"אני לא מה שאתם חושבים."

היי לכולם, זה פאנפיק ראשון שלי, יכול מאוד להיות שאני בחיים לא אסיים אותו,אבל אני מקווה שאני אסיים אותו. ובנימה זאת, לפרק שלכם.

אני לא מה שאתם חושבים. אני לא אוכלת מוות.

"שלום, אני מלאני פיטרסון, ואני בת 11. גדלתי בבית יתומים מוגלגי, הוריי מתו מעט אחרי שנולדתי, ולא היה לי מושג שאני מכשפה. עד היום אף אחד לא יודע מי היו הורי. כשהייתי בת 7, המאלפויים אימצו אותי כדי להתעלל בי, בגלל שהם היו בטוחים שאני מוגלגית. מאז היו להם שני גמדוני בית: דובי, גמדון בית אמיתי, ואני, שהמאלפויים עשו ממני גמדונת בית. התרגשתי מאוד כשקיבלתי את המכתב מהוגוורטס. דראקו עמד ללכת להוגוורטס שנה אחרי. זאת הייתה הפעם היחידה שראיתי את המאלפויים המומים."

זה מה שהייתי אומרת לכם אם היינו סתם נפגשים במקום כמו רציף תשע ושלושה רבעים או הקלחת הרותחת. אבל אם הייתם חברים שלי, שמכירים אותי כבר הרבה זמן, כמו לונה לאבגוד, הייתי לוקחת אתכם למקום מבודד, שבו בטוח לא ישמעו אותי, וזה מה שהייתי אומרת, או יותר נכון לוחשת לכם: "אני לא מי שאתם חושבים. אבל אני גם לא אוכלת מוות." אתם הייתם שואלים: "למה שתהיי אוכלת מוות?"

אני הייתי לוקחת נשימה עמוקה, ואומרת:

"כשוולדמורט היה בן 50, אף אחד כבר לא קרא לו בשמו האמיתי: טום רידל. טום פגש את מליפיסנט - פיה מרושעת שעוד לא הוציאה את תוכניותיה (לשלוט בעולם מלא רוע) אל הפועל.בדיוק כמו טום. (טוב, חוץ מזה שטום לא היה פיה). הם החליטו להביא יחד ילדים, יורשים שישלטו בעולם וימשיכו את דרכם אם משהו השתבש והם ימותו. הם התחילו לבצע את תוכניותיהם (לגבי השליטה בעולם), ומליפיסנט נכשלה. היא ברחה אל רידל והספיקה להוליד לו שתי תאומות לא זהות - את ונוס ומאל. מאל הייתה דומה למליפיסנט בצעירותה - שערה היה סגול ועיניה ירוקות. ‏ונוס הייתה יותר דומה לאביה (במראה החיצוני): שערה היה לבן לגמרי, פניה חיוורות, עיניה אדומות, עם אישונים אנכיים. משפחת רידל גרה שנתיים ביחד: הם הספיקו לגלות שונוס ומאל היו מטאמורפמאגוסיות, ווולדמורט שמע מאחד מאוכלי המוות שלו על הנבואה.

הנבואה ששינתה הכל.

וולדמורט החליט שהוא חייב להרוג את הארי פוטר. הוא כבר רצה ללכת לכפר "מכתש גודריק", שם גרה משפחת פוטר, כשהפיות הטובות מאורדון, שצדו את מליפיסנט, תפסו אותה. היא לקחה את מאל, שהייתה בת שנתיים, והפיות הטובות לקחו אותה למקום שנקרא "אי האבודים". ‏וולדמורט, ששום דבר לא עניין אותו, חוץ מלהרוג את הארי פוטר, השאיר את ונוס אצל המאלפויים. הוא הלך - וכמובן, לא חזר. הוא נעלם."

אתם הייתם מחייכים, ושואלים: "מאיפה כושר המצאה הזה?" או שהייתם אומרים: "יש דברים שלא מתבדחים עליהם." אז הייתי אומרת: "אני ונוס רידל." ומשנה צורה -  לצורתי המקורית. הייתם בוהים בי, בשערי הלבן ובעיניי האדומות - ומסרבים להאמין. אז הייתי מראה לכם את האות האפל שאבי צרב בבשר זרועי השמאלית כשהייתי בת שנה, אולי הייתי אפילו אומרת מילה או שתיים בלחשננית. הייתם שואלים למה אני לא אוכלת מוות.

"א' - בשונה מאבי, נשאר לי קצת שכל בראש, וב' - אבי מעולם לא אהב אף אחד, גם לא אותי. הוא תמיד היה בטוח באלף אחוז שאני אוכלת מוות. הוא עדיין חושב ככה, או לפחות מה שנשאר ממנו חושב כך." אתם הייתם שואלים: "מה עם אחותך?" "בגלל שהיא גם מטאמורפמאגוסית, היא הצליחה לברוח מהאי - היא הפכה את עצמה לעכבר (את הקסם הזה הפיות הטובות לא הצליחו לחסום עם הכיפה הקסומה) וברחה מאי אבודים על אחת מספינות המזון שהיו מגיעות לאי. היא מצאה אותי אצל המאלפויים, והם הרשו לה לגור אצלם יחד איתי - איזו ברירה הייתה להם?" "אז מאל גם כאן איפשהו?" "כן, השם הבדוי שלה הוא קייטי אוליברסון."

_________________

אז, אחרי שהבנתם מי אני ומי היא אחותי, אני אמשיך.

‏שתינו שולטות בקסם בלי שרביט (סוג הקסמים של מליפיסנט) ועכשיו אנחנו הולכות ללמוד קסמים מהסוג השני - עם שרביט. אני נעמדת מול המחסום שבין רציפים 9 ו - 10, ורצה קדימה עם העגלה שלי. אני יוצאת ברציף תשע ושלושה רבעים, ‏נעמדת ליד מאל ובוהה בקטר האדום. מי שיסתכל עכשיו עלינו לא יעלה בדעתו מי אנחנו. אנחנו נראות כמו סתם שתי חברות טובות, אני עם שיער חום קלוע בשתי צמות ועיניים כחולות, ומאל עם שיער שחור קלוע בצמה ארוכה ועיניים חומות. סתם שתי תלמידות שנה ראשונה - מלאני פיטרסון וקייטי אוליברסון.

		הפרק הבא