גורו לכם אויבי היורש

בס"ד

האמת שגם אני נהייתי מאוד עצוב מהפיקצר הזה, ועוד אני זה שכתב אותו. בגלל זה, וגם בגלל שראיתי איך נהייתם כולכם עצובים, וגם בגלל שביקשו ממני הרבה אנשים, וגם כי אני פשוט רוצה לתת לקולין וג'סטין עוד הדמנות, אני מתכנן להמשיך את הפאנפיק הזה לעוד פרקים! ווהו! אז זה הזמן להירשם בהמוניכם כמנויים לפאנפיק!

וזהו, קריאה מהנה לכולם!

"אתם בטח שואלים את עצמכם למה אתם כאן," אומרת אישה צעירה ובלונדינית בגלימה כחולה מרגיעה. באמת שהכחול הזה מרגיע. הקפלים של הגלימה שלה כשהתיישבה נראים כמו גלי ים צלולים וקרירים, וזה מזכיר לי את חופשת הקיץ שזה עתה הסתיימה. הקיץ היה חמים ונעים, וכל הקיץ ביליתי באגם היפה והמרגיע שיש לי ליד הבית עם שאר חבריי מהעיר. רובם לומדים, כמובן, באיטון. הם לא יודעים איפה אני לומד, הם לא יודעים מה אני מסוגל לעשות והם לא יודעים שהתאבנתי למשך רוב שנת הלימודים שעברה. בעצם, בנפשי, אני עדיין תלמיד שנה שנייה. הרי הפסדתי את רוב הלימודים, הגוף שלי לא התפתח וכמוהו גם הנפש שלי. היחידים שיכולים להבין את מה שהרגשתי הם פנלופה קלירווטר, הרמיוני גריינג'ר וקולין קריווי, שבטח גם להם יש חברים מוגלגים מהמקום ממנו באו, וגם הם לא יכולים לספר לחבריהם כלום על מה שעברו בשנה שעברה. גם הם נמצאים איתי ועם האישה הזאת בכיתה ריקה באמצע הוגוורטס. מלבדנו, נמצאים בכיתה הריקה הזו באמצע הוגוורטס, גם סר ניק, הרוח שהתאבנה איתי. ארני סיפר לי בסוף השנה שעברה שהגריפינדורים קוראים לו "ניק כמעט בלי ראש". וגם החתולה הזאת, גברת נוריס, נמצאת כאן משום מה.

"אני יכולה לנחש למה דווקא אנחנו נמצאים כאן," אומרת הרמיוני, "אנחנו אלה שהתאבנו בשנה שעברה."

זה נכון. בסעודת פתיחת השנה, פרופסור ספראוט ראש הבית שלי ניגשה אליי ואמרה לי ללכת למחרת בבוקר לכיתה הריקה במסדרון השמאלי של הקומה השלישית, והנה אני כאן.

"את צודקת, פנלופה," אומרת האישה בחיוך מרגיע.

"הרמיוני," תיקנה אותה הרמיוני. כנראה שהיא לא נרגעה במיוחד.

"טוב," אומרת האישה, "אני ג'ני ג'נסן, ואני כאן מטעם הנהלת בית הספר ובית החולים על שם הקדוש מנגו למחלות ולפציעות קוסמים."

"מה, נפצענו?" אני שואל פתאום בחרדה, "ההתאבנות הזאת השפיעה עלינו לטוח הארוך?"

ג'ני צוחקת. "לא, אתם בריאים ושלמים," היא מרגיעה, "אני מהמחלקה לבריאות הנפש והאישיות של בית החולים, ואני רוצה לברר איך האיבון שחוויתם בשנה שעברה השפיע עליכם. איך אתם מסתדרים עם השלמת הלימודים שהפסדתם? קולין וג'סטין, אתם הפסדתם כמעט שנת לימודים שלמה."

אני פוזל לעבר קולין. לא ממש יצא לי לדבר איתו עד היום, או לשמוע אותו אומר דברים שלא קשורים להארי פוטר. לפחות עכשיו הוא בלי המצלמה הזאת שלו. מעניין מה נושאי השיחה שלו עם חבריו המוגלגים, אם הוא לא יכול לספר להם על הארי פוטר.

"רגע, אז מה ניק וגברת נוריס עושים פה?" פנלופה שואלת.

"שאלה טובה, הרמיוני," עונה ג'ני.

"פנלופה," מתקנת אותה פנלופה.

"אני ביקשתי שיראו לכל מי שאובן בשנה שעברה, והתכוונתי רק לארבעת בני האדם שחיים," ממשיכה ג'ני.

"אה, טוב, אין בעיה, אני אלך," ממלמל ניק בעצב.

"לא, ניק," אומר קולין פתאום, "תישאר."

ניק מביט בקולין בהפתעה. "אה... זה בסדר שאני אשאר?" הוא שואל את ג'ני.

"אני לא רואה בזה בעיה, מלבד בזבוז הזמן שלך," ג'ני מושכת בכתפיה, "ועוד משהו שרציתי לומר. במפגש הזה, ובמפגשים שיבואו אחריו אם יהיו כאלה, אני מצפה מכולכם לשמור על סביבה סטרילית. כל מה שקורה בחדר הזה לא יוצא מפה, וכל דבר ציני לא נכנס לפה."

כולנו מהנהנים בהסכמה. מעניין מה היא מתכננת, הג'ני הזאת. אני צריך לספר להורים שלי על הפגישה הזאת כדי לגרום להם להפסיק להתלונן שהוגוורטס לא מטפלת בנפשות התלמידים אלא רק ביכולות האקדמאיות שלהם.

"אז בואו נתחיל בסיבוב היכרות קצר כדי לשבור את הקרח," אומרת ג'ני, "איך החברים שלכם קיבלו את פניכם כשהופשרתם מהתאבנות? הרמיוני, תתחילי."

הרמיוני פוזלת לעבר פנלופה, והיא מיד מבינה שג'ני התכוונה אליה. "קבלת פנים חמה ונעימה," פנלופה אומרת ומיד מסמיקה.

"האמת שהתכוונתי הפעם להרמיוני," צחקקה ג'ני, "כנראה שלמדתי את השמות שלכם כמו שצריך סוף סוף. אבל לא משנה, תמשיכי, פנלופה. את ברייבנקלו, נכון?"

פנלופה מהנהנת. "נבחרתי השנה למדריכה הראשית, למרות כל מה שקרה לי בשנה שעברה," היא אומרת.

"אז צוות בית הספר קיבל אותך יפה," מסיקה ג'ני, "וחברותייך וחברייך לבית רייבנקלו?"

"הו, הם שמחו ששבתי," פנלופה עונה, "הם עשו לי מסיבה בלילה שחזרתי לחדר המועדון לראשונה... כן, זה היה מעולה. ואז פרסי הגיע, והוא היה כל כך מתוק..."

"סליחה, מי זה פרסי?" שואלת ג'ני.

"פרסי וויזלי, ה... החבר שלי," פנלופה ממלמלת במבוכה.

ג'ני צוחקת. "אין מה להתבייש, פנלופה. כולנו ביחד כאן. מה איתך, הרמיוני? לך חיכה מישהו מיוחד? או חברים מיוחדים?"

הרמיוני נושמת עמוק. "האמת שהדבר הראשון שעשיתי לאחר שמדאם פומפרי שחררה אותי היה לרוץ להארי באושר ולהתלהב שהוא פתר את זה. הוא ורון מאוד שמחו לראות אותי. נכון, הם רק שניים, אבל אני חושבת שזו האיכות ולא הכמות. עם חברים כאלה..." הרמיוני עוצרת לרגע לנשום, "עם חברים כאלה אוהבים ותומכים אני מרגישה שיש לי הכל בחיים. נכון, אני אוהבת ללמוד ולהוציא ציונים טובים, אבל הארי ורון הם הכל בשבילי. ואם מישהו מכם יספר להם את זה אני אישית אדאג להרוג אותו."

אני מגחך, אבל השאר שותקים. חשבתי שזה די מפתיע לשמוע את הרמיוני אומרת דבר כזה. נו טוב, כנראה שיש דברים שאחרי שעוברים אותם אי אפשר שלא לפתוח את הלב אחד בפני השני, ולהתאבן זה כנראה אחד מהם. למרות שחוץ מלהתעורר אלה לצד אלה במרפאה, לא באמת עברנו איזושהי חוויה משותפת.

"ניק, תרצה לשתף?" שואלת ג'ני.

ניק מהמהם. "הברון המגואל אמר שהוא שמח ששבתי, וקיבלתי מכתב ממחקת המסתורין שהם רוצים לחקור את התופעה של איבון רוחות רפאים. אולי יהיה לי עניין באינסוף שאני חווה אותו כאן כרוח רפאים."

מה? זה כל מה שעשו לניק כשהוא חזר? טוב, נראה כאילו הוא מסתפק בזה. מעניין מה הסטנדרטים של רוחות רפאים בנושאים האלה. אני אשאל את הכומר השמן מתישהו.

ג'ני מחכה כמה שניות שהוא ימשיך, וכשהיא מבחינה שהוא שותק, היא מדלגת באלגנטיות על גברת נוריס ועוברת אליי. "מה איתך, קולין?" היא שואלת אותי בחיוך.

"ג'סטין," אני מתקן אותה. מישהו רק עדכן אותה בשמות שלנו אבל לא במי שאנחנו.

"ג'סטין," חוזרת אחריי ג'ני, "אתה מהפלפאף, נכון?"

אני מהנהן. תמיד ציפיתי שמפגשים כאלה, שכולנו יושבים במעגל, יגרמו לי להרגיש לא בנוח. אבל הנה, אני חושב שאני מוכן לענות לג'ני על כל דבר שהיא תשאל אותי. כי מי כבר ישמע את זה? הילדים שהתאבנו יחד איתי? אנחנו ביחד בדבר הזה, זה רק הוגן לשתף.

"גם אני למדתי בהפלפאף," ג'ני אומרת בחיוך, "בית מדהים. תמסור לפרופסור ספראוט דרישת שלום חמה מג'ני ג'נסן."

"אני אמסור," אני עונה לה, ומחליט בליבי לעשות את זה רק אם פרופסור ספראוט לא תמלא אותי באדמת חממות לפני כן.

"איך אותך קיבלו?" שואלת אותי ג'ני בחיוך.

"וואו, ממש טוב," אני מודה, "כל הלילה האחרון של השנה שעברה היו חגיגות בחדר המועדון שלנו. היית צריכה לראות את כל תלמידי השנה השנייה מהפלפאף. כלומר, עכשיו הם בשנה השלישית כבר, אבל הם לא הצליחו להוריד את החיוך מהפנים שלהם. ארני, חנה, סוזן... אפילו זכריה..."

רק הזיכרון במסיבה הזאת מרטיט לי את כל הגוף. "זה ממש חימם לי את הלב," אני אומר, "הם כאלה אנשים טובים. אני אוהב אותם."

ג'ני מהנהנת בהבנה. "כל כך טוב לשמוע," היא אומרת, "ואחרון, קולין. איך קיבלו אותך החברים מגריפינדור?"

קולין מסמיק פתאום וכובש את מבטו ברצפה. הוא נראה ערום בלי המצלמה הקבועה על הצוואר שלו. "אני... אפשר אולי שלא?..." הוא ממלמל.

החיוך של ג'ני דועך קצת. "הרמיוני, את עם קולין בגריפינדור, הכל טוב?" היא שואלת בדאגה. מה קרה לקולין?

הרמיוני חושבת לפני שהיא עונה. "כמו שאמרתי," היא אומרת לבסוף, "מאז שהופשרתי ועד סיום השנה הייתי בעיקר עם הארי ורון. לא ראיתי איך חגגו את שובו של קולין."

"כי לא חגגו לי," קולין אומר פתאום.

אוי, קצת לא נעים. כבר דמיינתי לעצמי את קולין ושאר מעריצי הארי פוטר עושים מסיבה חמודה. ואני עוד הפרזתי בכל התיאורים על איך שהחברים מהפלפאף חגגו. אולי במבט לאחור לא הייתי עושה את זה? אני לא רוצה לגרום לאף אחד להרגיש שהוא מקופח, אפילו לא לילדים שמעריצים את הארי פוטר בקטע כפייתי. אבל רגע לפני שאני אומר משהו, ג'ני אומרת מיד, "בסדר קולין, אתה כמו ניק והרמיוני. הכל בסדר."

קולין מחייך. "כן, אני כמו ניק והרמיוני. בטח בבית גריפינדור לא הרגישו צורך לחגוג לאף אחד."

ג'ני מהנהנת באיטיות. "טוב, למישהו יש משהו להוסיף לפני שאני ממשיכה הלאה?"

אני פוזל לעבר קולין שיושב לצידי. אני אמור להציע שנחגוג לו בעצמנו? לא, זה יהיה קצת מוזר שאציע את זה. בהתחשב בזה שההיכרות שלי איתו מסתכמת במפגש הזה אני לא חושב ש–

"כן, יש לי משהו להוסיף," אומרת פנלופה פתאום, "אולי אנחנו נארגן מסיבה לשלושת הגריפינדורים שלא חגגו להם?"

"אה, אני לא צריך מסיבה, זה בסדר," ממהר ניק לומר.

"אתה מוזמן בכל זאת," פנלופה עונה לו.

ג'ני ממש קורנת. "הו, זו חשיבה של מדריכה ראשית! כל הכבוד, פנלופה! שתי נקודות לרייבנקלו."

מה, היא מסוגלת להעלות ולהוריד נקודות? זה מפתיע.

"אז אני אחראית על הארגון," פנלופה אומרת.

"אני אעזור לך, בכל זאת גם לי חגגו כבר," אני ממהר לומר.

"בסדר, נדבר אחרי המפגש," פנלופה עונה לי. אני מביט בהרמיוני וקולין שנראים קצת מבולבלים מהעובדה שמארגנים מסיבה לכבודם. אבל אני פשוט מנצל את הסיבה למסיבה.

"את מי תזמינו?" שואלת הרמיוני.

"את מי שתרצו, זו המסיבה שלכם," אני מיד עונה. קולין מביט בי. נראה כאילו הוא רוצה לומר משהו אבל הוא לא יודע מה, ולאחר כמה שניות של שקט ג'ני חוזרת לדבר.

"טוב, אז אני רוצה לשתף אתכם במשהו לגביי," היא אומרת, "אני בת מוגלגים, בדיוק כמוכם. לו הייתי לומדת בהוגוורטס בשנה שעברה, גם אני הייתי קרבן פוטנציאלי לבסיליסק. אבל חשוב לי להבהיר לכם שזה שאנחנו בני מוגלגים לא אומר שאנחנו פחות טובים מאחרים. יש לנו יכולות מדהימות. הנה, תראו, פנלופה היא מדריכה ראשית. הרמיוני תלמידה מצטיינת. סר ניקולס דה מימזי פורפינגטון הוא רוח הרפאים של בית גריפינדור זה חמש מאות שנה."

"עוד מעט חמש מאות ואחת," הוא מוסיף.

"כן," ממשיכה ג'ני, "אל תתנו למקום ממנו באתם להפוך לתירוץ לאחרים להתייחס אליכם כפחות טובים."

"אני דווקא חושב שזה הופך אותנו ליותר טובים," אני אומר פתאום. כולם מביטים בי ואז אני מבין שאני חייב להסביר למה התכוונתי.

"תראו," אני אומר, בניגוד לקוסמים אחרים, אנחנו מתחילים את הידע שלנו על העולם הזה מאפס. ובכל זאת אנחנו מצליחים בדיוק כמוהם אם לא הרבה יותר. זה ראוי להערכה רבה יותר."

"נכון מאוד! שתי נקודות להפלפאף!" ג'ני מתלהבת.

"בקצב הזה סלית'רין יסיימו את השנה בתחתית הטבלה," קולין ממלמל וכולנו צוחקים, כולל ג'ני. קולין דווקא נחמד כשהוא לא מדבר על הארי פוטר כל הזמן.

"טוב, אנחנו נמשיך לדבר בפעם הבאה," ג'ני אומרת, "אתם מאחרים לשיעור הראשון שלכם. ראשי הבתים כבר יעדכנו אתכם לגבי מתי ייערך המפגש הבא, ואל תשכחו להזמין אותי למסיבה שאתם מארגנים," היא מחייכת אליי ואל פנלופה שמביטה בשעונה.

"וואו, ממש מאוחר! ג'סטין, נדבר בהזדמנות," היא אומרת ויוצאת מהכיתה בריצה. כשאחזור לשיעור, אספר לכולם בהתלהבות שהמדריכה הראשית קראה לי בשם הפרטי! באיטון, בלי ספק זה לא היה קורה.

"כן, פנלופה צודקת," ג'ני נעמדת, "להתראות," היא אומרת בחיוך ויוצאת מהכיתה. הרמיוני יוצאת גם היא וניק פשוט עובר דרך אחד הקירות. גברת נוריס כבר הלכה מזמן.

אני נעמד ומתכנן לצאת גם, ואני רואה את קולין עוד יושב.

"הכל... הכל טוב?" אני שואל אותו.

קולין נעמד גם הוא. "פשוט... רציתי לשמוע אותך ואת פנלופה מארגנים את המסיבה כדי לגעת אם תזמינו את החברים של הרמיוני, והחברים של הרמיוני הם..."

"הארי פוטר," אני אומר בהבנה, "כן, הוא ילד מאוד נחמד."

"אתה מכיר אותו אישית?" העיניים של קולין נדלקות. אוי לא.

"אני לומד איתו תורת הצמחים," אני עונה, "למסור לו משהו?"

"אה, לא, אני כבר אדבר איתו בחדר המועדון בהזדמנות," קולין עונה, "אבל תודה. גם על המסיבה והכל."

"זה שום דבר, אני פשוט רוצה לחגוג," אני מודה ומגחך. כבר מתחיל להיות מאוחר, אבל בכל זאת אני אומר, "אם המסיבה כל כך חשובה לך, למה לא חגגת עם החברים שלך מגריפינדור?"

קולין עומד לענות משהו, ואז הוא חושב קצת. לבסוף הוא אומר, "לא יצא לי."

טוב, די ברור שזה לא מה שהוא תכנן לומר. "אתה בטוח?" אני שואל אותו.

קולין מהנהן.

"אתה זוכר שכלום לא יוצא מפה? או נכנס לפה? לא יודע, ג'ני הייתה קצת מבלבלת, אבל אתה זוכר את הקטע הזה, נכון?" אני שואל בעדינות. למה אני עומד פה ומנסה להוציא את זה ממנו? אני מאחר לשיעור בגילוי עתידות!

אבל קולין מגחך וזה כבר סימן טוב. "טוב, פשוט... מי ציפית שיחגגו לי בדיוק? כל הגריפינדורים מהגיל שלי באים ממשפחות קוסמים. מבחינת כולם, הארי פוטר הוא עובדה בשטח. ואז כשהם רואים כמה אני מעריך אותו, זה גורם להם ל-... לא משנה."

"אני חושב שזה כן משנה," אני אומר, "זה שהם לא מעריכים אותו כמוך לא מצדיק יחס כזה או אחר כלפיך."

"הממ... אתה צודק," קולין עונה, "אבל זה לא הוגן שאתה אומר לי את זה כי אתה מבין את ההתלהבות שלי. בכל זאת, גם אתה בן מוגלגים. זה לא שאני הולך לומר להם את זה או משהו. גריפינדורים לא טובים בלקבל ביקורת."

"טוב, אז מזל שאתה יכול לומר את זה לנו," אני אומר במהירות, ואז מוסיף, "מזל שיש קבוצה של בני מוגלגים."

קולין מחייך אליי. "כן מזל שאתם קיימים," הוא כמעט צוחק.

"אז נדבר כבר במפגש הבא?"

"אפילו לפני, אם אתה רוצה."

"להתראות."

"להתראות."

ומשום מה הגעתי לעליית הגג של פרופסור טרלוני עם חיוך מטופש וגדול מרוח לי על הפנים.

הפרק הקודם