נאמנות או אהבה?

אז לא העליתי פרק כבר המון זמן... תקופה לחוצה בלימודים... מחסור במוזה... קשיים רבים שנתקלתי בהם במהלך הכתיבה...

לקח לי המון זמן לכתוב את הפרק הזה. כתבתי משהו אחד, מחקתי, כתבתי שוב.

לפניכם התוצאה הסופית. אני כבר עובדת על המשך ואני באמת אשתדל להעלות בתדירות גבוהה יותר.

מקווה שתאהבו

להייזל הייתה רשימה של מאורעות שהסתיימו באופן בלתי צפוי והותירו אותה בסערת רגשות.

כבר ביומה הראשון בהוגוורטס, לאחר שחברה הטוב ביותר התמיין לבית שחלם להיות חלק ממנו, מצנפת המיון לא הותירה לה את הברירה להצטרף אליו ושלחה אותה הכי רחוק שיכלה ממנו.

לאחר מכן, בסופו של לילה ארוך, עמוס בריגושים ובשינוי שעוד התקשתה לעכל, תקוותה האחרונה התנפצה בפניה. היא לא העזה להעלות בדעתה שהמצב עד כדי כך גרוע, אך כשסוף סוף הצטלבו דרכיהם, דראקו דאג להבהיר שאין שום דרך לגשר על הפער שנפער בניהם.

להיתפס כעבור שנתיים באמצע האולם הגדול - לצידו של חברה הטוב ביותר לשעבר שריסק את ליבה פעם אחר פעם, שניות בודדות לאחר שהתחבקו - על ידי השרת העצבני, היה לגמרי עוד אחד כזה.

פילץ', כיאה לו, לא חסך בעלבונות שהטיח בהם ואיים שיתלוו אליו מיד למשרדו.

דראקו לא נותר אדיש ועשה את מה שתמיד נהג לעשות כדי לחלץ את עצמו מצרות, הוא הזכיר את שמו של אביו ואת תפקידו הבכיר במשרד הקסמים, אך על השרת העצבני לא הייתה לכך כל השפעה.

לפחות לא כל השפעה טובה. פניו של פילץ' האדימו וקולו רעד מזעם כשצרח: "אתם תבואו איתי ותישאו בעונש שמגיע לכם, ילדים מטונפים."

הייזל נרעדה ודראקו לצידה, חרק שיניים. לא הייתה כל דרך לצאת מהתסבוכת שאליה נקלעו.

"אל תחשבו לרגע שאתם יכולים להתחמק מזה." נהם פילץ', שולח לעברם מבט רצחני ובלית ברירה שניהם עזבו את האולם בעקבותיו, שותקים ולא מעיזים להביט אחד בשנייה.

הייזל ייחלה להיות בכל מקום אחר שהוא לא משרדו האפלולי בעל הריח המוזר של השרת המפחיד, ובכל זאת, מבט אחד אל עבר הסלית'רני הבלונדיני שעמד לצידה עזר לה להתנחם מעט.

הדלת מאחוריהם נטרקה בחוזקה וליבה של הייזל ניתר בקרבו.

"חכו פה בשקט." קרא פילץ' והחל נובר במגירותיו העמוסות.

דראקו שעד אותו הרגע נעץ את מבטו ברצפה, הפנה את תשומת ליבו אל עבר הייזל. עיניו האפורות התנגשו בעיניה וביטנה התהפכה. הם הביטו אחד בשנייה לרגע ארוך, בלי לומר מילה. הייזל שמה לב שכבר אין שנאה יוקדת בעיניו. רק רוך ויופי עצום. ידיו היו מונחות לצידי גופו והייזל מצאה את עצמה נאבקת בדחף לתפוס בידו ולהרגיש שוב את החמימות שלה מתפשטת בידה שלה.

הקול הצווחני הקפיץ אותה ממקומה.

"יש לי משהו ששניכם תאלצו לעשות." פניו של פילץ' נראו מאיימות ביותר כשעל השולחן הוטחו שלושה גליונות קלף ארוכים. "כמובן שקיים עונש הולם יותר," הוא הוסיף, מביט בכמיהה בשלשלאות המונחות לצד הקיר "אך החוקים של היום..." הוא המשיך, ממלמל לעצמו ולרגע נראה כאילו שכח מהם.

"אבל אני אדאג לזה שתיענשו בהתאם ומזה אבא שלך לא יוכל לפטור אותך." הוא פנה אל דראקו שנותר עומד דומם במקומו. קודם לכן, הייזל מעולם לא ראתה אותו שקט כל כך. בכל מצב אחר הייזל הייתה מניחה שהסיבה לכך היא העובדה שהם עומדים לבלות את שארית הלילה בביצוע עבודות שירות מאולתרות שמטרתם לענות אותם, אך באותו רגע, היא חשדה בסיבה נוספת שיכלה להיות לכך. היה עוד חלק ברשימה שלה שהותיר אותה נסערת מתמיד וזה לא היה להיתפס לצד דראקו מחוץ למיטה לאחר שעת כיבוי האורות, אלא מה שקרה ממש מספר רגעים לפני. האים גם דראקו מתחבט עם עצמו לגבי ההתפתחות הזו? האים גם הוא הרגיש את מה שהיא הרגישה?

אולי יהיה לה זמן לברר זאת, אבל כרגע, עמדה בפניה משימה אחרת, קשה לא פחות.

פילץ' דיבר: "כאן כתובים כל החוקים שאי פעם ניסחתי." הוא הניף מגילת קלף ארוכה שהשתלשלה כלפי מטה בלי סוף. בתחילה הייזל לא נדהמה. היה ידוע שחקיקת חוקים היא תחביבו האהוב ביותר על השרת. אך ככל שהמגילה התארכה והיא נחשפה לשורות נוספות בכתב ידו הצפוף, ראשה החל להסתחרר.

"לאור העובדה שאתם כאן, כנראה שאתם אינכם מודעים להם בצורה מספקת. שבו והתחילו להכין עותקים בזמן שאני אלך לקרוא לראשי הבתים שלכם." הוא הורה.

הייזל שלחה מבט מהוסס לעבר דראקו שלהפתעתה ניסה להסתיר חיוך קלוש ובזה הוא התיישב אל השולחן ולקח אחד מעטי הנוצה. הייזל, מבולבלת, עשתה כמוהו.

פילץ' עזב אותם לבד ולדאבונה של הייזל נעל את הדלת אחריו.

עכשיו היא הייתה נעולה בחדר הכי מבחיל בכל הוגוורטס יחד עם דראקו שמבט אחד לכיוונו בלבל את קצב הלמות ליבה.

היא תפסה חזק בעט והחלה לשרבט על הקלף.

'אין להיכנס אל הטירה בנעליים מלוכלכות.'

"סנייפ יוציא אותנו מזה." אמר דראקו בקול שקט.

הייזל נעצרה.

דראקו נשען בגבו אל הכיסא, עט הנוצה נותר מונח על השולחן.

אמרי משהו, הייזל הפצירה בעצמה.

"אני לא חושבת שפילץ' יוותר לנו." אמרה לבסוף.

דראקו לא הביט בה כשדיבר.

"סמכי עלי, הוא יסדר את זה."

שתיקה.

"באמת נראה לו שנעתיק את כל זה?" דראקו גיחך. הפעם הפנה אליה את מבטו.

הוא כבר לא היה שקט וחזר להתנהגותו הרגילה. למה היא לא יכולה לעשות כך?

"אף פעם לא הייתי כאן לפני." היא אמרה בביישנות.

"גם אני לא." השיב דראקו, סוקר בעיניו את הקירות האפלים.

"איך הגענו למצב הזה?" הוא העלה את השאלה והייזל הרגישה את הדם אוזל מפניה.

כי חיבקת אותי באמצע האולם בזמן שהיינו אמורים להיות ישנים, זה למה הגענו לכאן.

"סליחה שגרמתי לך לבכות." המילים שלו הכו בה בפתאומיות וכמו כן גם האפור הקודר של עיניו.

עכשיו הלב שלה עמד שניות בודדות מלפרוץ מחזה.

"סליחה שצרחתי עליך." היא אמרה בחזרה כעבור זמן מה.

דראקו חייך את החיוך היפה שלו והייזל חייכה אליו בחזרה.

יחטפו עונש רציני או שסנייפ יפטור אותם מכך, זה לא משנה. הלילה הזה כבר עשה את שלו. כל מה שהיה בניהם השתנה.

אבל האים זה לטובה? כמובן שהיא שמחה לגלות שדראקו כבר לא שונא אותה יותר ושהוא רוצה אותה בחייו ,אבל היא לא יכלה להתעלם מהשינויים שחלו בה באותו הרגע שנצמדה אליו. היחס שלו כלפיה השתפר והרגשות שלה אליו התעצמו. במשך זמן ארוך היא רצתה אותו בחזרה כחלק מחייה, כמו פעם. עכשיו היא יודעת שהמצב לא ישוב להיות כפי שהיה מכיוון שהיא לא תוכל להסתפק רק בזה. אולם, כל העניין עוד חדש לה ולא היה לה את הזמן לנסות להבין מה בדיוק היא רוצה.

"על מה את חושבת?" קולו של דראקו קטע את רצף מחשבותיה.

הייזל לא ענתה. היא לא ידעה מה לומר. מה יהיה בסדר להגיד. לבסוף היא אמרה: "אף פעם לא בכיתי כך מולך."

דראקו התרווח בכיסאו, מחייך. "גם אף פעם לא צעקת עלי ככה."

"נכון." הייזל השיבה, מובכת מעט מהשיחה המוזרה הזו.

היא כבר לגמרי שכחה איפה הם נמצאים כששמעה את המנעול מסתובב מאחוריה.

פילץ' הופיע הפעם מלווה בפרופסור סנייפ שנראה עצבני ביותר. הייזל מעולם לא חיבבה אותו ורגשותיו כלפיה היו הדדיים. כנראה שפרופסור ספראוט, ראש בית הפלפאף, הבית אליו הייזל משתייכת, לא נראתה לפילץ' מאיימת מספיק כדי שיביא גם אותה.

דראקו קם מידית מכיסאו, תולה את חיוכו בראש הבית שלו.

"למה אני צריך להגיע לכאן באמצע הלילה?" נהם סנייפ.

"אין שום סיבה מוצדקת, פרופסור." דראקו תפס פיקוד. "אדון פילץ' מגזים."

פילץ' לא נראה מרוצה למשמע דבריו.

"שניהם שוטטו מחוץ למיטה אחרי שעת כיבוי האורות. אין פה שום הגזמה." הוא צווח.

נראה שרק אז הבחין סנייפ שגם הייזל הייתה שם. לשניה אחת הוא הביט בה, עיניו השחורות התכווצו והוא פנה אל דראקו.

"שוטטתם שניכם יחד?"

"פרופסור-"

אבל סנייפ לא נתן לו לדבר.

"למה היית בחברתה?" הוא שאל בחשדנות, מדגיש את המילה האחרונה.

דראקו הסתכל על הייזל, מופתע מעט. הוא לא חשב שסנייפ ישאל כל כך הרבה שאלות. הוא היה אמור להיות בצד שלהם. אבל להייזל היה ברור למה סנייפ כל כך נדהם וזה לא היה טוב כלל. דראקו כנראה לא רצה לחשוב על זה, אחרי מה שעבר על שניהם יחד, אבל עיניו התרחבו וקללה הסתננה מבין שיניו החשוקות.

אוי. חשבה הייזל לעצמה. הוא נזכר לאיזה בית היא משתייכת.

הפרק הקודם		הפרק הבא