חילופי העונות

אפילוג

השמש השוקעת צבעה את קירות הבית עד שרמוס הקיץ משנת היום הטרופה בה היה שקוע על הספה בסלון. הוא חלף על פני דלת חדרו הסגורה בשקט, יודע שטונקס זקוקה למנוחה לאחר אירועי הלילה. ולמרות שהיה רוצה לחמוק לחדר החשוך בשקט ולהישכב לצד גופה הישן, הוא הקיש על דלת חדרו של הארי.

שום תשובה לא נשמעה, והוא נכנס. החלון היה פתוח, מכניס בברכה את אוויר הערב הקריר. צלילות של סתיו מתקרב עמדה בו. הסתיו עמד להגיע מוקדם באותה השנה, מסמל את החורף והמלחמה הקרבים.

הארי ישב ביציאת החירום, הגיטרה שלו על ברכיו, אך הוא לא ניגן, רק צפה בלונדון השוקקת מלמעלה במבט מזוגג.

רמוס התיישב לצידו. "ישנת?"

"לא," ענה הארי, ובהה כאילו העיר ריתקה אותו לאין- קץ. "לא יכולתי להפסיק לחשוב עליהם."

רמוס הבין לליבו לחלוטין. הוא ראה שהארי התבגר עוד קצת במהלך הלילה הזה, כמעט יותר מידי- אבל לא. עדיין לא.

"עכשיו תהיה מוכן לדבר איתי?" הוא אמר, והיה משוכנע שהארי מבין את כוונתו לאחר חודש של שכנועים.

"אני לא צריך, עכשיו כשראיתי אותו," אמר הארי, והביט ברמוס לראשונה, "באמת."

"אני מאמין לך," אמר רמוס בכל הכנות, כי גם אותו המפגש המוזר עם המתים הרגיע ולא הפחיד. הוא ניסה להביט בעניו של הארי, אך עניו של הנער התחמקו ממנו בביישנות, מפחדות לחשוף את רגשותיו עדיין.

הוא הנהן לעצמו והשפיל את מבטו אל הגיטרה. "עכשיו אני יודע שהוא נמצא איתי, גם אם לא לידי. ושהוא מאושר... איפה שהוא." פתאום הוא הרים את ראשו, כאילו נזכר במשהו. "ידעתי את זה גם קודם. סתם ריחמתי על עצמי."

רמוס חייך בעדינות. "לכולם יש את הזכות לרחם על עצמם לפעמים, הארי," הוא אמר, "אפילו לך."

"ו..." הארי היסס, "אני יודע שגם אתה איתי."

החשכה כבר ירדה כשרמוס החליט להעיר את טונקס. היא ישנה שינה עמוקה, ושכבה במרכז המיטה זמן מה, בעוד רמוס לוקח את הזמן לסדר את הארון שלו. הוא חש שהיא צופה בו זמן מה לפני שאמרה, "אני חייבת לך תודה. על שבאת למשרד הקסמים לעזור לי."

"את לא חייבת לי שום דבר," אמר רמוס, מחליק קמטים בחולצה ישנה ללא צורך. "הייתי עושה הכל למען ידידה."

רמוס הבין מאוחר מידי את הטעות בדבריו.

"זה כל מה שאני בשבילך? ידידה?"

רמוס הרהר בדבריו לרגע. "אני מניח שלא."

"אתה מניח שלא?"

"תראי, טונקס-"

"לא. תראה את בעצמך, רמוס." טונקס יצאה מתחת לשמיכות והתיישבה על ברכיה על קצה המיטה, דרוכה. "נמאס לי לשחק איתך בחתול ועכבר."

רמוס סב לכיוונה בהחלטיות. "אני לא משחק-" הוא השתתק, מבין מה אמר.

טונקס תקעה בו מבט המשלב פקפוק ולעג. "סוף- סוף אנחנו מדברים על זה, מה?"

רמוס שתק.

"אתה תמיד כל כך שנון, כל כך בטוח בעמדה שלך," אמרה טונקס, מתרככת. "למה לא עכשיו?"

רמוס בעצמו לא היה בטוח. נועץ את מבטו בקיר, הוא אמר, מציע בשקט, "אולי כי את לא דבר שקורה תמיד?"

טונקס חייכה חיוך שובב, ילדותי כמעט. "אתה רוצה אותי."

"לא," הוא השיב, "אני לא רוצה אותך. אני אוהב אותך כמו... כמו משהו שאי- אפשר לתאר."

חיוכה של טונקס גווע. "אז מה הבעיה?" היא שאלה, "למה אתה מתנהג כאילו אתה נגעל ממני, כאילו אני מפריעה לך?"

רמוס לא יכול היה לעצור את התגובה שלא לדברים אלה. "למה? טונקס, תסתכלי עלינו- אני אדם- זאב עני, ומבוגר ממך ביותר מעשר שנים, בנוסף לכל!"

טונקס התיישבה על עקביה והניחה את ידיה על ברכיה. "אתה חושש שזה לא יעבוד?"

רמוס לא ידע מה לעשות עם הכעס הפתאומי שחש לנוכח התגובה שלה. לבסוף הוא פלט את אותן המילים ששינן לעצמו מהפעם הראשונה בה דמיין את עצמו איתה. "אני לא יכול לעשות לך את זה."

"לעשות לי את מה?" שאלה טונקס, שבאמת נראתה מבולבלת.

רמוס, נואש להסביר לה את העניין, כרע לצד המיטה מולה. "טונקס..." הוא פתח, אבל גילה שהוא לא יודע איך להמשיך.

טונקס נראתה כאילו התעייפה פתאום. "לעשות לי את מה?" היא שאלה שוב, והפעם הוא חשב שאולי היא כן מבינה.

"את לא תהיי מאושרת איתי," הוא פלט.

"אני חושבת שאני אוכל להחליט על כך בעצמי," היא אמרה בעקשנות, ובקרירות היא הוסיפה, "או שאתה חושב שאתה יודע טוב יותר ממני מה אני מרגישה?"

רמוס חייך בתבוסה מתוקה. "לא. כמובן שלא." הוא הצמיד את מצחו לברכה. "אבל את צעירה. אני מפחד לפגוע בך."

"תפגע בי רק אם תשאיר אותי לבד במלחמה הזו," אמרה טונקס, קולה מתרכך. היא ליטפה את שיערו של רמוס, שוברת באצבע אחת רצף של פס אפור. רמוס חשב שהיה רוצה להשאיר אותה מחוץ למלחמה בכלל, אך כשהיא הייתה בזרועותיו חשב שאולי הבעיה שלו היא שהוא חושב יותר מידי. ואז הפסיק לחשוב והחל להרגיש- רק בינתיים, עד שרציונל המלחמה והאבל יקרא לו שוב אל שורותיו.

הפרק הקודם