אנשים משתנים

כן, לא כתבתי המוןןןן זמן. סליחה. למען האמת יש לי מחסום כתיבה דיי גדול, ואני לא בטוחה אם אסיים את הפאנפיק בכלל, אבל אני מבטיחה לנסות. 

כנרגע הפרק דיי קצר, ויש לי המשך, אבל יש מן חור באמצע שאני צריכה לרשום ואז אוכל להמשיך מאיפה שעצרתי. בנתיים מקווה שזה יספיק, אנסה להעלות שוב בקרוב.

אז בלי יותר מדי חפירות- הפרק!

צלצול טלפון העיר את הרמיוני וכמה שניות אחריה את דראקו. "מי זה?" היא שאלה מנומנמת. "זה לא משנה." הוא ענה והטיל כישוף שישתיק את הטלפון.

 "אני יכולה להישאר ככה לנצח." הרמיוני אמרה לאחר כמה שניות. 'גם אני' דראקו חשב לעצמו "זה נשמע כאילו אנחנו זוג מסרט קיטשי במיוחד." דראקו ענה והרמיוני נאנחה.

"דראקו תקשיב..." "את לא צריכה להגיד כלום הרמ.." "פשוט תקשיב שניה נו." היא ביקשה בייאוש והביטה בו.

"אם אנחנו כבר מדברים על זה... אני רק רוצה שתדע מה קרה מהצד שלי." היא אמרה וקמה ממנו. "לא הפריע לי ההורים שלך. לא השם משפחה. לא הבית שחונכת בו או הבית בהוגוורטס. אפילו כשהפכת לאוכל מוות הראת לי שזה לא משנה את התייחסות שלך אליי, וזה מה שעיניין אותי. וכראיתי אותך קורא לי שוב בוצדמית, אפילו זה לא עיניין אותי, אבל באותו רגע, זה פשוט היה נראה שויתרת עליי." היא אמר ודמעות עלו בעיניה, אך היא לא נתנה להן לרדת.

"הרמיוני.." הוא אמר ונראה מיואש. "רגע," היא ענתה והמשיכה. "אבל אחרי שניסיתי בפעם השניה לשאול מה עובר עליך, הבנתי, או חשבתי אז לפחות, שזה לא אתה, זה אני." היא עצרה לרגע והמשיכה.

"הייתי כל כך אנוכית, לחשוב רק כמה צומת לב אתה נותן לי, ולא לחשוב על הלחץ שיש לך מכל כך הרבה מקורות אחרים." היא עצרה עוד הפעם לשנייה והמשיכה.

"בגלל זה, כל פעם שאמרו עליך משהו רע, הגנתי עליך. או כשרון והארי גילו מה היה בינינו וכעסו עליי, עלייך. לא הגיע לך שיכעסו עלייך, לא הייתה לך ברירה! והם לא מבינים את זה! מה הם רצו שתעשה? תתאבד? תהרוג את ההורים שלך?" היא הביטה בו באי הבנה כלפיהם.

"וגם אני, לא הייתי שם כשהכי היית צריך אותי, הייתי צריכה לנסות שוב, עד שאצליח, אבל ויתרתי גם." היא סיימה ונאנחה. "למה אתה בוכה?" היא גיחכה והוא ניגב מהר את מעט הדמעות שהרשה לעצמו להוציא לידה.

"סתם." הוא גיחך. "אז מה עכשיו?" היא שאלה בזמן שנשכבה לידו והוא שיחק בקצוות שיערה. "נתחיל בזה שאני לא מוותר עליך." הוא אמר והרגיש שהיא קצת לחוצה וזזה קצת ממנו, מה שגרם לו להבין שהתגעגע לתחושה הזו של סתם משחק בשיער שלה.

"לא בקטע רומנטי, בכללי, לא משנה בתור מה." הוא תיקן את עצמו והרגיש שהיא נרגעה והתקרבה אליו. "ועכשיו באמת מה נעשה?" היא שאלה שוב. "את חולה אז נשאר בבית, רוצה שאני אזמין אוכל ואת תבחרי סרט?" הוא שאל והרמיוני הנהנה להסכמה. 

הוא בא להגיד להרמיוני שבדיוק הזמין אוכל אז מצא אותה על הספה עם הראש בין הידיים. "הרמיוני?" הוא שאלה בשקט. "תגרום לזה להפסי..ק." היא כמעט התחננה והסתכלה עליו ביאוש. "שנייה." הוא מלמל והלך להביא עוד בקבוקון מהשיקוי. 

הרמיוני הסתכלה על השיקוי כמה שניות, אבל הבינה שעדיף לא לריב עם דראקו עכשיו ולגמה אותו בפחות משניה.

לאט לאט כאב הראש נרגע והרמיוני  חזרה לנשום בקצב סדיר.

"סליחה שאני סתם מעיקה ואתה צריך לסבול אותי." היא אמרה לאחר כמה שניות. "את לא מעיקה, ואני לא סובל." הוא ענה מבולבל.

"הגעתי לפה רק לפני כמה ימים, והערתי אותה באמצע הלילה, גרמתי לך להתעורר בבוקר של חופש, רקחת בשבילי שיקוי, התמודדות עם איזה חמש פעמים שכאב לי הראש, אני בוכה כל שלוש שניות כמו מפגרת ואז כל השיחה הזו... איך אתה יכול להגיד שה לא מעיק?" היא אמרה ושוב זלגו לה כמה דמעות, אפילו שניסתה לא.

"כי זו את. וזה לא משנה לי" הוא משך בכתפיו והפעיל את הסרט.

'מה הוא מתכוון כשהוא אומר, זו אני? אז מה אם זו אני? עד לא מזמן הוא שנא אותי.' הרמיוני חשבה לעצמה בזמן שדראקו בהה בסרט.

"למה את כל כך מתוחה?" דראקו שאל כשראה שהרמיוני בכלל לא מסתכלת על הסרט וסתם בוהה ברצפה.

"אני לא." הרמיוני ענתה והמשיכה להביט לאותו המקום. "אני חושבת שאני אצא לסיבוב קטן בחוץ." הוסיפה לאחר כמה שניות, ודראקו הביט בה מבולבל.

"זה בגלל משהו שאמרתי? או בגלל מה שאת אמרת?" שאל ונעמד מיד.

"לא, אני סתתם רוצה לשאוף קצת אוויר. לא להישאר תקועה בבית כל היום, אתה מבין? לא אחזור מאוחר." הרמיוני הסבירה, ולאחר הנהון קצר של דראקו יצאה מדלת.

'השיחה הזו אולי כן הייתה קצת יותר מדי. זה מוזר לדבר על הדברים האלו, כשעברו יותר מחמש שנים. ולחשוב שהכל היה משתנה אם לא היינו נפגשים בבר.' הרמיוני חשבה לעצמה בזמן שירדה במדרגות והחלה ללכת ברחובות לונדון.

היא הגיע  לפארק קטן שנמצא באזור, והחליטה לשבת על ספסל כלשהו. לנשום אוויר, לשמוע את קולות הציפורים ולהריח את הדשא, דברים שקשה לעשות בלונדון העמוסה, כשברוב שעות היום מלאה במכונית ואנשים. במילה אחת- להרגע.

"היי." הרמיוני שמעה לפתע קול, ופתחה את עיניה לידיד שלא ראתה כבר כמה שנים טובות.

"דין, יואו, שנים שלא ראיתי אותך!"  הרמיוני קפצה עליו בחיבוק.

"כן, הרמיוני, אני רואה שאת נשארת מלאת חיים כמו שהיית." צחק, והיא חיבקה אותו וצחקקה גם כן.

"גבהת, אם זה בכלל אפשרי. אתה נראה כל כך בוגר. ויש לך זיפים, תוריד את זה." התחילה להגיד דברים שעלו במוחה מבלי לחשוב, ואז הסמיקה.

"כלומר, אם את האוהב את זה, אתה לא חייב. זה פשוט גורם לך להראות.." "זקן?" דין השלים בחיוך. "קצת." הרמיוני הודתה.

"אם את אומרת. בכל מקרה, מה את עושה פה לבד?" שאל דין, ושניהם התיישבו על הספסל.

"סתם יושבת, חושבת." הרמיוני נאנחה. 'הלוואי והכל היה חוזר להיות כמו פעם, בהוגוורטס. אמנם לא הייתי חברה טובה של דין, אבל כן היינו מדברים. הישיבה הזו היא לא כמו פעם, הכל מרגיש, טוב, זקן. אנחנו רק בני 20+, אבל לשבת ככה, זה לא כמו פעם, בכל מקרה.' הרמיוני חשבה לעצמה.

"את נראית מתוחה." דין העיר. "אתה לא הראשון שאומר לי את זה." הרמיוני חייכה.

"רון?" והחיוך ירד ברגע שהוא הזכיר את שמו של האקס שלה.

"דראקו." תיקנה. ולא הפתיע אותה המבט המופתע על פניו של דין.

"דראקו? מה את ודראקו קשורים? רגע, אתם ביחד?" מבטו של דין היה מבולבל, מיליון מחשבות רצות בראשו.

"לא, מה פתאום." הרמיוני הרגיעה אותו. "אני נשארת אצלו עד שאמצע דירה, אני ורון, נפרדנו, אפשר להגיד, מה שבטוח הוא שלא נחזור. הייתי צריכה מקום להיות בו, ודראקו במקרה היה שם." הרמיוני הסבירה, כשאמרה את זה בקול הסיפור לא נשמע כל כך הגיוני.

"אה. מצטער. אני בדיוק עברתי כמה בניינים מפה, עם שיימוס. רצינו לעבור ללונדון. קרוב יותר להכל, את מבינה?" דין אמר. כל מה שהרמיוני חשבה עליו זה איך הילד הקטן והחמוד, זה שהיה אובססיבי לג׳יני ואהב קווידיץ כל כך, הפך לאיש מלא ביטחון, שיושב מולה זקוף, מדבר בקול רשמי מתמיד, ושלא לדבר איך המראה שלא השתנה לטובה יותר שהיה אז.

"כן, זה נחמד. אשמח לבוא לבקר אכם, לא ראיתי את שיימוס יותר מדי זמן. זה כל כך מוזר לראות אותך פתאום דין. כל כך, בוגר. אתה גורם לי להתגעגע לילד הקטן שהיי." הרמיוני צחקה, חושבת על העבר.

"אל תחשבי שכל כך השתנתי, גם לא שיימוס, היא עדיין מפוצץ עליי מיליון דברים ואני עדיין אוהב קווידיץ, ואני לא איזה זקן משעמם. אולי הזקן מטעה, בכל מקרה התכוונתי להוריד אותי, שיימוס מתחנן לזה כבר די הרבה זמן."  דין צחק ושם את ידו על הספסל מאחורי הרמיוני.

"אז תגיד, אם מדברים כבר על התבגרות. חברה? חבר? משהו?" הרמיוני התעניינה.

"אז גם את השתנת לא מעט, הרמיוני. פעם הדברים האלו לא כל כך עניינו אותך." דין אמר בחיוך. "לא שידוע לך." הרמיוני חייכה חזרה.

"ולשאלך, לא. אין לי חברה, או חבר, הייתה לי, אבל זה לא הסתדר כל כך." הוא העביר יד בשיערו הקצוץ.

"ברוך הבא למועדון הרווקים הממורמרים." הרמיוני צחקה צחוק מריר.

"מצחיק מאוד, הרמיוני. תאמיני לי שתצאי מזה נורא מהר. אני, לא בטוח לגבי." דין אמר כאילו שזה דבר מובן מאליו.

"ואני חשבתי שעברת את החוסר ביטחון שלך דין. הרבה בנות היו שמחות להיות איתך." הרמיוני צקצקה בלשונה ואמרה לו בכנות, כתשובה דין רק חייך.

 "אני חושבת שאני אחזור, דיי ברחתי לדראקו החוצה בלי להסביר יותר מדי, זה היה קצת מרושע מצידי." הרמיוני אמרה לאחר כמ דקות שישבו שם, בהם הם הגיעו למצב בו ראשה של הרמיוני היה שעון על דין, כמה דקות בהם סתם שתקו.

"אני אלווה אותך." דין אמר וקם אחריה.

"אוקיי." הרמיוני הסכימה והחלה ללכת כשהוא הולך לידה.

"למה את ורון נפרדתם? כולם היו בטוחים שתישארו יחד לנצח." דין שאל לפתע. 'למה שהוא ישאל את זה בכלל, למה כולם שואלים את זה?' הרמיוני חשבה לעצמה.

"את האמת? מסתבר שלרון הייתה מישהי אחרת. הוא פשוט לא אהב אותי בצורה הזו יותר. למרות שהיה עדיף שהוא היה נפרד ממני במקום לבגוד בי מאחורי הגב." הרמיוני אמרה אדישה למצב.

"רון עשה את זה? זה, פשוט לא ייאמן. לא חשבתי שהוא התשנה עד כדי כך." דין אמר לא מאמין.

"גם אני לא." הרמיוני הסכימה.

"טוב, מפה אני אכנס לבד." הרמיוני אמרה לאחר כמה שניות שהלכו, בדיוק כשעמדו בכניסה לביתו של דראקו.

"כן, אוקיי." דין הסכם והרמיוני התחילה לעלות במדרגות הבודדות בכניסה לביתו של דראקו.

"היי, הרמיוני?" הוא קרא לה לפתע.

"כן?" היא הסתובבה אליו, מבולבלת.

"אני יודע שהפרידה מרון כנראה לא הייתה לפניי הרבה זמן. אבל, רציתי לדעת אם תרצי אולי, שנצא לאנשהו, מתישהו? לקפה או ארוחת בוקר?" דין שאל והביט לכל מקום חוץ ממנה. 'וטוב שכך.' חשבה הרמיוני. 'אני בטח נראת כמו עגבניה כרגע.'

"אני אשמח." ענתה לבסוף, ודין אוטומטית חייך.

"יופי. אז, נשמור על קשר?" שאל. 'טיפש. הרגע הצעת לה לצאת והיא הסכימה, למה שלא תשמרו על קשר?' דין הכה את עצמו בראשו.

"כן." הרמיוני צחקקה, רגע לפניי שנכנסה לביתו של דראקו, משאירה את דין נבוך מאחוריה.  

סליחה אם היו טעויות כתיב, לא היה לי זמן לעבור על זה ולתקן... אשמח לתגובות!

הפרק הקודם