"אקדחו של צ'כוב" / ליאן

הנה הפרק הבא. עכשיו אני מניחה שכבר תבינו הכל.

פרק תשיעי: רוז

במוחה של הרמיוני התרוצצו המחשבות. היא לקחה נשימה עמוקה, תפסה בזרועו של המרפא, וגררה אותו לחדר הצדדי, סוגרת אחריה את הדלת.

"ספר לי את כל מה שאתה יודע, ג'ונסון,"  היא הנחתה אות בקול קשוח.

אז הוא סיפר לה הכל.

כשיצאה מהקדוש מנגו כארבעים דקות לאחר מכן, היא הרגישה את הדופק בראשה ואצבעותיה מתחילות לעקצץ.

במהירות, ההילאית התעתקה בחזרה למשרדה, מגששת אל המדף למצוא את שיקוי החיזור ולוגמת ממנו במהרה. היא לא הייתה מוכנה לסכן את ההיריון הזה.

לוקחת נשימה עמוקה נוספת, הרמיוני נפלה על הכסא, ראשה קבור בין ידיה, והיא מנסה למצוא תשובות במבוך התגליות שאליו נקלעה לאחרונה.

היא לא ציפתה שלכאן החקירה תוביל. אבל לאבי היקום כנראה היו תוכניות אחרות בשבילה.

היא קמה באחת, מזנקת מכסאה אל עבר האח- והאש התפרצה באחת כשאבקת הפלו הושלכה לתוכה. לאחר מספר שניות נקש מקברייד על דלת המשרד, ונכנס פנימה כשהמהמה ההילאית לאישור.

בלי הקדמות, קראה הרמיוני- "הייתה להומברט הייד אחות נוספת, נכון? אמיליה הייד."

מקברייד מצמץ בבלבול, "כן... מצאנו במסמכים תזכורת לגביה, אבל היא לא הייתה באיזור בכלל בזמן הרצח, היא נסעה ל-"

"- אני יודעת, אני יודעת," קטעה אותו הרמיוני, ידה עולה לגרד את מצחה ועיניה נעצמות בניסיון להתרכז, "אבל היא הייתה נוכחת בחיי המשפחה בתקופה האחרונה בכל זאת. היא הייתה מקורבת להומברט הייד, לא?"

"כן, ככל שידוע לי. אבל מה-"

"קח את גלימת הצמר שלך," היא קטעה אותו שוב, "אנחנו יוצאים."

אמיליה הייד התגוררה בצד השני של הוגסמיד, הצנוע והפחות מבוסס. ביתה היה עשוי עץ מהגוני והפרחים באדניות היו הרבה פחות מוחצנים. בחצר נראה כסא שלידו מטאטא-צעצוע ישן, רמז לילד שגדל בבית. 'אלכס', נזכרה הרמיוני. בתיק היה רשום ששמו אלכס. בן חמש שנים.

היא דפקה על הדלת והיא נפתחה כעבור כמה דקות. אז יצא לשני ההילאים להציץ באחות הצעירה לבית הייד. אמיליה הייתה בעלת שיער שחור, קצר, שאולי עבר במעט את הכתפיים. עיניה היו כחולות עגולות ועורה היה בצבע זית. היא הייתה נעימה לעין, אך יופייה היה חוור לעומת יופייה הכמעט מסנוור של שרלוט הייד כשעוד הייתה בחיים.

"כן?" היא שאלה, "אני יכולה לעזור לכם?"

הם הראו לה את התגים, ולאחר שעיקמה פניה לכמה שניות אפשרה להם להיכנס.

הם התיישבו על הספה ואמיליה הגישה להם מיץ דלעת צונן. הוא לא היה טעים כמו שהוכן בהוגוורטס, אך היה מספיק טוב לדעת מקברייד.

"קודם כל, תרשי לי להביע את תנחומיי על האובדן שלך," אמרה הרמיוני בדיפלומטיות, "אני מניחה שעוברת עלייך תקופה לא פשוטה."

אמיליה נתנה בהרמיוני מבט ארוך, לפני שהנהנה ומלמלה –"תודה."

"אנחנו עוברים על התיק של המשפחה שלך, ו... נאמר שיש כמה סוגיות שהעלו אצלנו שאלות מסוימות..." זה היה מקברייד שדיבר הפעם.

גבותיה של אמיליה התכווצו- "שאלות? ובכן, אני מקווה שאני אוכל לעזור לכם, אם ככה. כל מה שתצטרכו כדי למצוא מי רצח את אחי וגיסתי, ושנוכל לקבל אלינו בחזרה את לואי סוף-סוף," קולה רעד כשדיברה על התינוק, וניכר היה בקולה שהתגעגעה אל אחיינה.

זה היה תורה של הרמיוני להנהן בהבנה, והיא שאלה- "לפני שנסעת לרומניה," החלה ההילאית לשאול, "בערך שבועיים לפני הרצח, שמת לב ל... שינוי בהתנהגות של אחיך או של שרלוט? הם נראו נסערים, מבוהלים?" הרמיוני הרגישה קצת מטופשת משום שידעה שאמיליה כבר נשאלה את השאלות הללו. אבל הפעם היא חיפשה משהו אחר בתשובות, משהו מעבר.

"לא..." השיבה אמיליה, "כמו שאמרתי לחוקר הראשוני של משרד הקסמים, כשראיתי את ברט הכל היה בסדר. הוא אמר שיש לו תקופה קצת עמוסה אבל לא משהו שיכול היה להסביר את מה שקרה."

"ממ,"מלמלה הרמיוני, חושבת, "ושרלוט? היא דיברה אתך על אילו שינויים בשגרה שלה? ביקורים בלתי צפויים? אולי אדם זר שעקב אחריה?"

שוב, אמיליה הנידה ראשה לשלילה.

הרמיוני החליטה לחפור יותר עמוק. "אמיליה, אני רוצה שתספרי לי על האחיינית שלך."

זה לכד את תשומת לבה לחלוטין, אם עד עכשיו הקשיבה בחצי אוזן. גבותיה נשקו למצחה- "סליחה?"

"אני בטוחה ששמעת אותי," אמרה הרמיוני, "האחיינית שלך. הבת של ברט ושרלוט. אני רוצה שתספרי לי על הפעם האחרונה בה ראית אותה," משהו התנפץ בחזה של הרמיוני כששאלה זאת.

"רוזמרי ליליאן הייד," אמר ג'ונסון באיטיות, "בת ארבע וחצי..."

ההילאי פסע באיטיות בחדר, צעדיו כבדים והבעתו כאובה, "סוורוס הביא אותה לג'יני, ומיד הפנים שלה התמלאו אור..." הוא גירד את מצחו בריכוז.

"היא הגיבה בחיוביות לביקורים האלו?" שאלה הרמיוני.

"הכי חיובי שאפשר," ענה ג'ונסון בלי לחשוב פעמיים. "איך שג'יני ראתה אותה, ישר ככה," הוא הדגים בזרועותיו תנועת חיבוק, "וליטופים ונשיקות, ו'כמה שאת יפה' ו'כמה גדלת' ו'נסיכה שלי' ומחזיקה אותה חזק... לא ראיתי את ג'יני אף פעם ברוח מרוממת כמו שהייתה כשהביאו את הילדה לכאן."

"ואיך הילדה עצמה הגיבה?" שאלה הרמיוני.

"בהתחלה לקח לקטנה כמה דקות לצאת מההלם הראשוני. היא נראתה מבולבלת, אבל במהרה היא התחברה מאד לג'ינברה, התחילה לקפץ ולצחוק בחדר, רצה לג'יני ולסוורוס ובחזרה. היא חיפשה כל הזמן את החום של ג'יני בשעה שהייתה כאן. כזו ילדה בובה," תווי פניו של ג'ונסון התרככו.

"וסוורוס סנייפ?" הוסיפה הרמיוני לשאול. היא זכרה את אותו מורה קודר לשיקויים, שנראה כאילו הדבר האחרון שרצה זה ללמד ילדים רפי שכל, כמו שהוא ניסח זאת בעצמו. סנייפ מעולם לא נראה נוח במיוחד ליד ילדים, והרמיוני הסתקרנה לדעת כיצד הוא התנהג במהלך הביקור. "איך הוא התייחס לילדה? גער בה? צעק? דיבר בקשיחות?"

"לא, לא, לא," ענה ג'ונסון לשלילה, פוסל מכל וכל את השערותיה של הרמיוני, "ממש לא. הוא ניסה להשתיק אותה שלא תצעק בהתלהבות בחדר, אבל לא אמר לה מילה רעה, מה פתאום..." ג'ונסון נראה שנזכר במשהו- "וכשהיה עליהם ללכת, הקטנה התחילה לבכות אז הוא לקח אותה ככה...- הוא החווה בידיו תנועה שקשה היה לפרש.

"ו..מה? איך הגיב לילדה כשבכתה?" לחצה הרמיוני.

"משי..." הייתה התשובה של ג'ונסון, "כמו בכפפות של משי."

מבטה של אמיליה קדר, והיא נאנחה. "אני לא ראיתי את האחיינית שלי קרוב לשלושה חודשים," היא אמרה לבסוף, בשקט, "שרלוט אמרה שהיא שלחה אותה לפנימייה משום שהיא התקשתה להסתדר אתה. היא אמרה שזה כואב לה, אבל הילדה מקשה עליה את החיים. בפנימייה, ככה היא אמרה לי, יחזירו אותה למוטב. אז מה נותר לי לעשות? כלום."

"לא קיבלנו שום איזכור, לא היה כתוב בשום מקום שיכולנו לחקור או להתחקות אחרי עקבות מסויימים... לא הייתה אינדקציה בשום דרך לעובדה שלשרלוט והומברט הייד הייתה בת," אמרה הרמיוני באיטיות, בוחנת את תגובתה של האחות.

"אני לא יודעת מה לומר לך," אמיליה לא התבלבלה, "את זה התפקיד שלך לבדוק, לא שלי."

'טו-שה', חשבה הרמיוני לעצמה, לפני שבאיטיות ובשיקול דעת שאלה את שאלת מיליון הדולר. "מה שמה של הילדה, אמיליה?"

שתיקה של מספר שניות השתררה בחדר, ובאה לסיומה כשאמיליה ענתה לבסוף- "רוזמרי ליליאן איזבל הייד."

בום.

האישור הסופי היה כמו הנחתת נבוט על ראשה של הרמיוני, והיא עצמה עיניה בחוזקה.

רוזמרי ליליאן הייד. בת ארבע וחצי.

"ספרי לי קצת על רוזמרי," ביקשה הרמיוני, למרות שהייתה בטוחה שבשלב הזה היא כבר יכולה הייתה להרכיב את חלקי הפאזל בעצמה.

ג'ונסון כבר דאג לזה.

"זאת הייתה הפעם הראשונה שהביאו אותה לבקר את ג'יני, כשנתתי את האישור," סיפר המרפא, "אבל זו לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה. ממש לא. ראיתי אותה הרבה לפני כן. ממש ברגע שהיא נולדה."

הרמיוני מצמצה אליו בהשתאות, אך לא העזה לקטוע את דבריו.

"לאחר שהארי פוטר נהרג במתקפה ההיא, הם דווחו שהם מעבירים אלינו למחלקה את אשתו. 'נטרפה עליה דעתה,' הם אמרו, 'לטובתה ולטובת הסביבה שתובא למחלקת בריאות הנפש אצלכם'.

הוא לקח נשימה עמוקה לפני שהמשיך, "לא לקח הרבה זמן לפני שהבנתי שהיה פה משהו אחר. עמוק יותר. ג'יני הייתה בדיכאון, אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה שהיא הייתה כאן."

גבותיה של הרמיוני התכווצו, "אלא מה?" היא שאלה.

"אני מכיר כל סוג מטופל שקיים, הילאית וויזלי," ג'ונסון השיב, "ואת ג'ינברה פוטר הם מלאו בכל מיני כשפים ושיקויים. לחשי הזיה, שיקויי שכרות, כל דבר שרק תרצי הם נתנו לה. כאילו האינטרס שלהם היה שהיא תהיה משוגעת. לא צלולה. הם נתנו לי הוראות ברורות מה לתת לה ומתי. בהתחלה הקשבתי להם, הם שכנעו אותי שזה לפי צורך, אבל אז..."

"אז... מה?" המשיכה הרמיוני לשאול.

"אז גילינו שג'יני בהיריון." השיב ג'ונסון.

עיניה של הרמיוני התרחבו ונשימתה נעצרה, "מה?!"

"כן," ג'ונסון השיב, "ביום שבו בעלה נהרג היא התכוונה לספר לו. לא לקח הרבה זמן לפני שמי שהמידע היה רלוונטי לגביו גילה אותו. במשך כל ההיריון היא הייתה מאושפזת כאחרון הפושעים כאן, וברגע שנולדה התינוקת היא נעקרה מזרועותיה בברוטליות. אני זוכר..." כאן הפסיק ג'ונסון את דבריו לקחת נשימה עמוקה, רעד מופיע בקולו, "אני זוכר את המבט שלה. היא צעקה והתחננה שלא ייקחו לה את הילדה, אבל הם סירבו להשאיר אותה עם האם. לקחו אותה יומיים לאחר שנולדה. ממשרד הקסמים הם הגיעו, שלושה פקידים, ולקחו ילדה מאמא שלה כאילו כלום..."

הגילוי הפתאומי הסעיר את עולמה של הרמיוני. היא נתנה למילים להתעכל במוחה, והבינה לפתע את מה שלא חשבה שהיה אפשרי עד כה.

יש לה אחיינית. לג'יני הייתה תינוקת. עוד בת קטנה למשפחת וויזלי, לרשת את טוב הלב של מולי ואת השובבות של ג'יני.

והארי... אוי, הארי. הארי מעולם לא גילה שהוא עתיד להיות אב.

אלוהים, הייתה לה אחיינית. איך מעכלים את המידע הזה? מה עושים עם התגלית הזו?

איך ממשיכים מכאן?

"'רוזמרי ליליאן'," סיכם ג'ונסון בקול חנוק, "היא התחננה בפני. אמרה לי 'תגיד להם שקוראים לה רוזמרי ליליאן; ושאמא אוהבת אותה הכי בעולם'."

רוזמרי ליליאן הייד. בת ארבע וחצי.

מול הרמיוני, אמיליה שקלה את דבריה.

"שרלוט והומברט היו תמיד מסורים לעבודה שלהם," היא אמרה באיטיות כעבור שניות ארוכות, "הם היו נאמנים לכל מה שמשרד הקסמים ייצג. הם היו גאים במי שהם," היא הדגישה. לאחר אנחה רפה, מבטה מחפש תשובה בחדר, מתרוצץ, היא המשיכה, "באחד הימים, יצר איתם קשר אחד מהממונים הבכירים לענייני קטינים במשרד הקסמים. אמר להם שהם חלק ממאגר של "משפחות חירום", מתוקף כך שהיו חלק ממשרד הקסמים, לגבי קטינים. אמרו שיש ילדה במצוקה שצריכה בית. הם נסעו למספר ימים מחוץ להוגסמיד, וחזרו עם רוזמרי." כאן לקחה אמיליה הפסקה.

ידה של הרמיוני עלתה בכדי לכסות את עיניה, והיא חשה בכאב הראש שלה מחריף. התמונה החלה להרכיב את עצמה במהירות בזק, והרמיוני הייתה די בטוחה שלא תאהב את התמונה הסופית. "זה היה הליך אימוץ די מהיר. הם רשמו את הילדה כבתם והתכוונו לגדל אותה כשלהם. הכל היה לכאורה בסדר."

"אלא ש..." הרמיוני הסירה ידה מעיניה, "משהו השתבש, נכון, אמיליה?" היא שאלה ביובש.

האחות צקצקה בלשונה, לפני שהמשיכו, "שרלוט והומברט... במיוחד שרלוט, לא הסתדרו אתה כל כך. היא הייתה ילדה שנתונה לקריזות. פעם צוחקת ומחייכת, פעם בוכה ובועטת בכל דבר. קשה היה להשתלט עליה. שרלוט סיפרה לי שלפני שהיא הגיעה אליהם היא עברה בין שלוש או ארבע משפחות, כל אחת מהן פחות אידיאלית מהשניה. חטפה מכות ועלבונות מהרבה מבוגרים. אז אמרתי לה- "שרי, הילדה בטראומה, תהיי סבלנית", אבל נראה שהיא מתכוונת להוסיף את השם שלה לרשימת המשפחות הכושלות על הנעל של הילדה*."

"הומברט היה הרבה יותר טוב אליה, אפשר היה לראות את זה," המשיכה אמיליה, "שרלוט ישר הייתה מרימה ידיים, גם הומברט לא היה חסר לו עצבים, אבל בניגוד לשרי, הוא ניסה לשלוט בעצמו. היה קונה לה לפעמים בגדים וצעצועים ומה שילדה צריכה. כשהיא חטפה צעצועים ללואי, הוא היה סוגר אותה בחדר לעשר דקות, או מכה פעם או פעמיים עם השרביט על האצבעות. אבל שרלוט לא, אצל שרלוט זה ישר חבטות והשפלה. הילדה לא אהבה אותה. היא העדיפה שברט ייקלח וישחק אתה. שרלוט ידעה את זה, ולכן הסלידה שלה ממנה גברה. היא הייתה אומרת לי שהקטנה גונבת לה את ברט. כל תשומת הלב שלו על הילדה והוא שוכח אותה ואת לואי. היא לא רצתה את רוזמרי בבית."

הרמיוני עיבדה את מה שגילתה בראשה, ומקברייד לצדה מלמל- "טוב, זה מסביר את עניין הפנימייה, אני מניח."

"הפעם האחרונה שראית אותה, את אומרת הייתה לפני שלושה חודשים?" הרמיוני שאלה שוב בכדי לוודא.

"כן, משהו כזה. פחות או יותר. אמורה להיות בפנימייה לפי מה שידוע לי."

הרמיוני לא הייתה  בטוחה למה, אך היא פקפקה מאד בסבירות הזו פתאום. "אני מבינה," היא אמרה וקמה מהספה בזינוק, פניה מחליפות צבעים פתאום. "סלחו לי..." היא אמרה ויצאה מן הביתה, משאירה אחריה שני קוסמים מבולבלים.

מקברייד לא שכח את נימוסיו. "תודה רבה על העזרה, אמיליה," הוא אמר במבוכה, "בבקשה צרי אתנו קשר אם תיזכרי בדבר מה נוסף."

עם זאת הוא פנה לצאת אחרי השותפה שלו, דלת הבית נסגרת מאחוריו.

"היי, וויזלי!" הוא קרא להרמיוני, שעמדה קפואה, גבה מופנה אליו, "אכפת לומר לי מה זה ה...-" הוא השתתק כשהרמיוני הסתובבה אליו בפתאומיות, גורמת למילים להיתקע בגרונו.

פניה של ההילאית היו סמוקים, ידה על החזה שלה, על הלב שהלם כפטישים, ומקברייד חש גל של תחושה רעה כשראה שדמעות הציפו את עיניה פתאום.

"מה... מה קרה?" הוא שאל בבהילות.

"זה... זה היה הקשר..." הרמיוני השתנקה, קולה רעד, הגילוי המעורב בהורמוני ההריון השתלטו עליה לפתע.

"מה... על מה את מדברת?"

"הילדה, היא המפתח לכל מה שקורה כאן!" פניה של הרמיוני התקשחו וכעס היה ניכר בהן. "מקברייד, הילדה הזו, הבת המאומצת, זו... זו אחיינית שלי. זו הבת הביולוגית של ג'יני."

מקברייד מצמץ, לוקח לעצמו שנייה לקלוט מה היא אומרת ואז- "מה?!?"

הרמיוני הנהנה, "דיברתי עם ג'ונסון," היא בלעה את הדמעות שחנקו את גרונה, "הוא אמר שג'יני הייתה בהיריון כשהגיעה אליהם. היא ילדה בת, וקראה לה רוזמרי ליליאן. הם לקחו אותה ממנה כמעט מיד כשנולדה. אמיליה הרגע אמרה שלזוג הייד הייתה ילדה בשם הזה. הכל מתחבר עכשיו כמו כפפה ליד. הם לקחו מג'יני את התינוקת שלה ושמו אותה בידיים של אישה זרה. בגלל זה ג'יני רצתה את המסמכים שלי. בגלל זה הייתה תמונה של שרלוט בחדר שלה במחלקה הפסיכיאטרית. היא רצתה להגיע לשרלוט בגלל שהיא רצתה את התינוקת. כמו משפט שלמה." הרמיוני העבירה יד בשיערה, דמעה בוגדנית זולגת במורד לחייה כשהבינה סוף סוף את העניין.

"אני אמות ואהרוג בשבילה... ושרלוט יודעת את זה..."

היא דיברה על הילדה...

מקברייד ניסה לעכל את מה ששמע. "אבל איזה הוכחות יש לנו לזה?" הוא נראה מבולבל, "כל מה שיש לנו זו השערה. השם של הילדה יכול להיות סתם צ...-"

"מה היה החוק הראשון שלימדתי אותך לגבי חקירות חמורות, מקברייד?" קטעה אותו הרמיוני, לא נותנת לו להמשיך את המשפט.

מקברייד נאנח. "בפרשיות רצח אין צירופי מקרים," הוא שינן את הכלל שלמד בעל פה לפני זמן רב.

וזה נכון. אם יש שני פרטים שעל פניו רק גורם אחד מאחד אותם, אז כנראה שהוא המפתח לתעלומה. "אבל...-"

"אין לאף אחד מושג איפה הילדה הזאת..." אמרה הרמיוני, "במסמכים שעברתי עליהם היה שם של פנימייה מסוימת ו..."

"ו...?"

"והפנימייה הזו לא קיימת בשום מקור מידע שידוע לנו," הרמיוני אחזה בראשה כמשתגעת, "אנחנו לחלוטין לא יודעים איפה היא. היא אבודה בדיוק כמו לואי..." הרמיוני הרגישה פאניקה הולכת ומשתלטת עליה.

"וויזלי, קחי נשימה עמוקה, את לא נראית טוב. אולי כדאי ש...-"

"קוראים לילדה רוזמרי ליליאן, מקברייד," בכי התפרץ מגרונה של הרמיוני לפתע, ידיה עולות לכסות את עיניה שוב.

ליליאן... לילי... לילי הייתה אמו של הארי, שהקריבה את עצמה בשבילו.

"רוזמרי... רוז...." הדגישה הרמיוני בקול רועד, "ג'יני והארי עמדו בהבטחה שלהם... הם קראו לתינוקת שלהם על שם הבת שלי."

עיניו של מקברייד התרחבו, אך הוא לא פצה פה.

"ואין לנו מושג איפה היא."

~~הצטרפו אלי לפרק הבא: תככים~~

"הרמיוני הבינה סוף סוף מה קורה כאן. זו קנוניה. קנוניה אחת גדולה. והיא לא התכוונה לתת לזה להימשך."

* בתרבות האירופאית, ילדי משפחות אומנה או ילדים יתומים שנזרקו מבתים שונים, היו לעתים כותבים את שם המשפחה האומנת שלא רצתה בהם על גבי סוליה של נעל. זה היה אות קלון של הילד כלפי עצמו ו"אות כבוד" בין ילדי אמנה שנגררו לכנופיות.

הפרק הקודם		הפרק הבא