שקיעת ההיביסקוס

כמה נ'ק בנוגע לפרק 
הפרק סוג של ממשיך את הפרק הקודם מאותה נקודה (אז עדיף לחזור על הפסקה האחרונה), כל הפרק הוא מנקודת הבט של דראקו.
חוץ מזה אני כמובן אשמח לביקורות/ תגובות לפרק 
ואני מצטערת שלקח לי הרבה זמן (התחלתי עבודה חדשה והיה קשה לתמרן) 
ולבסןף חג סוכות שמח, עד הפרק הבא :) 
----------------------
"יש אשר נושקים לצללים אך אושרם רק כשל רפאים."-הסוחר מוונציה, שייקספיר
----------------------
~לפני מספר שנים~

זה היה יום יפה מכדי שיקרה בו משהו רע, השמיים היו תכולים ללא עננים כלל והשמש חיממה את תושבי וילטשיר בעדינות מנחמת.
דראקו כבר היה אוכל מוות בערך שלוש וחצי שנים אומללות בהם היה עד למעשים אכזריים שגרמו לו לרצות להקיא את נשמתו.
כל פעם שחשב שהוא ראה את המעשה האכזרי ביותר שמוח מעוות יכול ליצור היה מישהו שהפתיע אותו.
 הוא התגעגע לימיו המוקדמים בהוגוורסט שם הזדוניות והאפלה הסתתרו מאחורי מסכה של נימוסים ובוז.
הוא לא אכל הרבה או ישן הרבה והימים היו איטיים להחריד אבל נראה שאפילו היום היפה הזה השפיע על הלורד והוא לא הקצה לו
משימה משפילה או נוראית שנועדה לבזות את משפחת מאלפוי רק משימות פשוטות כמו לפרטל ברחובות יחד עם אוכלי מוות חדשים
עד השעות הקטנות של הלילה וכאשר הוא סיים זאת בשעות הקטנות של הלילה הוא הלך ישר לאחוזה עייף מכדי לחשוב על משהו אחר.
 כשהוא היה בחדרו הגדול והמרווח באחוזה אשר השקיף על האגם הגדול הוא קם ממיתתו ברגע ששמע את
תקתוק הדלת, הוא לא נרדם בקלות בימים ההם וכשהוא כן נרדם השינה הייתה קצרה ורדופת סיוטים.
סנייפ היה בפתח החדר, הוא בין הבודדים שהורשו להיכנס דרך קסמי ההגנה המסובכים שהוטלו על האחוזה.
"דראקו אני מקווה שלא הפרעתי לך" סנייפ אמר בקול סימפתי ועדין יותר מהרגיל, בגדיו היו שחורים וכפות ידיו מוכתמות בדם ובבוץ.
"מה קרה?" דראקו שאל בקול מחוספס פרטים הקטנים לא חמקו מעיניו, שרביטו מאיר על פניו הקודרות של מורו לשעבר.
 סנייפ לא יבוא לביתו לשווא דראקו ידע שהוגוורסט  ומשימות אוכלי המוות מעסיקים אותו מידי בשביל זה.
סנייפ חיכה כמה שניות לפני שהוא ענה "עדיף שאני יראה לך פשוט" סנייפ הוציא את שרביטו וכיוון אל ראשו, דראקו התכוון לשאול מה הוא עושה אבל אז הוא ראה משהו שהוא לא ראה אף פעם.
חוט דקיק וכסוף בקע מן ראשו של סנייפ ונע אל ראשו של דראקו.
 הוא רצה להירתע למרות שהבין מה זה, למרות שידע שזהו זיכרון ממוחו של סנייפ שנועד להסביר למה הוא פה מכוסה בדם.
בעל כורחו עיניו התגלגלו לאחור ועיניו כבר לא ראו את החדר המרווח שלו אלא הוא ידע איכשהו שהוא רואה דרך עיניו
השחורות של הפרופסור שלו את המתרחש במקום אחר ובזמן אחר.
דראקו זיהה את המקום כהחדר האהוב של הלורד במשרד הקסמים, הוא היה ריק ואפרורי אבל זה לא היה מה שמשך את תשומת ליבו, אלא אמא שלו שהייתה צמודה לקיר, עיניה פקוחות לרווחה בהבעה ריקנית שערה הבלונדיני רטוב מזיעה.
 בקצה אחר של החדר וולדמורט יושב ומשקיף על נתינתו הנאמנה ביותר, בלטריקס אשר  הפסיקה לכוון את שרביטה על אחותה וגורמת לגופתה של אימו ליפול על הקרקע.
 גם אביו היה שם,  שערו פרוע ועיניו מביטות באישתו במבט חסר רגש וקר כאילו האישה שפעם שכנה בגוף הזה לא הייתה מישהי שהוא אהב, הוקיר או אפילו הכיר.
דראקו לא ידע מה הציף  אותו יותר בשנאה יוקדת, היצור שפקד על מותה, האחות הבוגדנית שרצחה אותה, האיש שדרכו הוא הסתכל על כל המאורע
או אביו שלא עשה דבר כדי להציל אותה או את גופתה בעת שהנחשית התקרבה אליה כשהרעב מרקד בעיניה הדוחות.
הזיכרון נעצר כאשר הנחשית פתחה את פיה כשהתקרבה לרגליה החבולות של אימו ודראקו היה אסיר תודה על כך, רגליו כשלו על הרצפה והוא הרגיש שאין ביכולתו לנשום, האוויר סירב להיכנס לראותיו ובחילה תקפה אותו.
"אני מצטער"  סנייפ התכופף אליו ידו על כתפו של דראקו וכאשר הוא הבחין במצוקה של הנער הוא הוציא בקבוקון קטן ונתן לו לשתות בכוח.
דראקו נרתע מהמגע שלו אילו יכל אבל הרגיש חלש מידי בשביל לעשות זאת.
הנוזל המר שנשפך לתוך פיו טיפטף על סנטרו אבל כהרגיש איך הוא מחליק בגרונו  הוא הרגיש הקלה גדולה, הלב המואץ שלו נרגע וכך גם נשימתו המהירה אבל הבחילה עדיין שם.
"אני קברתי אותה בחלקת בית הקברות של האחוזה וחשבתי שתרצה את זה" סנייפ הניח בידו של דראקו טבעת זהובה שמשובצים בה שני אבני חן קטנות, רובי ואמרלד.
זו  לא טבעת הנישואים שלה, זוהי הטבעת שהגדירה מי היא, בת למשפחת בלק. היא נהגה לענוד אותה מאז ימיה בהוגוורסט כך היא הייתה מספרת לו כששאל.
 הוא הביט בה בתמיהות מאגרף אותה באצבעותיו עד שסימנים נטבעים בעורו, דראקו חשב שסנייפ
ילך עכשיו ויעזוב אותו לנפשו אבל הוא לא עשה את זה הוא נשאר והחל לספר לו דברים שהוא לא ידע על אימו.
הוא לא ידע על כך שהיא עזרה למורדים בכך שהעבירה לסנייפ ידיעות פנימיות על הפעילות בממשלה.
הוא לא ידע שסנייפ עצמו הוא חפרפרת כבר זמן רב.
הוא לא ידע שאימו רצתה לעזור לסיים את השלטון הנוראי הזה בשבילו בגלל שהוא הפך את הבן שלה לקליפה מהלכת.
הוא לא ידע שלמרות שהיא עסקה בדברי  בגידה לא בשמם היא נרצחה אלא רק בגלל מה שסנייפ כינה "מצב רוח ירוד של וולדמורט".
הוא לא ידע שהוא עצמו עומד להסכים לתפוס את מקומה ולעזור לסנייפ במה שהוא יצטרך.
קרניה הראשונות של השמש נגעו במי האגם שקישט את נוף חדרו כשסנייפ עזב אבל דראקו  שאהב להביט במראה היפה כל פעם שמצב רוחו היה ירוד לא שאב ממנו שום עידוד, הוא נגעל ממנו למען האמת.
למרות שזה טיפשי במובן מסוים, הוא רק רצה ללכת להיכן שסנייפ קבר את אימו ולהיזכר מתי בפעם האחרונה הוא אמר לה שהוא אוהב אותה.
לא מאז שהוא היה ילד קטן כנראה.
לא ממש היה אכפת לו שהוא בחר להתנדב למשימת ההתאבדות של סנייפ, להיות הגמדון הבית הקטן שלו שעושה את המשימות שהוא יחפוץ, משימות שלכאורה יביאו לסופו של וולדמורט.
דראקו למען האמת לא האמין שסנייפ יצליח.
 ~~~~

דראקן השיב לה שאימו נרצחה על ידי אחותה בפקודתו של וולדמורט ללא סיבה נראת לעין, הוא לא פירט יותר והיא לא שאלה יותר.
אחרי שהם אכלו ביחד ארוחת צהריים היא הלכה לספריה והוא זימן את הקלפים בניסיון להמשיך לפענח את הנבואה שמצא בחדרו של סנייפ, היא באה לחדרו גם לארוחת הערב.
אחרי אותו היום הם לא טרחו להתרעם אחד על השניה יותר.
ההרגשה שתקפה את הרמיוני שבילתה לצידו הזכירה לה את ההרגשה לאחר תקרית הטרול בשירותים בשנתה
הראשונה, אחרי אותו המקרה היא ידעה שמצאה לעצמה חברים והיא תהתה האם היא מספיק מטורפת בשביל לחשוב שהפעם זה אולי אותו הדבר.
מה שבטוח הבדידות שאפפה את שניהם בתקופה האחרונה הופחתה במידה כלשהי.

 דראקו כבר יכל לעמוד על רגליו אך גופו עדיין כאב, כאב שדמה לכאב שמרגישים אחרי ריצה ממושכת.  גשם טפטף וערפל
הולבש על חלון חדרו בעת שהוא לבש את הגלימה השחורה הרשמית ביותר שהייתה לו, ההלוויה של פנסי, בעלה ועוד מספר
אנשי ציבור בשלטון הדקטטורי תחול בעוד פחות משעה, ואוכלי מוות רבים יהיו שם ביניהם משקיעים עשירים, אוכלי מוות וותיקים וקרובי משפחה  אבל אף פעם לא הלורד בעצמו, הוא לא אהב הלוויות ככה סנייפ פעם אמר לו הוא תיעב אותן ההאמת.
 אבל המחשבות הללו, זה לא מה שהעסיק אותו, הוא חשב על משהו שולי בהרבה בזמן שכפתר את כפתורי הגלימה, הוא חשב
על ארוחת הבוקר שהתרחשה  בזמן הקצר עבר לאחר שהוא נפצע גרינג'ר והוא נהגו לאכול ביחד ואיכשהו השתיקה המביכה שבדרך כלל שררה בינהם לאט לאט התחלפה בשיחות מטופשות.
חלקם היו וויכוחים על מקרים ועובדות ההסטוריות  אחרים דנו בנשף שהולך להתרחש מחר בערב ורובם היו העלאת זיכרונות מימיהם בהוגוורסט כמו האחד שהתרחש היום.

"אל תיתמם לי מאלפוי"  הרמיוני דרשה עם חיוך מתפלא על שפתיה "היית ממזר אידיוט שחצן ונוראי ואתה יודע את זה, האגרוף הזה היה מוצדק בהחלט"
"אני?!" דראקו צחק כלא מאמין למרות שידע שיש אמת מסוימת בדבריה אבל הוא לא יתן לה להנות מן הספק.
 "גרינג'ר אין שום סיבה שתפגעי בנכס יקר כל כך כמו הפנים שלי, את רואה את זה" הוא הצביע על קוו דק וחיוור על
אפיו ,"זו צלקת שנשארה לי אחרי ששברת לי את האף יש לך מזל שלא גרמתי לסילוק שלך אז".
"אני לא מתכוונת להתנצל על זה".
"לא תיארתי לעצמי שתתנצלי".
"חוץ מזה אני בטוחה שזה רק עזר לך עם רשימת הכיבושים העלובה שלך בשכבה שדרך אגב כולם ידעו עלייה" היא אמרה בטון מלא בוז ומתגרה מעט.
"רשימת כיבושים?, על מה את מדברת גרינג'ר" דראקו היתמם באופן מזויף למדי
"פנסי פארקינסון, דפני גרינגרייס, פאדמה פאטיל, סוזן- "
"בסדר הבנתי את הפואנטה, חוץ מזה את גם לא כל כך תמימה גרינג'ר מנשקת  ומחבקת את וויזלי ופוטר בכל
הזדמנות שהייתה לך, חצי מהתהילה של פוטר הייתה בגלל שכולם חשבו שהוא הצליח לקחת את תמימותה של נסיכת גריפינדור החסודה"
"לא נכון" הרמיוני הייתה חצי מופתעת מן הישירות החטיפה לו באופן שפיר בזרועו, "זה מה שידידים עושים, זה לא אומר כלום"
"כן בטח" דראקו גיחך "אולי בשבילך אבל לא בשבילם, הם היו נערים בגיל ההתבגרות"
"זה שום דבר, אף פעם לא הייתה לך ידידה?" הרמיוני נסתה לשכנע אותו  ואז גלגלה את עיניה למראה החיוך האידיוטי
שכיוון לעברה ,"כמובן שלא" היא נאנחה בגלגול עינים ,"הינה תראה" ובהחלטה מהיר וחסרת מחשבה היא  נשענה לעברו ושפתיה נחתו קרוב מידי לשפתיו ממה שהתכוונה.
חיוכו של דראקו נפל בן רגע, הוא הרגיש את שפתיה משתהות מעט על קצה השפתיים שלו היא משכה מהר ממנו ,חוזרת לכיסא שלה, פניה מאדימות בסומק מחמיא וידיה מתחילות לשחק בשערה המתולתל.
"אני מצתערת" היא אמרה במהירות "זה היה לא ראוי מצידי לחשוב שתהיה נינוח עם מחווה כזו" היא נשכה את שפתיה
חלק בה באמת היה מובך הרי הם לא קרובים כל כך כמו שהיא ורון או הארי היו וחלק אחר ואפל ניסה להזכיר לה מי הוא תמיד היה בעיניה, מאלפוי
שונא הבוצדמים שאין סיבה שירגיש בנוח עם מעשה אינטימי שכזה ממנה.
דראקו כחכך בגרונו למרות שזה היה מקסים באופן מטופש הוא שנא לראות אותה כך, לא בעלת האופי הנודניקי וחסר ההיסוס שלה.
"זה בסדר" הוא הניח למסכה של קלילות לגעת בהבעת פניו וקולו "כמו שאמרת זה מה שידידים עושים גרינג'ר" הוא מעולם לא חשב שהוא יוגדר  כך ועוד על ידי עצמו.
חיוך הפציע על שפתיה של הרמיוני ומחק כל זכר לדאגה או מחשבה  שהייתה בה מקודם "אני באמת רואה בך ידיד שלי דראקו".
הרצינות שהייתה בקולה הייתה כה ישירה וכנה שדדראקו לא חשב אפילו לפקפק בכך, הוא תהה איך היא עושה את זה, מדברת
בכל כך קלות את מה שהיא מרגישה.
הוא לא ידע במה להתמקד בחיוכה שהאיר את החדר או בכאב הנעים שהרגיש כשהיא אמרה זאת אבל הוא ידע שהוא צריך להתרחק
ממנה כרגע, לחזור להיגיון הקר שהוא הוקיר, הוא התקרב אליה מידי ומבלי ששם לב הוא הרגיש רגוע מידי לצידה.
היא רק משימה הוא הזכיר לעצמו, פליטה שיש להסתיר, לוחמת שיש להשחיז ואיזה כלי נשק יותר טוב יש לגרינג'ר מאשר ידע?
האסימון נפל לו ובין רגע הוא קם ממקומו ,"אני רוצה להראות לך משהו אולי תצליחי להבין את זה זו נבואה" הדחיפות בקולו גרמה לה לקום ממקומה ולעקוב אחריו ללא שאלות.
הרמיוני שנאה כל מה שקשור בגילוי עתידות אבל נבואות זה שונה, הן מתוכמות ולא מובנות וכשהם הגיעו מנביא אמיתי הם היו שוות זהב ובשעת מלחמה חיים.
"את יכולה לנסות לפנח את זה, זה חלקי" הם היו בחדר העבודה שלו, הוא הושיט לה דף מקומט משימוש והיא סרקה בעיניה את המילים והפירושים של דראקו לנבואה.
"כן" היא מלמלה נושכת את ציפורניה "אני אלך לסיפריה לעבוד את זה"
הוא הנהן והסתכל עליה בזמן שהיא יצאה מהחדר מלאת מחשבות מכדי לדבר, המילים הסתחררו בראשה.

האם היא תצליח לפענח את זה?, דראקו שאל את עצמו בעת שהסתכל על השעון הוא צריך לצאת להלוויה בעוד מספר דקות.
"מגי" הוא קרא לאוויר בהחלטה של רגע, גמדונית הבית התעתקה לפניו ראשה מושפל כרגיל.
"כן אדונילי"
"תתחילו לארגן את האחוזה לנשף שיחול מחר, תכינו את המטעמים ואת הקישוטים ותנקו כל פיסת אבק"
"כן אדוני לי"
"תדאגי שאחד הגמדונים יבדוק את גרינג'ר מידי פעם" הוא הוסיף לאחר היסוס, "אני לא יודע מתי אחזור אז תביאו לה אוכל לספריה במקרה ולא אגיע בזמן"
מגי הנהנה והתעתקה וכמה שניות אחריה גם דראקו.

הקור והקדירות של לונדון התאימו ליום של הלוויות, היו שם הרבה אוכלי מוות והרבה אנשים עשירים שדראקו הכיר
עוד מילדותו, אבא שלו נעמד  לצידם כאילו הוא מנסה לשאוב קצת מן ההילה המרשימה שהכסף והיוהרה הקנו להם.
דראקו לעומת זאת נעמד לצד בלייז שבירך אותו בהנדת ראש ללא דיבור מיותר, הטקס היה רישמי ומעייף והתרחש
באיטיות מחרידה ללא הפרעות, טוב בעצם הפרעה אחת שהתרחשה בסיום דיברי האבל אחרי הורדת הארונות.
האוויר נדמה כמתעכר כאשר הלורד התהלך להיכן שעמד המספיד כמה ממשרתיו הנאמנים התהלכו אחריו בראשם בלטריקס.
דראקו רצה להזעיף את פניו אך שמר על ארשת פנים אדישה , סנייפ סיפר לו שהלורד שונא הלוויות הוא לא ציפה לראותו כאן.
"כה מצער" וולדמורט התחיל בקולו הצרוד "קוסמים ומכשפות טהורי דם  נתמנים באדמה ללא הצדקה ובידי טינופת
שמכנה את עצמה מחתרת זה רק מראה שיש להתאמץ בכדי לעקור את הרעל שהמוגלגים והבוצדמים משרשים בקהילה שלנו"
לולא היה בו אומץ דראקו היה מגחך, המונרוך הזה  מדבר מילות צער אך לא היה שום כאב על פניו, הוא מתנהג כאילו

לנתיניו יש מילה בעניין, כאילו יש להם חשיבות ודעה בעוד שהם לא יותר מחיילים שניתנים להקרבה.
"מאמצינו יוגברו בכדי להרוס את מה שמזין אותם הגיבורים הקדושים שלהם והלוחמים העלובים שלהם והכבוד לעשות
זאת ינתן לנבחרים מבינכם" הלורד חשף שיניים אפורות, ידיו הגרומות אחזו בשרביטו.
"דראקו מאלפוי בלייז זאביני, גרגורי גויל, וסילה רוזיאר, תיאדור נוט, טרייסי דווידס" הוא קרא בשמם ודראקו הרגיש
איך בלייז מתחיל לרעוד מעט כשכל שישתם התקדמו מולו, מושפלו ראש.
 פרט לעצמו לגויל  אף אחד מהם לא מנוסה במעשי אוכלי המוות.
"אתם אלו שתעשו זה יוקצו לכם טינופת לחסל, מוגלגים וחצויי דם  שקשורים לאנשי המחתרת והכבוד הגדול ביותר, האדם
שיפתור את העולם מן ההורים שהביאו לעולם את הבוצדמית של הארי פוטר הוא-" וולדמורט החל להתהלך סוקר כל אחד מהם עד שנעצר מול דראקו
 "הוא של מאלפוי הצעיר על כך ששירת נאמנה כל כך טוב"
עיניו של דראקו התרחבו ושפתו רעדה, הוא מצווה עליו להורג את הוריה של גרינג'ר, שתי קרובי הדם היחידים שיש לה בעולם הזה.
הצהרה פומבית כזו, הוא לא יוכל לתעתע בהם כי יהיה מי שיאמת את מעשיו.
הוא צריך את סנייפ, הוא ידע מה לעשות, ראשו נהפך להיות עיסה של בלאגן עד כדי גיחוך שהוא כמעט שכח לענות לדברי הלורד, "תודה לך אדוני" דראקו השיב במהירות "על הכבוד הגדול"
הלורד הנהן בראשו ושחרר אותם, עיניו של בלייז נתלו בו באופן חסר אונים, הוא מעולם לא הרג אדם ודראקו ידע שהוא לא רצה להתחיל עכשיו גם אם אותו אדם הוא מוגל, חצוי דם או בוגד.
אבל לא היה לו זמן לנחם אותו ולהרגיע אותו עכשיו, "אני אדבר איתך על זה בנשף" דראקו אמר לו כשכולם התחילו להתפזר
לאחר סיום דבריו של הלורד  הוא התעתק לאח הקרוב ביותר שהוא הכיר על מנת ליוכל להשתמש ברשת הפלו למשרדו של סנייפ.

הפרק הקודם		הפרק הבא