חלומות בהקיץ ושאר מחלות

שערי הוגוורטס בהקו בלהט השמש השוקעת כאשר ראה אותם אלבוס פוטר בן האחת עשרה לראשונה. כה מאושר היה, עד שלרגע שכח מהדאגות וההגיגים אשר הפרו את שלוותו. הוגוורטס-הנה אני בא חשב, ומיהר לבדוק בפעם המי-יודע-כמה את תלבושתו, ואת הציוד הנישא שלו – הדוויג >התנשמת שלי, על שם התנשמת שהייתה לאבא פעם), שרביט (עשוי מעץ תות, תוצרת של 'אולינבדרס ובניו שרביטים בע"מ', 24.5 סנטימטרים, הליבה-שיערה מזנבו של חד קרן סקוטי) ומשכית מוזהבת (קמע המזל שלי, אבא אמר לי שהוא היה מאוד מסוכן פעם).

"אלבוס, אולי תירגע? קצת?" אמר לו ג'יימס, אחיו, בקול של תחינה בלתי-נלאית. ג'יימס היה גדול יותר מאלבוס בשנתיים, והוא כבר עבר את הנסיעה הזו פעמיים בעבר. ג'יימס בדיוק סיים ללבוש את גלימת גריפינדור שלו, וענד את סיכת 'התלמיד המצטיין' שנדרש לענוד בכל תחילת שנה החל מהשנה הזו.

"אני רגוע, אתה לא רואה? אני מאוד רגוע. באמת, רגוע מאוד רגוע, אה!" אמר אלבוס בקול קופצני כשה'הוגוורטס אקספרס' נעצרה. ריח קיטור עמד באוויר השקיעה של ערבות בריטניה, כאשר גל התלמידים ההמוני שטף את תחנת הוגסמיד. אלבוס היה נרגש כמו שלא היה מעודו. הוא עמד להתחיל את לימודיו בהוגוורטס – דבר שחלם עליו עוד מגיל שש, כשהתחיל את לימודיו המוגלגיים בכנסיית מכתש גודריק.

"נתראה אחר כך, אל," אמר ג'יימס, נפנה משם, ונבלע תוך שניות בין ההמון.

"חכה! ג'יימס! לאן אני הולך?! רגע!" אלבוס הרגיש נעזב. הוא לא הבין מה הוא צריך לעשות, ובדיוק כשעמד לעלות על הרכבת אקספרס חזרה, מתוך ייאוש וחוסר אונים, נשמעה צעקה – קול מוכר.

"שנה א' לכאן! מהר!" צעק נוויל לונגבוטום, מכרו הוותיק של אביו של אלבוס, הארי פוטר. אלבוס מיהר בעקבות הקול, ועד מהרה ראה את צילו המיתמר של נוויל.

"היי דוד נוויל!" צעק אלבוס, בכדי שנוויל ישים לב אליו. נוויל הפנה את ראשו למשמע הקריאה, ואכן הבחין באלבוס, הוא רק צעק עוד משפט שנבלע בקול הצרחות וההמולה שעל הרציף, והתקרב לאלבוס.

"היי אל, מה נשמע בחור?" אמר נוויל בחיוך קורן. "איך עברה הנסיעה?"

"די בסדר, אני חושב... מה.. מה זה הדבר הזה שאתה עונד על הגלימה?" אמר אלבוס, שהבחין בסיכה קטנה ומנצנצת על הגלימה של נוויל. נוויל חייך.

"אתה תבין יותר מאוחר. בינתיים, תצטרף לכל חבריך, ממש כאן –" אמר נוויל והצביע על נקודה, בה עמד רציף שצף על פני האגם. "- אה, ואל... אל תקרא לי 'דוד' כשאתה פה. כאן, בהוגוורטס, קוראים לי 'פרופסור לונגבוטום', או 'מאסטר נוויל'. אוקיי, חבוב?"

"בסדר." אמר אלבוס בחיוך גמלוני, והצטרף לתלמידי שנה א'.

***

"היי ג'ני," אמר ג'יימס פוטר, כאשר נכנס לכרכרה הקבועה, בה חיכתה לו חברתו, ג'ניפר לורינו. "מה המצב?"

ג'ניפר לא ענתה. למעשה, נראה היה כי היא בכלל לא מגיבה לכלום – גם לא להלומת הכרכרות, משהתחילו לדהור במעלה השביל המוביל לשערים. ג'ניפר, כבחורה 'הכי-יפה-בשכבה', נטתה לפעמים קלות להשתחצן, אבל לא בפני ג'יימס, לכן היה כה מופתע כשלא ענתה.

"ג'ני? ג'ניפר?" אמר ג'יימס, וכעת התקרב מעט על הספסל, לשם שינוי, הוא היה מודאג. הוא הניח את ידיו בעדינות על כתפיה-מסמיק על הדרך-וקרב לאוזנה. "ג'ניפר? ג'ני? מה קרה? עשיתי משהו לא –"

אך לחישותיו נקטעו על ידי הנפת ידה של ג'ניפר, שהורתה 'עזוב אותי במנוחה'. ג'יימס, על אף שהיה סבלן ברוב המקרים, החל מעט להתרגז. "אם את לא רוצה לספר, לא צריך. אבל תזכרי – גם אני לא אספר לך דברים."

"ג'יימס, אני נשבעת לך -" אמרה ג'ניפר, כשבמפתיע הרימה את ראשה, ואצבע נזקפה אל מול פרצופו של ג'יימס, "-שאם תאמר את המשפט הזה עוד פעם אחת-אני לא אשלוט בעצמי!"

ג'יימס הבחין בשובל קר של דמעות, שעוד היה זחוח על לחייה השחומות של ג'ניפר. ובכלל, מששם לב, הבחין גם כי עיניה היו אדומות ונפוחות, שיערה מעט מקורזל (הוא הניח שאין לשער כי מדובר בסוג שיער-שיערה של ג'ני הוא חלק, ואין להתווכח על כך), וכי היא אנפפה מדי כמה שניות.

"בכית?" שאל ג'יימס ברגישות. הוא לא אהב לראות אנשים שהוא אוהב כשהם במצבי מצוקה כאלה.

"אולי," אמרה ג'ניפר בטון סגפני, והרכינה את ראשה, "לא משהו שקשור אליך, בכל אופן... אולי."

"ג'ני, בפעם השלישית הערב – מה קרה?"

"אם אני אומר לך, אני אאלץ להרוג אותך. אני מתביישת, ג'יימס. מתביישת. כל כך מתביישת ומבוישת. למה, למה זה מגיע לי?"

"למה מה מגיע או לא מגיע לך?" ג'יימס כיווץ את גבותיו, והביט בג'ניפר בתמהון ובלבול. הוא לא הבין-ג'ניפר מעולם לא נקפה יותר מדי יחס ורצינות לעניינים פעוטים... אלא אם העניין הוא לא עניין פעוט?

"אני מוכן לקחת את הסיכון, ולהיהרג כדי לדעת." אמר ג'יימס בבדיחות האופיינית לו. ג'ניפר העלתה על פניה מה שנראה כעין 'חצי חיוך'. ג'יימס צחק צחוק בלוע, צחוק כזה שנועד לעודד, ואמר, "אז.. תספרי לי?"

"טוב," אמרה ג'ני, והרימה את ראשה. פניה הצחורות, והבוכיות ברגע זה, נגלו אליו, ושיערה השטני הבזיק באור השמש האחרון, שנעלמה מאחורי גבעה אחת הרחק-הרחק משם. כעת, הלילה השתרע על הוגוורטס, ואורותיה האירו את כל הסביבה, מחכים לקבל תלמידים טעונים וקשובים. "אני אספר לך, אבל, וזה אבל, אסור לך לספר לאף אחד, ברור?"

"בטח." אמר ג'יימס בקול מהוסה, ולמראה פרצופה המאיים של ג'ני למשמע הטון, הוא אמר, "אין לך מה לדאוג, ילך איתי לקבר." והחווה בשלוש אצבעות קפוצות בתנועה ארוכה על שפתיו-שנועדה לציין רוכסן שסוגר את פיו.

"אוקיי, בסדר. אם כך. ג'יימס אני... אני... אממ... אני אוהבת אותך –" התחילה ג'ניפר לספר, אך דבריה נקטעו על ידי ג'יימס; "זהו?! בגלל זה את ככה? בגלל שאת אוהבת אותי?!" בעוד הוא מסמיק קלות, הוא שקל אם להיעלב או לשמוח.

"לא, ממש לא! לא משנה, כנראה שאין לי עם מי לדבר." אמרה ג'ניפר, והכרכרה נעצרה באחת. "נתראה אחר כך, ג'יימי." אמרה ג'ניפר, ויצאה מהכרכרה.

"רגע! ג'ניפר! חכי.. רגע!" צעק ג'יימס, אך זה היה מאוחר מדי. ג'ניפר כבר יצאה מהכרכרה ונבלעה התוך ההמון הגועש שחיכה לפתיחת השערים.

***

ריח המלח העלה מן האגם השחור הגדול גרם לאלבוס להשתעל ולאנפף, אך הוא לא נתן לזה להפריע למחשבה שבעוד דקות ספורות-ממש חמש דקות-הוא יגיע סוף כל סוף להוגוורטס. כל אחד משותפיו של אלבוס נראה שונה ומשונה, וכנראה באו מאזורים שונים במדינה, מאחר וסגנון הלבוש והבעות הפנים היו מעט שונים מאלה של אלבוס. אלבוס החליט, שאם ברצונו לרכוש חברים, עליו להתחיל לעשות זאת. הוא התיישב (בפעם הראשונה לשיט זה), במקום שמלכתחילה היה מיועד לו, ליד ילד כהה-עור ומתולתל. בגדיו של הילד היו צבעוניים מדי לטעמו של אלבוס, ולרגליו הוא נעל נעליים עשויות עץ, בצורה משונה, אבל אלבוס החליט להבליג על הצורה המשונה בה התלבש.

"שלום, שמי אלבוס סוורוס פוטר, ומה שמך?" אמר אלבוס לאותו הילד, והושיט את ידו ללחיצה. למשמע שמו המלא של אלבוס, הילד פער את פיו קמעא, אבל אלבוס התעלם. הוא לא ידע למה-אבל בכל פעם שאמר את שמו המלא מישהו הביע פליאה, ולכן התרגל.

"אני מרטין," אמר הילד, "מרטין פאוליני." מרטין הושיט גם את ידו-שלו ללחיצה, ושני הילדים בני האחת-עשרה נענעו ידיהם.

"איפה אתה גר, מרטין?" שאל אלבוס את מרטין, בכדי להתחיל שיחה, גם אם היא משעממת ובנאלית מדי כדי להיקרא 'שיחה'. מרטין הרהר מעט, ונדמה כי לא שמע בכלל את שאלתו של אלבוס. כעבור כמה שניות, אלבוס חזר על שאלתו: "מרטין? שאלתי אותך איפה אתה גר...?"

"אה, סליחה, פשוט חשבתי על משהו. אני גר בהולנד, כעיקרון-בגלל זה אני לובש את הבגדים 'המוזרים' האלה ומדבר במבטא הזה-אבל בתחילת החופש עברנו לכאן. איפה אתה גר?"

"אני לא יודע אם אתה מכיר, כי זו עיירה די קטנה בצפון הארץ, ובכל זאת- מכתש גודריק." אמר אלבוס, בפשטות-מה. בפעם השנייה, מרטין פער את פיו, ואלבוס הרגיש אי נעימות מסוימת. "תגיד, מרטין, אני יכול לשאול משהו?"

"בטח." ענה מרטין.

"למה, קודם, כשאמרתי את שמי ולאחר מכן כשאמרתי איפה אני גר היית.. אממ.. סוג של מופתע?" שאל אלבוס, מרגיש בור, לנוכח העובדה שכביכול מישהו אחר יודע עליו משהו, שהוא לא יודע. מרטין ניסה לבלוע את התדהמה שחש עקב השאלה, אך בגלל שחשב שזה יהיה חוסר טאקט מצידו להראות זאת, הסתיר.

"אממ... לא יודע... פשוט שמעתי סיפורים על המשפחה שלך, 'פוטר', ופשוט חיברתי את הפרטים, והבנתי שאתה הבן של הארי פוטר... אני צודק?" אמר מרטין במבוכה.

"כן, אבל הוא לא מיוחד. למרות שהוא ראש מחלקת ההילאים, הוא אבא רגיל בסך הכל... מה כל כך מפליא בו?"

"אני לא ממש יודע, אבל...-" התחיל מרטין לענות, אך תשובתו נבלעה בחבטת הסירה ברציף הספינות שעל חוף הוגוורטס. כחמישים תלמידים נהרו מסירותיהם אל עבר צלליתו הנישאת של פרופסור לונגבוטום, שעמד וקרא לכולם. אלבוס חש מעט תחושת החמצה, בגלל שלא שמע את המשך תשובתו של מרטין, שהיה סבור כי הייתה בעלת תוכן, ולא סתם ריקה מהיגיון, אבל, הלך עם הזרם.

***

האולם הגדול קושט היום בקישוטים רבים וצבעוניים, ותלמידי השנים ב' ומעלה ישבו לשולחנותיהם, מחכים בקוצר רוח לתלמידי שנה א', שהיו אמורים להיכנס בכל רגע, ולהתמיין. בין מאות התלמידים, ישב, לשולחן גריפינדור כמובן, גם ג'יימס. הוא לא הבין מה עשה או לא עשה בסדר או לא בסדר קודם עם ג'ניפר. ולמעשה – הוא לא ידע אם זה משהו שהוא עשה או לא עשה סדר, או אם זה משהו שמישהו אחר עשה או לא עשה בסדר או לא בסדר. הוא בעיקר היה מבולבל. ג'יימס ניסה לתפוס במבטו את ג'ניפר בשולחן רייבנקלו, אך ללא הועיל. ג'ניפר כאילו נבלעה בין הגל ההמוני של התלמידים הנלהבים כל כך ללמוד, ולפתוח בשנת הלימודים החדשה. לצידו, ולמולו של ג'יימס ישבו כמה מחבריו הטובים, אותם פגש דקות אחדות לפני כן.

"...אז מה אתה אומר, ג'יימס?" אמר ג'וני לבונטיין, אחד מחבריו של ג'יימס.

"לגבי מה?" התנער ג'יימס לפתע.

"לגבי מה שדיברתי עליו שעה עכשיו, על חופשת הסקי-קסם שאני רוצה שנצא אליה בחופשת הסמסטר... אם אתה מעוניין-צריך להזמין כרטיסים כבר עכשיו. מה דעתך?" אמר ג'וני בקול מאוס של חזרה שלא לצורך על דברים.

"אה.. מה? לגבי מה?" אמר ג'יימס, שבינתיים חזר לחיפושיו אחר ג'ניפר, בתימהוניות.

"אם אתה לא רוצה, זה בסדר. פשוט תגיד, תהיה גבר. אני לא אעלב." אמר ג'וני, שהרגיש כאילו ג'יימס עושה זאת בכוונה. ג'יימס לא הבין על מה הוא מדבר, ולכן העדיף להתעלם. כך לימד אותו אביו – 'אם אין לך דעה, שתוק פן תצא לרעה'.

דקות ספורות עברו עד שמנהל בית הספר, מרסליו פיגמנטו, קרא בקול רם ועבה: "תלמידים, תלמידים. אבקש את השקט בבקשה. ישנם מספר נושאים שעליי לדבר עליהם לפני שנתחיל את תהליך המיון, ועליכם להיות קשובים להם. שקט. שקט!" למשמע צעקת הרוגז הלא-אופיינית של מר פיגמנטו השתתק האולם באחת.

"אז, כמו שאמרתי, ישנם כמה נושאים שברצוני לדסקס אתכם עליהם. ראשית, צוות המורים השתנה מעט, תפקידים הוחלפו, ובריות חדשות הצטרפו אלינו. נאחל לכולם בהצלחה. את הפירוט המלא תדעו במהלך השבוע, כאשר תקבלו את המערכות הסופיות שלכם. שנית, אני רוצה לומר כי השנה התלמידים החדשים, ביניהם גם תלמידים אשר יצטרפו לשכבות הנוכחות כרגע באולם, מגיעים מארצות ומתרבויות שונות, ולכן, כל מי שיעז לומר או להעיר להם על צורת הלבוש, הדיבור או המראה שלהם, יושעה, ואולי יסולק לאלתר מהוגוורטס. ועכשיו, כשהבהרנו מעט דברים חשובים – ישנם עוד מספר עניינים אשר יגיעו בהמשך – הבה ונקבל אותם! תלמידי שנה א', היכנסו!" וכשסיים פיגמנטו לדבר, דלתות האולם הגדול נפתחו, ושטף התלמידים החדשים נכנס לאולם. ביניהם, כמובן, אלבוס ומרטין. כולם כולל כולם היו נרגשים, והדבר היה ניכר על פניהם החייכניות והמבויישות-משהו, אך כמובן, שהם לא העזו אפילו לחרוג צעד מן התהלוכה שארגן פרופסור לונגבוטום קודם לכן, וכשהם צועדים אחריו, ולבסוף נעצרים לפני במת המורים, הוא עלה על הבימה, לצד השרפרף המט לנפול, שעליו היו מונחים כבכול שנה, מצנפת המיון וגליל קלף נייר מגולגל.

"קודם כל, אני חייב לציין, שאני באופן אישי מתרגש." פתח נוויל בקול רם. "זוהי שנתי הראשונה כסגן מנהל," נוויל קרץ לאלבוס, כדי לומר לו שזו הסיבה שבגללה ענד את הסיכה הנוצצת מקודם, "ואני רוצה לומר שכל צרותיכם, בעיותיכם, מענותכם, אפשר להפנות אליי, אני זמין אפילו עשרים וחמש שעות ביממה," נוויל גיחך, "ובאמת, כל אשר תרצו, אני כאן. ועתה, משסיימתי את ההקדמה המייגעת שלי, נתחיל במיון." נוויל נטל לידיו את גליל הקלף, ושחרר אותו מקשרו. "אספט פריסליה...."

בעוד שנוויל החל לקרוא את השמות מגליל הנייר, ומצנפת המיון הרהרה לגבי הבחירה של כל אחד מן המתמיינים, אלבוס נכנס ללחץ. הוא היה קרוב עד אין שעור לדבר שיקבע את גורלו בהווגורטס, הדבר שיגרום לו להרגיש מאושר או מאוכזב לחזור להוגוורטס, מכדי שנה בשנה.

"גריפינדור!" נשמע קול המצנפת, שמיינה עתה את התלמיד הראשון לגריפינדור. אלבוס כל כך קינא באותו ילד. הוא רצה כבר לעבור את זה, ושהמצנפת גם היא תכריז בקול כה גדול כזה על התקבלותו לבית גריפינדור. הוא עמד שם, המתין לתורו בסבלנות, כשמסביבו מספר המתמיינים הולך ופוחת.

"פאוליני מרטין." קרא נוויל למרטין, שעד אותה עת עמד לצידו של אלבוס. כשהלך, לחש מרטין לאלבוס "אל תדאג חבר, בסוף שנינו נגיע לבית הטוב". הוא עלה על הבימה, ופרופסור לונגבוטום הניח את המצנפת בעדינות על ראשו, ובעוד הוא מנסה להרגיש הכי נינוח, ולפני שבכלל הספיק לומר משהו, המצנפת צעקה:

"סלית'רין!" מרטין חייך חיוך מאוזן לאוזן, וקפץ מן הכסא, כאילו בזה הרגע בישרו לו כי זכה בהגרלת מיליוני אוניות. אלבוס התאכזב מעט. הוא חשב שמרטין התכוון לגריפינדור כאשר אמר 'הבית הטוב'. לאחר שאגות הברכה ותשואות השמחה מצד סלית'רין, המתמיין הבא נקרא לבימה: "פוטר אלבוס סוורוס, גש לכאן בבקשה" אמר מאסטר נוויל.

אלבוס רעד והתרגש בו זמנית. צעד-צעד-צעד ספר אלבוס לעצמו.עוד חמישה מטרים. והופס. הנה הוא, על הבמה, עיני כל יושבי הוגוורטס נשואות אליו, מחכות לרגע בו תצווח מצנפת המיון בת האלף ועשרים ושש השנים את הבית אליו ימוין. עוד רגע אחד, וזהו. אני הולך לסלית'רין. על בטוח, נוויל הניח על ראשו את מצנפת המיון, לא! גריפינדור... גריפינדור... גריפינדור! גרי-פינ-דור

"גריפינדור, אתה אומר, הא?" הרהרה מצנפת המיון בלחש. "הממ... בחירה קשה. ובכל זאת, אני אשלח אותך לבית...." המצנפת השתאתה עוד רגעים מספר והכריזה בקול גדול: "גריפינדור!"

ברגע זה, לא היה מאושר יותר מאלבוס, וכשהוא מדדה-לא-מדדה לעבר שולחן גריפינדור, ומתיישב לצד אחיו, שחזר לעצמו בזמן המיון, והריע לו, הוא רק חשב. חשב על השנים המהנות שהולכות להיות לו בהוגוורטס.

		הפרק הבא