ארץ האגדות

יאיי, יש לי 15 מנויים!!😁 תודה לכל מי שנרשם זה ממש מחמם את הלב💜

כשהתעוררתי היה לי חתיכת כאב ראש, אבל בכל זאת הסתכלתי לצדדים וראיתי הרבה עצים שמקיפים אותנו במעגל גדול. הסתכלתי למעלה, וראיתי שמיים מכוסים בעננים אפורים. הסתכלתי ימינה, וראיתי את ג'יי יושב שעון על סלע גדול ואוכל תפוח. הסטתי ממנו את מבטי והסתכלתי על הדשא שעליו שכבתי, והתרכזתי. הידיים? הרגליים? הצלעות? המפרקת? יופי, שום דבר לא שבור.  התרוממתי באיטיות ובמלא גניחות כאב לישיבה. ג'יי, שראה שהתעוררתי, חייך חיוך קטן ואמר בגיחוך, אם כי הוא לא הצליח להסתיר את ההקלה מהעיניים שלו: "היפיפייה הנרדמת התעוררה סופסוף?" "אתה מתבלבל ביני לבין מישהי אחרת אם לא שמת לב," רטנתי. "טוב, בסדר," הוא רטן ומילמל: "אוף, אי אפשר לצחוק איתך."

"מה אמרת עכשיו?" שאלתי בעיניים מצומצמות. "שום דבר, שום דבר, לא צריך להילחץ," הוא מיהר לומר בפרצוף זועף. "יופי, ככה חשבתי," אמרתי, ואז שאלתי: "איפה אנחנו? וכמה זמן אנחנו כאן?" ג'יי ענה: "לשאלתך הראשונה- אנחנו בקרחת יער במרחק שעה לכיוון דרום מזרח מאיפה שהיינו מקודם, ושאלתך השנייה- אנחהו כאן כבר חמש שעות בערך.  את היית מעולפת כל הזמן הזה. ורק שתדעי," הוא אמר בחיוך, "את מה-זה חמודה כשאת מעולפת. ואי אפשר בכלל להעיר אותך, את ישנה, או במקרה שלנו, מעולפת, כמו מת." התרוממתי לעמידה והלכתי כושלת והחטפתי לו סטירה. פשוט ככה. ישר ללחי. "אאוץ', יא מטורפת חסרת חוש הוא הומור!" הוא קרא בכאב. "וואו, רק התעוררת וכבר מחטיפה לאנשים סטירות," אמר קול לא מוכר בהערכה. "את מוצאת חן בעיניי."  הסתכלתי לעבר מקור הקול וראיתי את הבחורה שראיתי לפני שהתעלפתי.  הסתכלתי עליה בחשדנות וסקרתי את כל גופה.  הייתה לה רעמת תלתלים ג'ינג'ית, ועיניים חומות עם עיגול ירוק מסביב לאישונים. היא הייתה רזה, ולבשה שמלה אדומה שנקרעה באזור הברכיים שלה בקו לא אחיד.  היא סחבה תיק עור חום על הגב ושתי סכינים בידיים. עם הסכינים ועם המבט שהיה לה בעיניים של מי שמוכנה להרוג בשנייה, היה ברור שלא כדאי להתעסק איתה. "מי את? איך קוראים לך?" שאלתי אותה בקול עויין יותר ממה שציפיתי.  היא הרימה גבה. "זאת דרך להתייחס למי שהצילה אותך?" היא שאלה. "הייתי מסתדרת גם בלי עזרה," אמרתי. "באמת?" היא שאלה. "כי זה לא נראה ככה." "טוב, בסדר," עניתי בזעף. "עדיין, בכל מקרה- מי את? את יודעת, סתם מתוך סקרנות," עניתי בכבייכול 'תמימות' (שדי נהרסה בגלל העוינות שלי).  עכשיו גם הגבה השנייה שלה התרוממה. "שלגייה," היא אמרה והושיטה לי את ידה ללחיצה. כנראה הפרצופים ההמומים שלי ושל ג'יי היו קורעים, כי הנערה התפקעה מצחוק. "וואי, אתם צריכים לראות את הפרצופים שלכם," היא הצליחה לומר בין צחוק לצחוק. "אתם נראים כאילו מישהו פיסל את הפרצוף ההמום הכי מצחיק שלכם שאי פעם ראיתי!" היא המשיכה לצחוק. "מצטערת, אבל הפרצופים שלכם באמת מצחיקים. אל תדאגו, לא באמת קוראים לי שלגייה. קוראים לי מוירה." היא נרגעה מהצחוקים ועיוותה את פניה אל מול הפרצופים הכועסים שלנו. "אויש, נו, אל תראו כל כך כועסים. בסך הכול בדיחה. אז שנתחיל מהתחלה אולי?" היא שאלה בהיסוס והשיטה את ידה. "אני מוירה. נעים להכיר." לא הורדתי את המבט הכועס שלי, אבל לחצתי את ידה ואמרתי: " לונה." "ג'יי." ג'יי אמר כשלחץ את ידה. מוירה הנהנה, ואז אמרה: "רוצים אולי שנלך לבית שלי? נוכל לאכול שם ואז תוכלו לספר לי למה האנשים האלה ניסו לתפוס אתכם." "אפשר ללכת להתייעצות קצרה?" שאלתי אותה, ובלי לחכות לתשובה משכתי את ג'יי הצידה. "משהו חשוד בנערה הזאת," לחשתי לו. "אני יודע," הוא לחש בחזרה. "אבל מה היא עשתה שם? ועוד עם שתי סכינים? ועוד בדיוק כשהיינו צריכים עזרה?" "כל כך הרבה שאלות, ופחות מדי תשובות," אמרתי. "אני אומר שנענה לה על מה שהיא רוצה, אבל רק בתנאי שהיא גם תגלה לנו מי היא, מוסכם עלייך?" ג'יי שאל. "ואני אומרת שאתה דלוק עליה, ג'יי," עניתי בלחישה נזעמת. "שנגלה לה הכול? אתה רציני?" 

"אלף- כן, בית- אפשר גם לשקר לה, וגימל- אני לא מאוהב בה!" הוא אמר.

"אלף- מי אמר שהיא לא תשקר גם לנו? בית- מי אומר שהיא לא פסיכית שרוצה להרוג אותנו ולבשל אותנו? וגימל- אתה כן מאוהב!" החזרתי לו.

"אלף- זה נכון, היא יכולה לשקר לנו, בית- אם היא הייתה רוצה שנמות היא הייתה משאירה אותנו לחסדיהם של האנשים שתפסו אותנו, או הורגת אותנו כשהיינו מעולפים, וגימל- אני לא מאוהב בה!"

"אתה כן!"

"אני לא!"

"אתה כן!"

"פעם אחרונה- אני לא! ואת מסכימה לתוכנית שלי או לא? מקסימום נלך משם בלי לגלות לה כלום."

"טוב, בסדר. אבל זה רק בגלל שאין לי כוח לריב איתך עכשיו, הבנת?"

"כו, הבנתי, אני לא אידיוט, בניגוד למה שאת חושבת." 

"אני לא חושבת שאתה אידיוט! אני יודעת שאתה אידיוט."

הוא גיחך בזמן שחזרנו אל מוירה.

הפרק הקודם		הפרק הבא