטופה בגלימתה הדהויה, חיבקה את רוונה לפרדה. גודריק הניח את ידיו הלוהטות על אדן האבן הקר של החלון. הוא שנא אותה על שפיתתה אותו, ושנא את עצמו על שנכנע לפיתוי.

דמות זרה התקדמה לכיוון הטירה. גודריק זיהה מייד את איילטאיד בגלימתו הלבנה, גם באור היום המלא. הוא עבר ממש ליד הקבוצה, קצה גלימתו נוגע במגפו של סלית'רין. אך איש לא הבחין בו. האם רק גודריק רואה אותו?

הוא נעלם. קול חד נשמע מאחור גודריק והוא סב. איילטאיד עמד שם, נשען על מטהו. עניו האפורות, החמורות, היו נעוצות בו.

גודריק היה מיואש מכדי לחוש כעס. הוא הסב את גבו אל שומר היער.

"נכשלת במבחן, גודריק גריפינדור," הודיע לו הזקן, "בשל כך, הקללה תפתח במהלכה."

"איזו קללה?" שאל גודריק בקול שקט.

"מחלוקת אגדית תפריד בין שניים ממייסדי הוגוורטס," הודיע איילטאיד, "ובגידה תביא את הטירה לסוף תקופת השגשוג הגדולה ביותר שתראה אי פעם."

"מדוע על חבריי לסבול בשל חוסר הנאמנות שלי?" דרש גודריק לדעת, אך קולו לא עלה על לחישה.

לרגע המבט בעניו של שומר היער היה מבין, עצוב. "נאמנותך נבדקה על מנת להכין אותך לעתיד לבוא. את נשמתו הטהורה של חד- הקרן לא ניתן להחזיר, אך רק לב נאמן יוכל לחבוק בתוכו את קסמו של היער ולהבין אותו. זמנים קשים עומדים בפנינו. האם תבוא לעזרתו של היער כשיזדקק לך?"

"אעשה הכל כדי לכפר על חטאי," אמר גודריק והפנה את גבו אל החלון, "ולהסיר את הקללה."

"לא תוכל," אמר איילטאיד בחומרה, "גורל המייסדים נקבע. אך עדיין תוכל להירשם בדפי ההיסטוריה כאדם אמיץ ונאמן. יינתנו לך עוד הזדמנויות רבות להוכיח את ערכך בפני עיניי הזמן. לך בעדנה ביער, גודריק גריפינדור."

הקול החד נשמע בשנית, ושומר היער נעלם.

רוונה מצאה את גודריק לאחר זמן מה באותו המקום, יושב על הרצפה כשגבו אל הקיר. הוא נראה מוטרד ביותר, עניו המזוגגות וגבו השפוף העידו על כך.

היא כרעה מולו והניחה יד על ראשו. הוא הרים אליה את מבטו האומלל.

"מה קרה, אהובי?" היא שאלה אותו ברכות.

גודריק בלע את בושתו. היא לעולם לא תדע. "לא הייתי צריך לצוד את חד הקרן ההוא, רוונה."

רוונה הביטה בו בחמלה. "אני בטוחה שנשמתו של חד הקרן מרגישה בחרטתך."

גודריק לא השיב לדברים אלה. "כשנפתח את בית הלימוד," הוא אמר לה במקום, "על כל תלמיד יהיה להוכיח את נאמנותו לפני שיוכל ללמוד בהוגוורטס."

רוונה חייכה, "אני לא יודעת האם זה יהיה אפשרי. אבל נאמנות היא תכונה חשובה, בלי ספק."

"הכי חשובה," אמר גודריק בשקט. הוא מעולם לא סיפר לה על אשלינג מהאי האירי, וגם לא על הקללה.

הפרק הקודם		הפרק הבא