מלחמה בלב ים (פרסארס)

פרק תשיעי:

"זה לא מצחיק אותי ארס, תוריד אותי!" סף העצבים אליו הגיע פרסי היה חדש לו לחלוטין.
הוא כבר ניסה הכול.
הוא הלם בגבו של האל, השתולל, צעק, קילל- מה לא? אבל ארס הארור, הוא רק צחק, יצב את אחיזתו ומידי פעם טפח על ישבנו של פרסי כאילו היה שק גדול של תפוחי אדמה, וככה בדיוק פרסי הרגיש.
כמה שעות לפני כן פרסי התקשה להתעורר אחרי מה שארס עולל לו במשך שעות.
האל בהחלט קיים את הבטחתו, הוא לא הפסיק לחדור אל גופו של החצוי גם אחרי שכבר מילא אותו לחלוטין.
"ארס אני לא יכול יותר! בבקשה!" פרסי התחנן, ידיו חופרות באדמה וגופו הרועד מנסה נואשות לשמור על יציבות כשארס נכנס ויצא ממנו בחדות שוב ושוב, רוכן מאחוריו, מחזיק את מותניו כדי להגביה את ישבנו של החצוי גבוה יותר.
לבסוף פרסי התמוטט, הוא פשוט נרדם. הוא הפסיק לספור כמה פעמים הוא גמר עד שחשב שיצא מדעתו, גופו המותש והמסופק מכוסה בשריטות ושפשופים מהאדמה עליה שכבו ומסמני מציצה ונשיכות שאל המלחמה הותיר אחריו.
נותר רק לתאר כמה מופתע היה פרסי כשהתעורר לבסוף וגילה כי שורשי כפות ידיו קשורים זה לזה בחבלים אדומים כדם וכך גם רגליו.
הוא אפילו לא הספיק ליהנות מהעובדה שזו הפעם הראשונה מאז יצאו למסע החיפושים הזה בה ישן ולא חלם דבר. עניין שהיה חשוד לו, כן, אבל הוא לא התלונן. מצד שני הוא גם לא ציפה להתעורר אל הסיוט החדש הזה בו הוא היה קשור כמו נקניק.
"פחדתי שכשתתעורר ותיזכר בכל מה שעשינו אתה תסבול מ 'חרטות הבוקר שאחרי' ותברח, אז חשבתי שהכי בטוח יהיה פשוט לדאוג שזה לא יקרה." הייתה טענתו של האל כשהניף את פרסי הכפות מהקרקע והטיל אותו על כתפו.
וככה הם הלכו כבר שעה ארוכה במהלכה פרסי למד עד כמה הסבלנות שלו גמישה.
"אתה חולה בראש, חתיכת אל דפוק." סינן פרסי שהיה כבר מותש שוב מהנסיונות הכושלים שלו לשחרר את עצמו. הגוף שלו גם ככה לא היה בשיאו אחרי הטיפול המיוחד שקיבל מאל המלחמה וגם החבלים האדומים היו מעשה ידי האל ולכן לא בקלות היה ניתן להסירם. 
"תזהר חצוי, אני מתחיל לחשוב עכשיו על כל מיני דרכים יצירתיות יותר ללמד אותך לתת כבוד." מצב רוחו של ארס היה פשוט מעולה.
לבסוף פרסי נכנע. הוא לקח נשימה עמוקה, מטיל את ראשו מטה.
"אני לא אברח." הוא אמר בשקט.
"מה אמרת אפס? אני חושב שלא שמעתי טוב, אני פשוט קצת עסוק בלסחוב את כל המשקל האנושי המטופש שלך."
"אני לא אברח לך ארס, ואל תכריח אותי לחזור על זה שוב. כל מה... כל מה שהיה בינינו היה מרצון." פרסי הרגיש סחרחורת משתלטת עליו, הוא פשוט לא האמין למצב אליו הגיע.
"אני שמח לשמוע." הייתה תשובתו החדה של האל, היה אפשר לשמוע שהוא מחייך. הוא תפס את פרסי בחולצתו והוריד אותו היישר אל מולו.
"אתה מוכן עכשיו להסיר ממני את החבלים הנוראיים האלה?" פרסי רטן, "דווקא כשלא צריך ממך שום הפגנות כוח אתה נזכר שעוד יש לך קצת ממנו." הוא הושיט את ידיו קדימה אל עבר האל.
חצי חיוך ערמומי הופיע על פניו של ארס, "עוד רגע נער ים," הוא אמר, לוקח צעד אחד קרוב מידי אל פרסי שצעד לאחור בתגובה. "הצבע האדום הזה כל כך מחמיא לעור החיוור שלך. זה עושה לי חשק לקשור את כולך." בתנועה חדה האל תפס את ידיו של החצוי והרים אותם בכוח מעל ראשו של פרסי, מצמיד אותו לקיר.
"תפסיק לשחק איתי משחקים." סינן פרסי מבעד לשיניים חשוקות, הוא עדיין כעס אבל לפתע גילה שליבו מאיץ את קצב פעמותיו.
ארס תפס עם ידו הפנויה בלסתו של הצעיר יותר והטה את ראשו למעלה, עיניו ננעלות על סימן אדום ויפה שעיטר את צווארו של פרסי שהוא עצמו השאיר בשעות הקודמות. האל ליקק את שפתו העליונה באיטיות והביט בעיניו של פרסי שעקבו אחרי התנועה, בולע את רוקו בקושי. 
"פרסי" נהם האל, "אי אפשר לסרב לך." שפתיו כיסו את פיו של הצעיר יותר וסחפו את האחרון בבת אחת לנשיקה שהעבירה זרמים נעימים בגופו.
אחרי כמה רגעים ארוכים בהם התנשקו בלהט אל המלחמה התנתק מהחצוי בקושי רב, חוט של רוק עוד מחבר בין שפתותיהם, מסרב להיפרד.
הוא נקש באצבעותיו והחבלים האדומים שקשרו את רגליו וידיו של פרסי נעלמו.
פרסי שפשף את מפרק כף ידו והישיר את מבטו אל עיניו של האל מנגב את שפתיו בגב כף ידו.
"אפשר ללכת עכשיו?" הוא שאל בקול חנוק מרגשות.
"אפשר." אמר ארס, מחייך.

כשארס הביט בפרסי שהלך לצידו ליבו התמלא בתחושות שהרבה זמן הוא לא הרגיש.
פרסי, כל כך חזק, אמיץ, יציב. כל כך טהור ברגשותיו וכנה, כל כך יפה, סקסי וגברי. איך אפשר היה שלא להישבות בקסמו? איך ארס הצליח לפספס את זה לאורך זמן רב שכזה? ואיך מכולם פרסי התאהב דווקא באל חסר הדעת הזה, אפולו?
פתאום האל הבין שהוא רוצה את פרסי לצידו מסיבות שונות לחלוטין מהסיבות בגינן גרר את החצוי לכל המסע הזה מלכתחילה.
אם אפולו לא יודע להעריך את מה שיש לו בין הידיים אז שלא יתפלא אם יחטפו לו אותו, במיוחד כשהדבר הנהדר הזה הוא פרסי.
"כבר כמה זמן לדעתך אנחנו נמצאים בתוך המבוך הזה?" שאל החצוי, ארס לכסן אליו את מבטו.
פרסי כל כך רצה כבר לצאת החוצה.
הוא שנא את המבוך שהחליש ובלבל אותו וקיווה שההליכה בו לאורך זמן שהיה נראה כמו נצח השתלמה.
מי יודע? אולי הם הולכים כבר שבועות. אולי יום אמצע הקיץ ומועצת האלים חלפו כבר?
"אני לא יודע להגיד לך כמה זמן במדויק," השיב ארס "אבל אנחנו כבר צריכים לצאת. חפש את האות של דיידלוס, הראשון שתראה יהיה השער שלנו החוצה." הוא צפה בשעשוע קל איך בין רגע הבעת פניו של החצוי השתנתה מייאוש לאושר.
פרסי התחיל להסתכל סביבו בפראות אחר האות דלתא.
"הינה!" הוא קרא לבסוף, נרגש. הוא לא האמין שסוף סוף הוא ייצא מהחור הנוראי הזה.
ובאמת, על הקיר הייתה טבועה באופן כמעט מסווה לחלוטין האות היוונית דלתא.
פרסי הניח עליה את כף ידו בזריזות והאות זהרה באורה התכלכל. הקיר התמוסס ופרסי וארס מצאו את עצמם עומדים בתוך צידה הפנימי והחשוך של סמטת רחוב.
ערפל כבד מאוד של בוקר ורוח קרירה מלאה בריח ים קיבלו את פניהם יחד עם המולת ילדים ופעמוני אופניים.
פרסי לא יכל שלא לחייך כמו משוגע, הגיע הזמן. סוף סוף הוא בחוץ.
ארס פינה את הדרך לפרסי כך שהיה הראשון לצאת מהסמטה, הקיר מאחוריהם השמיע צליל של אבנים מתחככות זו בזו ופתח המבוך נסגר מאחוריהם. אף אחד מהשניים לא התגעגע.
הם יצאו אל רחוב שוקק חיים ושמש בוקר שהצליחה להסתנן מבעד לערפל סנוורה את עיניו של פרסי. הוא כל כך שמח לצאת מהמבוך שלרגע בכלל לא עניין אותו איפה הוא. אבל אז זה היכה בו כמו ברק ביום קיץ.
"סן פרנסיסקו." הוא אמר.
ארס הסתכל עליו ארוכות, "אני מניח שאתה יודע בגלל-"
"בגלל שזה חצי אי. אני יכול לדעת איפה אנחנו בדיוק בגלל הים שנמצא מכל כיוון. ארס אני לא מאמין. הגענו מצ'טנוגה אל סן פרנסיסקו. ברגל." רק כשהמוכר בדוכן המאפים לפניהם קרא לאנשים לקנות מאפה ולקחת עיתון פרסי התנער מהתחושה המשכרת חושים שעטפה אותו וניגש לדוכן לקחת עיתון אחד בעצמו.
"התאריך..." הוא מלמל. פחד קל הציף אותו, מה אם הם באמת מסתובבים במבוך כבר שבועות?
בפינת העיתון היה כתוב התאריך ולרגע פרסי בהה בו בטמטום.
שלושה ימים.
רק שלושה ימים ארורים עברו מאז נכנסו באותו אחר הצהריים אל המבוך בצ'טנוגה ויצאו בבוקר היום הרביעי כאן, בסן פרנסיסקו. זה פשוט לא נתפס על הדעת.
"ארורה אתנה והראש המעשי שלה, דיידלוס הזה... הוא באמת ידע להמציא דברים מדהימים." אמר ארס, הוא הבין לפי תגובתו של פרסי שלהגיע ברגל מצ'טנוגה לסן פרנסיסקו בקצת יותר משלושה ימים זו חתיכת גמיעת מרחק מטורפת.
"אני אפילו יכול לדעת את המיקום המדויק של האי אלקטרז" פרסי אמר לארס, מעיף מבט מעבר לכתפו, "אף פעם לא נתקלתי בשתי כניסות כל כך קרובות של המבוך." הוא נזכר בצמרמורת קלה בשנה ההיא שבה נכנסו הוא וחבריו למבוך. הם הגיעו לכניסה שכלא אלקטרז ושם הם נלחמו במפלצת קאמפה והצילו את בריאראוס בעל מאה-הידיים.
"ארס, אני..." פרסי החזיר את מבטו אל האל, "אני יכול לבקש משהו?" עיניו הירוקות נצצו לעומת אש עיניו של אל המלחמה.
ארס קישת את גבתו בהפתעה. פרסי מבקש משהו? ממנו?
הוא פחד לפגוע ברגע הזה ולכן פשוט השיב "דבר."
"אנחנו חייבים למצוא את אפרודיטה, אני יודע את זה. כי נשארו יומיים עד יום אמצע הקיץ ומי יודע איפה היא ומה קורה לה עכשיו. אבל... המבוך... וגם... אנחנו בסן פרנסיסקו, עד מחר בבוקר בטח נמצא את הליוס, אז אולי, אולי נעשה הפסקה? רק לכמה שעות?"
ארס הביט בפרסי ממושכות. הוא התכוון להגיד דברים אחראיים ובוגרים שלא הלמו אותו בכלל אבל מבט אחד בעיניו של פרסי והוא הרגיש שהוא טובע. איך אפשר להגיד לו לא?
"אם אנחנו עומדים לבזבז זמן על טיול מטופש רק בגלל שאתה חלשלוש אז אני משביע אותך בנהר סטיקס להתחייב לי לשלוש משאלות. כל דבר שאני אבקש ממך אתה תעשה, אפס."
"שתיים."
"אל תתחכם."
"טוב בסדר." פרסי ויתר כי הוא באמת רצה את הזמן הזה. הוא הרגיש שאחרי שלושה ימים במבוך שהרגישו כמו נצח-ועוד-קצת מגיע לו קצת להשתחרר בעיר יפה כמו סן פרנסיסקו. הוא הרגיש שאבן ענקית נגולה מליבו.
"אבל רק שתדע ארס שכולם באולימפוס עומדים לדעת שאל המלחמה הגדול והחזק ביקש שלוש משאלות מחצוי." חיוך התגנב לשפתיו והוא הסתובב והתחיל ללכת בעקבות המולת הרחוב למרכז העיר. הוא לא שמע את ארס מאחוריו אומר "אחרי הדברים שאני עומד לבקש ממך, ממש לא אכפת לי."

בגלל שבאמת לא היה להם הרבה זמן לבזבז בטיול לא אחראי בסן פרנסיסקו בזמן שהם אמורים להציל את אלת האהבה אז פרסי בחר ללכת עם ארס לפארק שנקרא פארק שער הזהב והיה מוכר בעיר.
הפארק הענק היה מלא עצים, פרחים, בעלי חיים ומגוון של תיירים. היו בו חלקות גנים, אטרקציות למבקרים ונקודות תצפית ובנייה, הוא היה שובה בקסמו. הפארק השתרע ממרכז העיר עד לחופיו של האוקיינוס השקט והיה יפיפה על כל צבעיו וההליכה בו הייתה מלווה בריח רענן של יער ורוח ימית נעימה שהצליחה להסתנן מבעד לעצים.
עמוק בליבו פרסי ידע שהוא בחר בפארק הזה כי הוא היה דומה לסנטרל פארק בניו יורק. געגועים הביתה החלו מנקרים בו. הוא התגעגע לאמו, למיטה שלו במחנה, לאימונים, לשקט.
הוא חשב פתאום על אפולו, שנמצא בניו יורק ובטח בכלל לא מחכה לו. המחשבה הציתה בבת אחת כעס בליבו.
מי צריך אותו בכלל?
ככל שפרסי המשיך לחשוב על האל המסוים ההוא ככה הכעס בעבע בו יותר.
הוא נתן לאפולו את ליבו בשלמותו, הוא היה שם בכל אותם לילות גם כשגופו וליבו התחננו אליו שיפסיק, התעורר לכל אותן מיטות קרות ולשמש בוקר שבכלל לא חיממה אותו. הוא נשבה בקסמו ובלע את הקנאה שכרסמה בו כשאפולו היה חוזר מלא סיפורים על המחזרים והמחזרות שלו. הוא שנא אך כל כך חיכה למחוות הקטנות המטופשות שאפולו השאיר לו לפעמים.
פרסי הרשה לעצמו להסחף ברגשות הרעים על כל זה במשך כמה דקות אבל לפתע הוא גילה שצליל פסיעותיו של ארס מאחוריו ממלא את ליבו בשקט חדש, בבטחון.
לפני שנתקל בשדה למיה במבוך פרסי היה מתבלבל ומתקשה להבין איך הפך ארס מאל שפרסי כל כך שנא לאל שלצידו הוא מרגיש בטוח.
הוא היה מעניש את עצמו בקללות על שנתן לשפתיים האלה לנשק את שפתיו, על כל הסדקים שנוצרו בחומה שהוא כל כך התעקש לבנות סביב ליבו.
אבל אחרי שארס הציל אותו מהשדה וטיפל בו, אחרי כל גילויי הרגשות והשעות שבהן הם הפכו לאחד, פרסי גילה שחומת ליבו נפרצה ביסודיות. ועוד לא אחד מעל ידיי האולימפי ששנא יותר מכל.
לרגע קטן המחשבה הזאת הפחידה אותו, וברגע שאחרי התמלאה בטנו פרפרים.

ארס הלך צעד אחד מאחורי פרסי ואפילו שהפארק היה עוצר נשימה מבטו של ארס לא מש מגבו של החצוי. הוא לא רצה להוריד את עיניו אף לא לרגע אחד מהחצוי המעט גבוה, כהה השיער והמחוטב.
בתנועותיו של פרסי היה משהו פנתרי. הן היו גמישות, זורמות וחזקות וארס מצא שהוא מהופנט.
אחרי שתי חולצות שנהרסו, פרסי לבש כעת גופיה כתומה של המחנה שהייתה קצת גדולה עליו ודרכה יכול היה ארס לקבל הצצה טובה על שרירי גבו של הבחור הצעיר. קווי המתאר של שכמותיו נעו לפי מקצב הליכתו וארס היה מרחק של שנייה מלשלוח את ידו וללטף את העור המגרה הזה, לצבוט אותו ולהשאיר בו סימן.
"אתה נועץ בי מבטים." אמר פרסי, הוא הרגיש את מבטו של ארס חורך אותו מאחור.
"אני לא מצליח להפסיק." השיב ארס, קולו העמוק לא נכשל בלהעביר צמרמורות בגופו של החצוי.
"ארס." פרסי אמר לפתע ונעצר בפיתאומיות. הוא הסתובב לאל המלחמה וכשעשה זאת היה הישר אל מולו, סנטימטרים בודדים מפרידים ביניהם.
פרסי הרים והישיר מבט בטוח אל האל, לא ממצמץ אפילו נוכח המרחק הקטן שביניהם.
"אני עומד לשאול אותך את השאלה הכי מפגרת שאיי פעם חשבתי עלייה, אז כדאי לך מאוד להקשיב כי אני לא אחזור עלייה שוב." אמר פרסי, הוא התאמץ כל כך לא לגמגם ולנסוך בטחון בקולו.
"אתה חושב על השאלות המפגרות שלך או שהן פשוט מגיעות לבד למוח החצוי המוגבל שלך?" ארס חייך, הוא כל כך אהב כשפרסי הפגין בטחון עצמי שכזה, לעמוד כל כך קרוב לאל ולא להסיר את המבט.
"אני מתחיל לתהות למה חשבתי על לשאול משהו כזה מלכתחילה." גבותיו של פרסי התכווצו ברוגז, הוא פנה חזרה אל השביל אבל ארס תפס בכתפו וסובב אותו חזרה בידו האחת, מניח את ידו השנייה על כתפו הפנוייה של החצוי. המרחק הקטן ביניהם נטען באווירה אינטימית ופרסי הרגיש את בטנו מתהפכת.
"תשאל אותי." קולו של ארס היה מצווה.
"אתה רוצה לצאת איתי?" פרסי ירה ללא מחשבה שניה.
הם עמדו בשתיקה עוד רגע שנראה היה לפרסי כמו נצח.
איזה אידיוט.
מה הוא חשב לעצמו? ועוד מארס.
הוא היה צריך שוב להסתפק בקצת מתח מיני ומגע פיזי ולא לקפוץ מעל הפופיק.
איזה בושות! ארס לעולם לא ייתן למישהו באולימפוס או בכלל לשכוח את הרגע המשפיל הזה בו פרסי ג'קסון, גיבור המאה, הציע לו לצאת איתו.
"ג'קסון," ארס ריתק את פרסי למקומו במבטו, החצוי סירב לתת לסערת הרגשות שהתחוללה בו להשתקף כלפיי חוץ.
ארס הרים את אחת מידיו מכתפו של פרסי ומשהו בבטנו של ירוק העיניים התכווץ.
"רק אידיוט יסרב להצעה שלך." קולו של האל היה רך, הוא ליטף את לחיו של פרסי בכף ידו, חפן את פניו ורכן לנשק אותו.
הנשיקה הזאת הייתה שונה מכל נשיקה שהם חלקו מלפני כן.
היא הייתה רכה מאוד, מלאה בהבטחות.
שפתיו המחוספסות של ארס ליטפו ושרטו את שפתיו הבשרניות של החצוי, לשונו עטפה את פרסי בחום וחיפשה פתח להיכנס. פרסי נענה לו, מטה את ראשו הצידה בזווית שנתנה לשניהם גישה להעמיק את הנשיקה וגם חשפה את עור צווארו המסומן שארס לא ידע לסרב לו. פיו שוטט מזווית פיו של פרסי אל העור הרגיש והוא נשך ומצץ בצווארו בנקודה המסומנת גם ככה, מוציא מפרסי גניחה עצורה שפרחה אל אוויר הפארק.
כשארס הרים את ראשו הוא חייך בסיפוק מתנשא נוכח הסימן שהיה אדום יותר כעת ונצץ מרוק במקום בו שיחק זה עתה.
ידו של פרסי זינקה לכסות את הסימן, מודע אליו לפתע. "מפגר." הוא נאנח בתסכול נוכח מבטו המרוצה ושטוף הזימה של אל המלחמה.
"יש לי עוד רעיונות רבים איך ואיפה לסמן אותך פרסאוס ג'קסון, יהיה קשה לפספס שאתה שייך לי עכשיו" ארס כרך את ידיו סביב מותניו של פרסי ומשך אותו צמוד אליו, "רוצה להתחיל עם כמה מהם כבר עכשיו?"
"אתה לא מצחיק אותי ארס, ותדאג שזה לא יעלה לך לראש." פרסי דחף את ידיו של האל ממנו אבל חיוך קטן משלו איים להכניע את שפתיו.
"אתה מאחר בעשר דקות חצוי, הרגע הצעת לי לצאת איתך, ברור שזה עלה לי לראש."
פרסי חייך ולרגע אחד הוא עוד עמד לצידו של האל ואז כמו סופה פתאומית העולם סביבו היטשטש במערבולת של צבעים.
הוא הרגיש כאילו הוא השאיר את הגוף שלו בפארק עם ארס ונדחס באוויר אל הצד השני של המדינה.
כשהעולם סביבו התייצב שוב פרסי עמד בראשה של גבעה גבוהה שהוא לא זיהה.
ידו התרוממה ללחוץ על רקתו מהסחרחורת שעלתה בו.
מלבד הדשא הגבוה שעמד בתוכו והאל שזימן אותו, לא היה שם שום דבר אחר.
"אני שונא כשהאלים עושים את זה." התלונן פרסי, הבעת פניו הסגירה את כל הכעס שמילא את ליבו כשראה את אפולו.
פעם דיוניסוס זימן אותו לשיחה כזאת, לכן כבר הכיר את התחושה. כשחזר למציאות הכול התנהל סביבו כאילו הוא מעולם לא נעלם.
"יש לך פחות מדקה להסביר את עצמך." אפולו זהר באור מאיים, שיערו המתולתל מצל על פניו ועיני הענבר שלו קורנות בכעס.
"אני לא חייב לך שום דבר." אמר פרסי, זוקף את גבו.
"פרסי, אתה שוכח מול מי אתה מתלהם, אני אל חתיכת פרחח. ואתה לא. זורק. אל." כשאפולו אמר בכעס הולך וגובר את המילה האחרונה גל כוח פרץ ממנו והדף את פרסי לאחור, החצוי נאבק להישאר על רגליו עד שההדף דעך.
"מעולם לא זרקתי אותך אפולו, כי מעולם לא היינו ביחד. אתה לא יכול לצפות ממני להישאר לנצח בצל בזמן שאתה עושה מה שאתה רוצה ועם מי שאתה רוצה." פרסי הרגיש גוש חונק בגרונו והוא נלחם להדוף אותו, ממשיך. "אני נגעל מהדרך בה אתה חושב ומתנהג. אני..." הוא השפיל את מבטו, לא חש גאווה בכלל נוכח המילים אותן עמד להגיד. "אני אהבתי אותך בכל ליבי אפולו. הערצתי אותך, נכנעתי לך, הייתי בשבילך חבר וכל דבר אחר שרצית שאהיה. אבל לא עוד. אני לא זורק אותך- אני משחרר אותך." פרסי שלף את חרבו, הייתה לו תחושה לא מוסברת שאם יפצע את עצמו הוא יתעורר מהסיוט הזה היישר לזרועותיו של ארס, והוא כבר לא התבייש להודות שבזה הוא רצה.
אפולו שתק והביט בפרסי במבט קפוא שלרגע פרסי חשב שהוא רואה בו גם כאב.
"אתה אולי חושב שאתה יכול להשתחרר ממני בכזאת קלות אהובי, אבל שלא תטעה. אני לא אכנע לאל ברברי כמו ארס. רק חכה ותראה, הוא עוד יבגוד בך בצורה כזאת שלא תשאיר לך ברירה ואתה תחזור אליי. תזכור את המילים שלי פרסי. אתה אך ורק החצוי שלי."
פרסי לא רצה לשמוע עוד מילה נוספת מפיו של האל הזה, הוא תפס בעדינות בלהב אנקלוסמוס ובמבט מתריס אחרון לאפולו הוא חתך את ידו השמאלית.
זה פעל, הכאב החזיר אותו בבת אחת למציאות.
ארס עדיין עמד סנטימטרים ממנו וידיו היו עדיין כרוכות סביבו כאילו פרסי מעולם לא עזב, אבל ארס הוא הרי אל כמו אפולו והאנרגיה סביבו השתנתה, הוא ידע בדיוק מה קרה הרגע.
"מה הוא רצה?" קולו של אל המלחמה היה יציב אם כי קר כקרח.
"לאיים." פרסי קבר את ראשו בחזהו של ארס.
לא, הוא לא רגיל ואינו נוהג להפגין חולשה ובמיוחד לא מול אל כמו ארס.
אבל אולי רק הפעם. 
***

הפרק הקודם		הפרק הבא